לבד מהשמועות שיפה בן דוד היא שליחת ביבי ליצירת כאוס לקראת הבחירות, ובכך להגביר סיכוייו להיבחר, עולות מדי פעם תיאוריות רבות בענייני ישראל הראשונה המנציחה את ההגמוניה שלה בהפיכת החינוך לישראל השנייה [ הפריפריה לא העשירה, סגנון עומר או סביון, כן...] לכלי לדיכוי ממשי של אוכלוסיה זו.
הציטוט למטה משקף היטב עמדות שלא רבים מוכנים לתת להן ביטוי מילולי.
התגובה שלי, בהתאם.
אתחיל בעובדה שניל גיימן נחשב בחוגי יודע דבר של מד"ב ופנטזיה כאחד הגאונים שיש. יחד עם אדמס [מדריך לטרמפיסט בחחל] ו - פראצ'ט [עולם הדיסק] הם יצרו מד"ב חריג במקוריות שבו, בעוצמה ספרותית [ואני לא מקשקש כאן מלים יפות!] גבוהה, כי השלישייה הזו היתה שלישיית סופרים איכותית לא פחות ממו סופרי עילית או מזוכי פרס נובל ואחרים.
אפשר בוודאות גדולה לומר שהשלישייה הזו אחראית במידה רבה למעבר ספרות המד"ב והפנטזיה, שנחשבה עד זמנם, וגם אחריה כספרות פנאי, כספרות טיסה, כספרות ילדים ומתבגרים. חלק גדול מהספרות בוודאי בראשיתה המודעת לעצמה כז'אנר מודרני נכתב כספרות עליליתית בולטת כספרי בלש, מתח, ריגול לתפיסה ולא כספרות עילית, שראויה למבט אקדמי מעמיק.
ההסטוריה של ה-סנדמן:
"הוא גבר גבוה מאוד. שערו שחור ומקפץ, עיגולים שחורים תחת עיניו, הבגדים גם הם שחורים, כמובן. הוא נסיך הסיפורים, החלומות, האפלה. הוא הסנדמן, הוא ניל גיימן.
האיש השחור, בצד
שמאל של הדף הוא ה- סנדמן. הוא נקרא "סנדמן" כי הוא מפזר חול בעיני
הנרדמים, וכך הוא עוברים לעולם השינה, החלימה.
עולם החלימה הוא
עולם מקביל לעולם הערות, מה שקורה בו משפיע על עולם הערות. למשל, אחת הדמויות
פוגשת בחלום את בעלה האהוב שנפטר, היא מתעברת ממנו ואפילו יולדת ילד אמיתי. אמ-מה
הסנדמן מודיע לה: זה ילד שלי, ולכן יגיע זמן ואבקש אותו.
הסנדמן שולט על עולם החלימה, הוא אחראי לחלומות ולסיוטים, כפי שהוא אומר לאחד מיצירי עולמו, שמטרתה לגרום לסיוטים: " הסיוט חושף בפני האדם את פחדיו העמוקים ביותר, וכך הוא יכול לטפל בעצמו". אמ-מה אחד מהיצורים האלה בורח ממנו, והופך לרוצח סדרתי שנערץ על ידי אגודה/ארגון של רוצחים סדרתיים. [הקורינתי ]
הסדרה מרתקת. היא מעלה סוגיות עומק בסיסיות ביחס לחלום ולמציאות, בטח יש התיחסויות ליונג, פרויד - מגדולי חוקרי החלומות - אך ישנה התיחסות עמוקה לחולמי חלומות גדולים כמו שייקספיר, השאיפה לאל-מוות, היכולת לפעול באופן רצוני בתוך החלום.
