אתמול סיימתי את הספר " משה האיש והדת המונותאיסטית", הוצ' רסלינג, 197 עמ' תרגמה רות גינזבורג.
הספר עצמו התפרסם ב- 1939.
רבים כיום נוטים לזלזל באב הקדמון של הפסיכואנליזה. בני, פסיכולוג צעיר לא רק "רצח" כקודמיו את האב הקדמון, אלא כבר נפטר משאריות גופו, ועסוק בלהרחיק את ה"עקבות" של האירוע ששמו "זיגמונד פרויד", אם נבחר לשון פוסטמודרניסטית.
אבל אני, כמו שמעיד פרויד על עצמו ביחס לחקר ההיסטוריה או לאומנות, אינני פסיכיאטר, ולא מומחה לפסיכולוגית המעמקים, לא עברתי אנליזה ולא מטא אנליזה. הדיוט, נאמר.
הספר עוסק בעצם בניסיון להבין כיצד נוצרה הדת היהודית, מה הפך אותה מדת "אלילית" כמו שאר אלילי כנען לדת בעלת אל אוניברסלי, לא שייך למקום ולא שייך לזמן קונקרטי.
לענ"ד של פרויד היו 2 משה. משה הראשון, תלמידו, או מבאי ביתו של איחנאתון, פרעה מצרי שיצר דת חדשה, מונותאיסטית-אוניברסלית. לדעתו של פרויד בשל היות מצרים בזמנו של איחנאתון אמפריה שחלשה על אזורים גדולים, והקונקרטי [הטוטם] איבד את כוחו.
משה הזה נרצח על ידי הכנענים, או שבטים כנענים אותם צירף לדת החדשה, וזה חטא "רצח האב" שמאפיין את שלב המעבר ל"טוטם" בקבוצות אחרות, החלפת האב הקדמון בחיית טוטם ובשלטון הבנים.
משה השני, השליט את האל האכזר והיהיר, שאינו שונה מאלילים כנעניים אחרים. לטענתו של פרויד, האל המצרי השכוח לא נעלם, וככל הנראה בקרב קבוצות הכהנים, במשך מאות שנים נשאר זכרו של האל האוניברסלי, בעל רמות המוסר הגבוהות. האל השני, משה הראשון והמת, משתלט לגמרי על היהדות והיהודים. עד ימינו.
בסוף הספר, הוא כותב, שגם התיאור הזה "חוטא לאמת", כי רצח האב, האל האוניברסלי הוא רעיון אנושי קדם יומין, שנמצא בתוככי הלא-מודע הקולקטיבי האנושי, ולכן יכל להתפרץ אל ההיסטוריה ולהישאר בה.
שלב הבא של היהדות הוא הנצרות, כמובן. רצח הבן והכפרה על רצח האב. כמובן, פאולוס [שאול התרסי] והנצרות שהפיץ, בה ההרוג, ישו, מכפר על רצח האב הקדמון. וכך נוצרת קהילת גאולה והגאולה האוניברסלית והאישית [ לפי פרסיקו], ששינתה את פני העולם.
סברותיו של פרויד והשערותיו מרתקות. היכולת ליצור תיאוריית-על שמצליחה לחבר - תיאולוגיה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, פילולוגיה, כלכלה, חברה, מבנה הנפש האנושית, מדע מודרני לזמנו כאבולוציה וביולוגיה - בין מדעים רבים, חלקם פרשניים וחלקם מבוססי המדע הזמין לתקופתו, מסבירה את כוחו הגדול של "חקר התרבות" והגישה כיום לנסות לקרוא תופעות תרבותיות ואחרות באור כולל ולא ממוקד ה"מקצוע".
לי ברור מהקריאה, שפרויד יצר או פיתח או הרחיב את תפיסת 2 המשה, כי הם תואמים ככפפה ליד את תיאוריית העל שלו "טוטם וטאבו", ומאפשרת מיזוג הגיוני בין מופעיו הסותרים לגמרי של האל היהודי. מחד גיסא, אלים, תוקפני, רצחני וחסר בעייה להשמיד עמים שלמים, ומאידך גיסא זה שמצווה על יום מנוחה, זה הדואג לגר, יתום ואלמנה. הסתירה הפנימית הזו, לדעתי קיימת בתרבות היהודית עד היום, והיא מסבירה את התוקפנות, הקיצוניות של קבוצות בהיסטוריה היהודית, החל בסיקריקים, שורף מחסני המזון בירושלים בזמן המצור, שבתאי צבי ויעקב פרנק, שלא נזכיר את המשיחיסטים המסוכנים כיום.
בשולי הדברים -
אין לי פסיק מושג אם אחה"ע קרא את פרויד או ההיפך. בכל מקרה חלק מרעיונותיו של אחה"ע פורסמו עוד לפני שפרוייד פרסם את הפארדיגמה הקולוסאלית שלו על הנפש האנושית.
דמיון מה בדיון שלהם על "אמת ארכאולוגית" [חומר בשפת פרויד] ל"אמת היסטורית" שזו אמת פרשנית במאמרו "משה" אחה"ע משתמש במושגים אלה, שמופיעים גם אצל פרויד. כיוון שאינני היסטוריון, לא טרחתי לבדוק את העולם הרוחני של אחה"ע או של פרויד ולמצוא ספרות מקשרת במושגיה בין שניהם. אני בטוח שיש. דמיון מרתק יש בין "עבר ועתיד" של אחה"ע לבין תיאוריית ה"אני" של פרויד, ובספר הנוכחי, בולט האופי של ה"עם" כפי שגם אחה"ע, ב- 1890 מציג.
בסיום הספר התפרסמה מסה קצרה של פרויד על הפסל "משה" של מיכלאנג'לו ברומא.
זו מלאכת מחשבת של ניתוח יצירת אמנות. כשבהתחלה ישנה התנצלות, אין הוא חוקר אומנות, ולכן היחס שלו ליצירה אחר מהמקובל. שווה לקרוא, באמת, במיוחד לאור ההגחכה שהוא עורך לסדרת מבקרי אומנות שכתבו על הפסל, והוא מצטט אותם, זה אחר זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה