יום שישי, 31 במאי 2024

377 - חגים

מוטי מבקש מאיתנו לחזור אל "סמטת הזכרונות" ולדלות ממנה מנהגים, טקסים, מאכלים הקשורים לחגים שונים, בשרביט החם.

החג היחיד, או יום המועד היחיד שעולה בזכרוני כביטוי לילדות נקייה מחרדות, מצללים באופק, מהורים קשי פרנסה, מאחים גדולים ואלימים הוא יום הרצל - יום לידתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, י' באייר תר"ך [1860].

נולדתי בשכונת קרית יובל, שקרובה מאוד להר הרצל. מי שלא היה בהר הרצל מעודו, לא בבית הקברות הצבאי, יודע שבראש ההר [עכשיו יש שם תחנת רכבת] ישנה כניסה מפוארת לתוך חלקת הקבר. שם נמצא קברו ועליו אבן מצבה שחורה.

קו 18 לקח אותנו לשם וגם החזיר.

אז

מדי יום הרצל נשלחנו לקטוף פרחים בשדה. היו פרחים כתומים יפהפיים. לא היו אחרים. היו ברקנים עם תפרחת טורקיזית, אבל מסוכנת לידיים הקטנות. קטפנו זרי ענק.

חזרנו הביתה נרגשים. מקלחת, בגדים נקיים, הולכים עם הזרים לשים על המצבה של הרצל. הרצל היה "סבא" שלנו, נוכח יותר מהסבא המת, אבי אמי, ומהסבא הנפקד בכעס, אבי אבי.

יצאנו, האווזה בראש, אחריה ארבעת האפרוחים. מחכים בתחנת האוטובוס, לבושים בלבן. מגיע האוטובוס-שסון [ כל מערכת ההיגויים ב"קדימה" של האוטובוס. כל עצירה משמיעה קולות של אוויר נפלט או נדחס.] יורדים בהר הרצל.

נכנסים אחר כבוד להר, מתקרבים למצבה, שמים את הזרים. אמא מסבירה כמה הוא חשוב, ואח"כ נכנסנו למוזיאון להסתובב בו.

חזרנו הביתה "ציונים-ישראלים" גאים.

לגבי חגים אחרים, מעולם לא הותירו בי רושם כמו יום הרצל, יום מועד, יום זכרון הוא יום חג.



ברמת גן, ברחוב הרצל 40 נמצא גזע שנשאר מעץ שנכרת  ממנו יצר אמן מקומי את דיוקן הרצל. לצערי, אינני זוכר את שם הפסל.

יום שבת, 25 במאי 2024

376 - שתי המלצות

 בת זוגי ואני מתחילים לפתח אטאט את נוהגי הפנסיה המשותפת שלנו.

סופ"ש מוקדש לתיאטרון ולקולנוע, קריאת עיתונים, תשבצים, ירון אנוש ביום שישי, שמעון פרנס בשבת.

כיוון שכך, אני שמח לשתף בביקורת/בסקירה/בחוו"ד על יצירות האומונות האלו, וכך גם אתייחס אליהן, לא כבידור אלא אומנות.

חשוב מאוד לדעת, שאני מאוד פסקני, החלטי, ולשוני איננה בדיוק "ידידותית " ולפעמים לקורא [לפי תגובות שאני מקבל או קיבלתי] יש תחושה כמו "מי אתה שתקבע, שתחליט... וכ"ו"