מבחינת התפאורה, "אתרי צילום," זו סדרה בעלת אופי אפי מובהק. הצילום מציג תמונות נוף רחבות היקף [שמתאימות לקולנוע יותר, אבל עם המסכים הענקיים בבתים, זה עובד], מלאות בפרטים, כשמתעכבים עליהן. יש שימוש בנוף גם כדי ליצור אמירות אירוניות, לדוגמה: גרין פילד'ס, שמשוחק על יד אחד מגדולי השחקנים הבריטיים כיום, סטיבן פריי, שהמרתו מדמות אדם ל- מקום נוף צחיח הופך ל-מה שהאנגלים קוראים לו: Pasture, מרעה. אבל זה הרבה מעבר לירוק. זה מלא בפרחים, לבלוב, תחושת "גן עדן" עמוקה. האירוניה העמוקה שגרין פילד'ס שברח מממלכת מורפיאוס, החלום, הוא אחד מיצירותיו של מורפיאוס המופיעה בחלומות רבים. [ גריןפילד'ס מזכיר מאוד את "עולם הפנטסיה" של וולט דיסני, והנה ביקורת חברתית או אחרת על חלומות שווא משועתקים ל"המונים" ולא תורמים למציאות חייהם.
כדאי לשים לב, שכל פרק הוא בן 60 דקות פחות או יותר. אלה פרקים עמוסים במידע ויזואלי רב, ולכן, אישית, אינני ממליץ על צפיית "בינג'" כי אפשר לפספס המון. כן אני ממליץ על צפייה נוספת לאחר הצפייה הראשונית שעסוקה יותר בעלילה ופחות בהבטים אחרים של היצירה הזו.
חייב להוסיף, שמעולם לא קראתי גליון של ה-סנדמן, בטח לא בעברית. אבל הדיבורים עליו בקבוצות השיח העוסקות במד"ב ובפנטזיה היו אינסופיים. ההתקבלות של הסדרה עבור אלה שמכירים את הקומיקס הניירי דו משמעיים. יש הרואים בכך פגיעה ב"קודש הקודשים" ואחרים ששמחים מאוד על הופעתו.
מבקרת 'הארץ', חן חדד, הוא איסטניסית, טהרנית. והיא שימשה לי כמקור להשוואה. אני קורא רצנזיות ב'הארץ'.
לכן, אני מביא ביקורת נוספת -
ניב ביינרט ב- YNET
נעמה רק, Timeout, הארץ
אריק בנדק-חביב - עולמו של ניל גיימן, בלי פאניקה, 2001
החלטתי לקפוץ ראש לנושא הזה.
גם מפני שמהר מאוד הפסקתי עם מסיבות וריקודים, שלא ענינו אותי יותר מאשר מקום לתפוס בו סטוצים.
אבל
כשהייתי בכיתה ח' היתה מסיבה אצל מ' בביתה. שתייה ללא אלכוהול, אבל הרבה חרמנות, כיאה לנערים-נערות שרק בשלו מינית. וכך, אח של ר' רקד עם אחת. משסיימו, על מכנסיו כתמי זרע ברורים
ויי, כמה צחקנו.
הנושא של הקהילה עכשיו הוא "מציאות כמות שהיא ומציאות מפונטזת" והיחס בין השתיים. נקודת המוצא בדברי ההסבר היא, שישנה תחושת כשלון, אכזבה מהפער הזה. אבל לאמיתו של דבר, רואי שחורות כמוני נוטים לשמוח כשהמציאות מתגלה, והיא הדורה ויפה ומושלמת ממה שפונטז.
למשל -
כל שנות לימודיי התמודדדתי עם חרדות ממבחנים בשתי צורות מרכזיות:
1. ריכוז שיא בזמן מבחן, שהוביל לביצועים מעולים, וסיום המבחן בחצי מהזמן.
2. ציפייה לציון 60 או נמוך ממנו, למרות שידעתי שהציון יהיה גבוה.
