18 - ובכל זאת

 אני מביא לכאן האיקו שכתבתי על תרבות הזוהמה שפושה בנו:

הַצְּבִי הָרַץ דָּמַם וְדִּמֵּם סְתָם - יִשְׂרָאֵל טוֹרֵף

מוקדש למשפחת תם פרקש - https://katzr.net/08df92

17- תום פרקש ז"ל

 אין בי רצון להעלות מחדש את סרטון ההפגנה מול בית משפחת פרקש, כי הכאב כלכך עז.

שנים אני חי בתחושה שנפילת אחי ב- 1973 עברה כמו "כלום לא קרה". לא הצלחתי מאז 1995, עת המרשתת התחילה לפעול במרץ בישראל, למצוא חברים שלו, ויותר מפעם גם שמעתי תגובות של "אז מה?!"

הרבה יותר חמור כשאתה אח שכול ושמאלני-קיצוני בהגדרות הישראליות. מיד אתה נחשב כבוגד, בוגד בזכר אחיך, בוגד במדינה.

קבוצת המטורללים שהפגינה מול בית של משפחה פרטית הציגה בצורה קיצונית את זרם המעמקים הבאוש של החברה הישראלית. אלה זרמי העומק שתעמולת רה"מ השיטתית, כבר שנים ארוכות מולידה.

לצערי, רה"מ גינה באיחור רב תוך שימוש בטקטיקת נאום יום השנה לרצח רבין בכנסת - מגנה, אבל.. גם מולי מפגינים. כלומר - דוחף את עצמו לתוך האירוע, מתקרבן וכרגיל הגינוי שלו אינו גינוי, אלא הוא חותר תחת הגינוי במו פיו.

לצערי, קול ה-איד של הבלפוראי [ביבי], בנו יאיר, טרח בבוטות רבה יותר לא לגנות אלא לתקוף את משפחת פרקש, בחינת, השוואה מרדדת ומשטיחה בין איש ציבור לבין אדם פרטי, להם מותר ולנו אסור?!

הנחמה הגדולה שלי היא אותם ילדים נפלאים שאני מחנך עשרות שנים, שלמענם אחי נפל. 

16 - התקפי חרדה

 הייתי בן 12 או 13 ונסעתי באוטובוס לאיזה קורס. בקורס פגשתי חברה טובה שלי. אאז"נ [ אם אני זוכר נכון ] היא נתנה/השאילה לי משהו, שכחתי להחזיר, ובבית נזכרתי.  מאותו רגע התחלתי להזיע, הבטן כאבה לי נורא, הבטתי באבי והתביישתי עד כדי ויתור על ארוחת ערב ושינה מוקדמת מהרגיל.

התחושות הקשות הללו, שלא היה להן שם, ליוו אותי עוד חצי יום, עד שפגשתיה והתברר שלא קרה כלום, היא אפילו לא הבינה על מה אני מדבר.

מאז ועד לפני כעשר שנים, אולי קצת יותר חיי היו ארוגים בהתקפים קשים יותר או פחות. כמה מחשבות על התאבדות, שלא הבשילו לכלל מעש. סרוב תקיף לקבל אחריות על עצמי מפחד התקפי החרדה הללו, שדיכאו אותי עד מוות.

חלקים מהעבודה היו קשים מנשוא, ולימדתי את עצמי איך להתמודד אתם בדרכים הכי פסולות שאפשר. [ עד כמאה סיגריות ביום, למשל, רזון קיצוני ]

התקף חרדה מורכב משילוב של תחושות גופניות: הזעה מוגברת, רעידות הידיים, חולשה ברגליים, כאבי בטן עזים, רצון לא לעשות כלום, דכאון קל ומחשבות טורדניות קשות: תסריטי עתיד דיסטופיים, פחד נורא מהחיים, חרדה מהסביבה.

בפעם האחרונה שהלכתי לפסיכיאטרית להחליף את התרופות היא אישרה: יש לך הפרעת חרדה קשה. [ כלומר זה אפילו יותר קשה מסתם "התקפי חרדה" ] האמת, האישור הזה הקל עליי במקצת.

