29 - ביקורת פואטת

ביקורת פואטת

https://www.facebook.com/shirapoetet

ביקורת פואטת // אריק בנדק-חביב

רשימה שפרסמתי לפני כשלוש שנים בכתב עת, בפייסבוק - מצאתי בינתיים רק שיר אחד. למרות העדר השירים, הרשימה משקפת את העמדות הבסיסיות שלי כקורא שירה.

סקס עם קדושים או תשוקה חוצת מגדרים, טוהר הגזע או קוקטייל אשכנזי-ספרדי? המבקר שלנו סוקר את השירים שעלו עד כה בשירא פואטת. מדור חדש

• השיר הראשון של מאיה לביא נקרא "תינוק". השיר הזה בהחלט הביא את הבקשה של מקימי הקבוצה להדהים, להיות פואט, לצאת לגמרי מהמוכר והידוע. המשחק בין הספר לבין התינוק, היות התינוק-אתה (הספר, בן הזוג) תוצר ל"יום רע, יום חולה". זה שעצם נוכחותו נסבלת, "גם אותך צריך".

December 30, 2013 · 

14.2.13

בימים טובים נולדים תינוקות טובים.
ביום רע נולדת אתה.
תינוק עם כרס. ספרון שירה קטנטן של אלדן בכיס חולצתך. 
אותיות קטנות. שירה גדולה, אמרת.
אני המשכתי, כתבתי. סובבתי את הגלגל,
אתה תבעת חצי ממנו וביום פקודה לקחת עוד שליש.
בימים רגילים נולדים תינוקות רגילים.
בימים חולים נולדת אתה.
תינוק אוקטן 95 וסוודר. וזה בסדר. גם אותך צריך.
ספרון שירה קטן בכיס החולצה. אותיות קטנות, שירה גדולה
ואני כתבתי וכל שורה-דמעה.
ואתה ינקת,
תינוק עם כרס וספרון שירה.

בהצלחה אנשים טובים מאוד

https://tinyurl.com/y5c2bfjp

• השיר השני של אנה שרר, "חצאית", מתחיל בתמונה ארוטית מאוד, ממשיך לישו ומשם למחוזות אחרים. שיר מפתיע, אם כי סקס עם קדושי הדת אינו דבר חדש לגמרי, וגם הקניבליזם הקיצוני בסיום השיר, הכולל גם קניבליזם עצמי, "אתאכל" עם רפרור לסנה הבוער.

• השלישי של ינון ניר, "שירה היברידית", אינו מסתתר מאחורי המסכות הספרותיות-שיריות, והוא בוטה לגמרי. זהו שיר פוליטי המעלה את סוגיית בני התערובת (היברידים) בחברה הישראלית, בה הקיטוב מזרחי-אשכנזי מאבד את הצפון. השיר משתמש בביטויים טעונים כ"טוהר הגזע".

• שירו של אלכס נץ, "בלי ביצים", הוא הרחבה של הביטוי העברי "לאכול בלי מלח" – דבר המצביע על כוחנות ואלימות מחד, ותחושת נחיתות וכעס, מאידך. זה שיר בוטה במיוחד, וייתכן, שכל קיומו הוא הפרובוקציה עצמה, בתקופה בה הדיבור התקין שולל פנייה כזו. יש בו משהו חי, אמיתי ומצפצף על מוסכמות הדיבור.

• טל קלנר בשיר "שטיח", מספרת לקורא את כל האגדות הידועות בשיח הסטריאוטיפי אודות "מזרחים חמי לב", משפחות גדולות לעומת האשכנזים הדוממים, המנוכרים זה לזה, אפילו בתוך המשפחה. העמדה של האשכנזי באה מקנאה, הערצה, השתוקקות ורצון להיות כמו – היפוך של התפיסה המקובלת של יחס האשכנזי למזרחי. הבית האחרון והחזק, הופך את השטיח, וכמו בשיר הקודם – יש בו משחק בביטוי עברי "לטאטא מתחת לשטיח" כשהוא הופך למציאות ממשית, עת הוא מורם והכל מתגלה.

• השיר "ללא כותרת" של גל ברזילי, מקרקס את התודעה המגדרית. באין מגדר, אין גם אישה ואין גם זין או זקן. שיר יפהפה. השיר הקצרצר הזה, משחק נהדר בדימויים השונים של זכר-נקבה, בסטריאוטיפים הרגילים והמקובלים, עד כדי ביטול סופי של הבסיס הביולוגי, המשפיע על התודעה המגדרית. הבסיס התודעתי המורכב, מבטל לגמרי את הבסיס הביולוגי למין ולמשיכה מינית, הסטריאוטיפית.

• "להוציא למישהו אחר" של יגל הלל, מתכתב בראש ובראשונה עם העברית העילגת משהו בטורים: "קימטתי … שהרגע..", במקום "כשהרגע". לעתים זה מייצר קשיים בהבנה של הנאמר, ולא תמיד הדיבור הוא השפה האידיאלית לשיר, מה גם שהפואטיקה של השיר הזה איננה עברית רזה או שפה נעדרת מטאפורות מורכבות, נהפוך הוא. המטאפורה המופלאה: "כמו זו שעכשיו / קימטתי לזכוכית בחלון" – צובעת את השיר כולו במורכבות האמיתית של יחסי בנים-הורים-אהובות.

• השיר האחרון במקבץ השירים שהתפרסמו עד עתה, הוא של שושי קלאס, "השתדלתָּ". השיר בן שש השורות מנסה להצביע על הניכור הבסיסי בין גבר לאישה. הוא מנסה לעזוב ללא רעש והיא, גם מתעוררת וגם נמחצת תחת תרמילו הקורס. הייצוג של הגבר באמצעות התרמיל מציג את דמות הנווד, אורח לרגע. התבנית "הסיפורית" בשיר מעניינת במיוחד וגם בו יש בו יסוד של הפתעה וניסיון לברוח מהפואטיקה הקונבנציונלית.

מקריאת שמונת השירים עולים כמה קווי דמיון ברורים:

• עברית מדוברת – ניסיון למצוא שירים ששפתם עברית בת זמננו. גם אלה כמו הלל, החובבים את הצורניות המורכבת של דור "כותבי הטורים" (אלתרמן וחוּגו, בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת).

• כאן ועכשיו – הוא התימטיקה המרכזית של כותבי השירים, כל אחד מנקודת המבט האישית והייחודית שלו.

• פרוזודיה (דפוס דיבור) – הבית הוא בחירה של הכותב, וכמו הרבה שירים הנכתבים במאה האחרונה, צורת הבית, קיטוע השורות כפוף ל"רגשות" הדובר. גם החריזה מקרית בחלקם, כאשר היא כבר נמצאת.

• הכל אישי – אין "קול כללי", חברתי, תרבותי או לאומי, אם כי בשיר של ינון ניר, ישנה אמירה חברתית כללית המשתלבת בקול האישי. אך הקול האישי, מסרב להפוך ל"אני מוכלל", שאפיין את השירה העברית עד שנות ה-60 לערך במאה העשרים.

קריאה נעימה!

*הכותב הוא בוגר החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, עורך שירה ומורה לספרות.