כך, משהגיעו תוצאות כל המבחנים [למעט שניים בהם העתקתי, כי פשוט לא זכרתי או לא ידעתי] 95 ומעלה. הגיעו הדברים כדי כך, ששלחתי מכתב נזיפה למכון הכשרה מסוים, בו הציון הסופי היה 96 ולא 100 על פי חישוביי.
אין מציאות"כמות שהיא". כל הקרטזיאנים [אני חושב משמע..]הקאנטיאנים ואחרים שעוסקים בחקר המציאות יודעים ש"המציאות" מגיעה לאדם דרך מתווכחים רבים, ואין מתווך אובייקטיבי. כך, שניסיון לעצב מציאות "כמות שהיא" הוא מלאכה קשה במיוחד עד בלתי אפשרית.
המציאות הצפויה, זו שמבוססת על חקר העבר, בדיקת תופעות בהווה, כלומר - פוטורולוגיה, או חקר העתיד מצליחה להציג אפשרויות מרתקות, אבל פעמים רבות יש שינוי, הפתעות בלתי צפויות.
אני חושב שהפערים היחידים מבחינתי קשורים לתקופה בה הייתי רווק ופינטזתי מערכות יחסים גופניות עם נשים מסוימות, המציאות ב- 99.99% הכתה על פניי.
לסיכום - אפס ציפיות לא ריאליות, ציפיות ריאליות מונמכות, עירוב גורמים, סיבות נוספים לתוך כל תחזית מאפשרת התמודדות סבירה עם העתיד, שברוב המקרים לשמחתי אינו רחוק מהמציאות החזויה.
פוטוריזם, אגב, היתה תנועה אומנותית בראשית המאה ה- 20. יש הטוענים שהיתה בסיס רחב לפשיזם.
אתמול סיימתי את הספר " משה האיש והדת המונותאיסטית", הוצ' רסלינג, 197 עמ' תרגמה רות גינזבורג.
הספר עצמו התפרסם ב- 1939.
רבים כיום נוטים לזלזל באב הקדמון של הפסיכואנליזה. בני, פסיכולוג צעיר לא רק "רצח" כקודמיו את האב הקדמון, אלא כבר נפטר משאריות גופו, ועסוק בלהרחיק את ה"עקבות" של האירוע ששמו "זיגמונד פרויד", אם נבחר לשון פוסטמודרניסטית.
אבל אני, כמו שמעיד פרויד על עצמו ביחס לחקר ההיסטוריה או לאומנות, אינני פסיכיאטר, ולא מומחה לפסיכולוגית המעמקים, לא עברתי אנליזה ולא מטא אנליזה. הדיוט, נאמר.
הספר עוסק בעצם בניסיון להבין כיצד נוצרה הדת היהודית, מה הפך אותה מדת "אלילית" כמו שאר אלילי כנען לדת בעלת אל אוניברסלי, לא שייך למקום ולא שייך לזמן קונקרטי.
לענ"ד של פרויד היו 2 משה. משה הראשון, תלמידו, או מבאי ביתו של איחנאתון, פרעה מצרי שיצר דת חדשה, מונותאיסטית-אוניברסלית. לדעתו של פרויד בשל היות מצרים בזמנו של איחנאתון אמפריה שחלשה על אזורים גדולים, והקונקרטי [הטוטם] איבד את כוחו.
משה הזה נרצח על ידי הכנענים, או שבטים כנענים אותם צירף לדת החדשה, וזה חטא "רצח האב" שמאפיין את שלב המעבר ל"טוטם" בקבוצות אחרות, החלפת האב הקדמון בחיית טוטם ובשלטון הבנים.
משה השני, השליט את האל האכזר והיהיר, שאינו שונה מאלילים כנעניים אחרים. לטענתו של פרויד, האל המצרי השכוח לא נעלם, וככל הנראה בקרב קבוצות הכהנים, במשך מאות שנים נשאר זכרו של האל האוניברסלי, בעל רמות המוסר הגבוהות. האל השני, משה הראשון והמת, משתלט לגמרי על היהדות והיהודים. עד ימינו.
בסוף הספר, הוא כותב, שגם התיאור הזה "חוטא לאמת", כי רצח האב, האל האוניברסלי הוא רעיון אנושי קדם יומין, שנמצא בתוככי הלא-מודע הקולקטיבי האנושי, ולכן יכל להתפרץ אל ההיסטוריה ולהישאר בה.
שלב הבא של היהדות הוא הנצרות, כמובן. רצח הבן והכפרה על רצח האב. כמובן, פאולוס [שאול התרסי] והנצרות שהפיץ, בה ההרוג, ישו, מכפר על רצח האב הקדמון. וכך נוצרת קהילת גאולה והגאולה האוניברסלית והאישית [ לפי פרסיקו], ששינתה את פני העולם.
סברותיו של פרויד והשערותיו מרתקות. היכולת ליצור תיאוריית-על שמצליחה לחבר - תיאולוגיה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, פילולוגיה, כלכלה, חברה, מבנה הנפש האנושית, מדע מודרני לזמנו כאבולוציה וביולוגיה - בין מדעים רבים, חלקם פרשניים וחלקם מבוססי המדע הזמין לתקופתו, מסבירה את כוחו הגדול של "חקר התרבות" והגישה כיום לנסות לקרוא תופעות תרבותיות ואחרות באור כולל ולא ממוקד ה"מקצוע".
לי ברור מהקריאה, שפרויד יצר או פיתח או הרחיב את תפיסת 2 המשה, כי הם תואמים ככפפה ליד את תיאוריית העל שלו "טוטם וטאבו", ומאפשרת מיזוג הגיוני בין מופעיו הסותרים לגמרי של האל היהודי. מחד גיסא, אלים, תוקפני, רצחני וחסר בעייה להשמיד עמים שלמים, ומאידך גיסא זה שמצווה על יום מנוחה, זה הדואג לגר, יתום ואלמנה. הסתירה הפנימית הזו, לדעתי קיימת בתרבות היהודית עד היום, והיא מסבירה את התוקפנות, הקיצוניות של קבוצות בהיסטוריה היהודית, החל בסיקריקים, שורף מחסני המזון בירושלים בזמן המצור, שבתאי צבי ויעקב פרנק, שלא נזכיר את המשיחיסטים המסוכנים כיום.
בשולי הדברים -
אין לי פסיק מושג אם אחה"ע קרא את פרויד או ההיפך. בכל מקרה חלק מרעיונותיו של אחה"ע פורסמו עוד לפני שפרוייד פרסם את הפארדיגמה הקולוסאלית שלו על הנפש האנושית.
דמיון מה בדיון שלהם על "אמת ארכאולוגית" [חומר בשפת פרויד] ל"אמת היסטורית" שזו אמת פרשנית במאמרו "משה" אחה"ע משתמש במושגים אלה, שמופיעים גם אצל פרויד. כיוון שאינני היסטוריון, לא טרחתי לבדוק את העולם הרוחני של אחה"ע או של פרויד ולמצוא ספרות מקשרת במושגיה בין שניהם. אני בטוח שיש. דמיון מרתק יש בין "עבר ועתיד" של אחה"ע לבין תיאוריית ה"אני" של פרויד, ובספר הנוכחי, בולט האופי של ה"עם" כפי שגם אחה"ע, ב- 1890 מציג.
בסיום הספר התפרסמה מסה קצרה של פרויד על הפסל "משה" של מיכלאנג'לו ברומא.
זו מלאכת מחשבת של ניתוח יצירת אמנות. כשבהתחלה ישנה התנצלות, אין הוא חוקר אומנות, ולכן היחס שלו ליצירה אחר מהמקובל. שווה לקרוא, באמת, במיוחד לאור ההגחכה שהוא עורך לסדרת מבקרי אומנות שכתבו על הפסל, והוא מצטט אותם, זה אחר זה.