חיים עם חרדה הם חיים בהם כל דבר יכול לערער את האיזון הפסיכולוגי שלי. דוגמה - אתמול הבוס אמרה לי שבעקבות שיחה שלה עם X אחרי דיווח שלי אמא של X רוצה לדבר אתה.

מייד בוקס בבטן, הזעה, רעידה בידיים - אלא מה?! מייד - מה אני אומר לה מחר, איך אני יוצא מזה, למה בכלל אמרתי לה. הדבר היחיד שלא עשיתי, בניגוד לעבר - לא הצפתי אותה בהיסטריה שלי ובחרדה, המתנתי בסבלנות עד שפנתה אליי. שלחתי את מה שביקשה. אחרי חצי שעה קיבלתי דיווח שהרגיע אותי. ר"ל - במשך שעתיים עברתי יסורים פיזיים ופסיכולוגיים רבים.

ברור למה הלכתי לישון עשר דקות אחר כך, ולא היתה סיבה גופנית לעייפות.

15 - הזמר הלאומי?

 חשבתי לשתף אתכם בהרהורי ה"זמר הלאומי" הקודם, יהורם גאון. כידוע לכם, כבודו הגיע לגבורות, ויש לו תכנית שבועית בגל"צ, מדי יום שישי בשעה 1500. כמנהג קודמיו לשעה הזו [ שלמה ארצי, למשל ] הוא מקדיש הרבה זמן לפטפוטים ולדיבורים על העולם, החיים, הפוליטיקה העכשווית ובכלל. בין לבין משמיע שירים, ומקפיד לא להשמיע את שיריו. על מנת להשמיע שיריו ולקדם אלבום שהוציא, הוא יצא לחופשה מהתוכנית, ליהקו מישהי שמלאה את מקומו ואירחה אותו פעמיים, בהן מכר את מרכולתו. [ אבל אני בעד, הוא באמת זמר טוב עם קול נהדר ומיוחד].

נחזור לענייננו -

יהורם מדבר על הבחירות בארה"ב, מסביר את ההגיון שלו, כישראלי, שנולד בישראל לתמוך במי שטוב לו ועוזר לו, כלומר טראמפ. עד כאן לא ממש התרגשתי, הוא לא שונה מרבים אחרים. אבל אז הגיע ה"שוס". הוא התחיל במתקפה על התקשורת, שהרי בסקר דעות שנערך התברר ששבעים אחוז מהישראלים תומכים בטראמפ, והנה בתקשורת אין לזה ביטוי. אורח שיגיע ממאדים או כל חיזר אחר לא יצליח להבין איך זה, שהעם אומר דבר אחד, אבל התקשורת מציגה דבר אחר. שהרי חובת התקשורת להציג ולשקף את המציאות, והמציאות היא שרוב הישראלים בעד טראמפ. כאן בדיוק התחלתי לקרצף סיר שבת זוגי בישלה בו ושרפה אותו מעט, אז לא שמעתי את ההמשך, אבל לא נראה לי שהוא "חזר בו". דבר אחד הטריד אותי מאוד - מה, הגאון הזה לא קורא עיתונים? בכל עיתון שאני קראתי מצאתי התיחסות לענין התמיכה של הישראלים בטראמפ, הרבה יותר ממדינת ה"לאום"/"הלידה" שלו.

אז איך בדיוק התקשורת לא משקפת אמת?

14 - ענייני זום

מצאתי בפייסבוק את המסמך הבא: 

חבר טוב שלי, שלח מסרון זה בקבוצת הווטסאפ של הורי כיתת בתו. מרגש מאד - ביקשתי ממנו לשתף בקבוצה:

"האם נראה לכם הגיוני שמורה אמורה לדבר למטריצה של קוביות שחורות במקום לפרצופים של הילדים שלכם? האם אתם יכולים לדמיין עד כמה זה לא נעים להעביר שיעורים ככה? בגלל חוקי משרד החינוך, המורים לא יכולים להכריח את הילדים להדליק מצלמות. אבל *אתם כן יכולים*

הילדים שלנו בגיל מספיק בוגר כדי להבין סיטואציות חברתיות מורכבות. לא יהיה קשה להסביר להם כמה זה מבאס לדבר שעות כל יום לקוביות שחורות. אני משוכנע שרובם יבינו. אתם בטוח מבינים את חומרת העניין.לפני הלימודים, לפני ההשכלה, לפני הציונים - קודם כל צריך להיות בן אדם. לגרום למורה לדבר כמה שעות ביום מול קוביות שחורות, זה לא מנומס ולא תרבותי".

Ronen Kandel

 

ההודעה הזו זוכה לתגובות מקצה "בעד" ועד קצה "נגד". חלק מהתגובות פשוט לא יאומן, כגון - מי שלא פותח מצלמה אני מחזירה לחדר ההמתנה, או תגובה נגדית - איזה מזל שאת לא המורה של הילדים שלי.

העמדה שלי פשוטה מאוד - היא תואמת את עמדת משרד החינוך לחלוטין:

 מי שמדבר שעות מול קוביות מחמיץ את העיקרון הבסיסי של הוראה מרחוק - למידה עצמאית. השיעור חייב להיות מורכב מרבע שעה הקניית חומר והשאר למידה עצמאית. לא חסרות תוכנות ולומדות, חומרים באינטרנט לעידוד למידה עצמית. יד על הלב - מישהו מאתנו מוכן לשבת שעות מול המצלמה ולהקשיב לאחר, אפילו מכירים אותו?

אחת התגובות האחרונות שקראתי היתה: 

פשיטת רגל של הדור הזה.

האמנם?

האם ישנה הסכמה שהדור הנוכחי פשט את הרגל, כמו האשמה היא בו?

13 - סיכום

 בחוץ קר, אבל השמש זורחת

ביידן יהא נשיא וביבי ממשיך, פוטין נחשד בפרקינסון

והנכדות שלי אצלי, בעוד הנכד נשאר עם אבא ליום אבא.

הספר הענק "סיפורי יעקב" של אולגה טוקרצ'וק כובש אותי אט אט - זה ספר שאינו מאפשר קריאה מהירה בשל כמויות המידע שבכל שורה, הפואטיקה של הרומנים האפיים הגדולים של המאה ה- 19 והיופי הרב השרוי בו.

בדקתי כ - 60 עבודות באינטרנט של תלמידיי, הכנתי מרק ירקות עם גריסי פנינה על פי מתכון באינטרנט של חן מזרחי. לשיטתה, המרק הופך לנזיד, וכמו שלמדתי עם עדשים, רק השרייה מראש מונעת הפיכת המרק לנזיד, אז לפעם הבאה, לו תהיה.

נתן זך הלך לעולמו, וישנה תחושה ש"גדולי הדור" שלי יורדים מעל בימת ההיסטוריה. האמת, כולם מבוגרים ממני בעשר שנים ומעלה, וגם אני אינני צעיר יותר. דרכו של עולם הוא הכליון, כל חי מת לבסוף. יש מחליפים תמיד, אפילו טובים יותר מאלה שהלכו לעולם, וכמו שאמר גלילאו " !Eppur si muove" - "ואף על פי כן, נוע תנוע!"

12 - אני אדיש לגמרי

כמו כל ישראלי ממוצע, ולא חשובה ההיסטוריה הגנטית או האתנית, הפוליטית או התרבותית שלו, בשעה זו אמור הייתי להיות מאוכזב או מעודד, אפוף מחשבות על זיהום כדו"א או הצלתו האפשרית.

בת זוגי מחוברת לעדכוני הכלום על הבחירות בארה"ב. אני אדיש לגמרי.

מבחינה קונקרטית לגמרי, הכי אישית - ההשפעה של כל אחד מהנשיאים של ארה"ב לא ממש תשפיע עליי ישירות. יותר ישפיע עליי הקצה השני של יבשת אסיה, סין. משפיעה עליי התת יבשת הודו, או אזור הסהר הפורה שאני חלק ממנו.