אז נתחיל בהצגת תיאטרון, הקאמרי, אתמול

להעיר אריות, הקאמרי, 80 דק'- עוברות יחסית מהר.
זו הצגה שנשענית על ארבעה שחקנים: עוז זהבי, רות אסרסאי, מיכל עוזיאל ומוראד חסן. יש שחקני רקע שממלאים תפקידי משנה קטנים וכולם קשורים לעדה האתיופית [אחים בבתי חולים, סניטרים] ולאריתראים, פצועים, מתים מרעב.
הבעיה מוסרית הממשית במרכז הדרמה, היא המניעה את כל העלילה, שלצערינו לא נפתרת. נהפוך הוא. הממסד הישראלי הבורגני, יפה הנפש, צבוע מתגלה במלוא כיעורו הנהנתני והמעמדי. עד להכעיס.
ההצגה עצמה תלויה בשחקנים. אמנם יש עלילה ברורה, הגיונית, אריסטוטלית כמו שצריך: אקספוזיציה, הפעולה הרקאשונה המניעה את הדמויות דרך הגיבור, שיא וסיום, ללא קתרזיס.
עוז זהבי אינו "שחקן אופי" או שחקן בעל עומקים דרמטיים מרשימים. כוכבותו נעוצה ביופיו, בסרט של איתן פוקס, סדרות טלוויזיה פופולריות. שחקן תיאטרון חייב את כולו לתת על הבמה, ליצור בקהל "אמון" בדמות, לשקף מורכבויות של הדמות, לצערי המשחק טכני - מבוסס על תנועתיות מאפיינת, הקול שטוח ולא מגלה שינויים רבים בדמות, הפנים, מרחוק נראים "אותו הדבר" בכל מצב. גם כשהוא צועק, נלחם על "חירותו" נאבק בעצמו - הכל חיצוני כלכך, שממש בא לבכות. תפקיד כלכך מלא, תפקיד רב רובדי, עם מורכבות אופי, ללא  התיחסות לגופני, לסקסי .. בזבז אותו לגמרי.
 רות אסרסאי עושה תפקיד מעולה. השותף שלה כלכך שטוח, שהוא לא מצליח לגרום לה להתעלות נפש. כך שנשארנו עם הצגה שטחית, חסרת עומק.
אז ממליץ?
מבחינה רעיונית יש מקום לצפות בהצגה שמנקבת חורים באותה "נאורות ישראלית המאוהבת בעצמה" מהצד השני, 80 דקות כדי לראות שחקן ראשי שלא מצליח להפוך תפקיד כזה ל"גדול מהחיים".
אם לא חייבים, אז לא.

ונמשיך בסרט היום - השני - הקדירה, סינימה סיטי


סרט צרפתי בבימוי של ויטאטנמי צרפתי שעיקרו  "אהבה" ואוכל עילי. די דומה לסרטים שאנחנו צופים בהם לאחרונה, האיטיות, ויתור על עלילה לטובת עיסוק בדמויות, מערכות יחסים ונכון - נוף, הרבה נוף.
משהסתיים הסרט וישבנו במזללה מקסיקנית די זולה, הפער בין הבישול העילי בסרט לבין מנות רחוב ללא שאר רוח עורר בנו צורך לומר: אבל די טעים כאן, במזללה.
הסרט מתמקד באהבתם של אז'ני ודידון, גסטרונום צרפתי משלהי המאה ה- 19 והטבחית הקבועה שלו, אז'ני. מתברר שיש בה יכולת בלתי רגילה לקרוא את "החזון" הגסטרונומי שלו ולבצע אותו ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, ולכן הוא זוכה לכינוי "נפוליאון של הגסטרונומיה".
הסרט נטול אקספוזציה, אנחנו פוגשים את הזוג 20 שנים לאחר שהתחילו לעבוד יחד. הם מחפשים שוליה צעירה עם כישרון טבעי, שצריך לטפח. אז'ני בסוף נכנעת לחיזוריו של דידון והם מתארסים. ואז'ני מתה.
כאן מתחיל סיום שמכניס את כל תוכניות הריאליטי של בסיטואציית השיא: השיפוט לכיס הקטן, כנאמר - האומנות היא באמת הדברים כמו שצריכים להיות. לא ארחיב, כי ממש צריך לראות את הנשים המגיעות ונשפטות ע"י נערה בת 13, למשל.
אין מוסר השכל, אין שיא, אין סגירת אף מעגל עלילתי שנפתח.
יש לדעתי ולדעת בת זוגי שני סיומים לסרט.
הראשון הוא תנועת מצלמה של 360 מעלות במטבח, ואחריו אותה תנועה ואותו מבט רק שהמטבח מואר כולו. לנו זה הספיק.
הסיום השני, אותו לא אציין נראה לנו כמעין "מס שפתיים" לקיטש, כקיטש.




יום חמישי, 23 במאי 2024

375 - מתכון אחד ביום

 השרביט החם דואג לבטן ♥♥♥

שלא כמו גברים רבים שהקורונה לימדה אותם את "עונג המטבח", אני מבשל מאז נולדה בתי, קרוב ל- 40 שנים.

אינני בשלן מאלה שמתחרים בטלוויזיה, ועיקר הבישול שלי מתבסס על מתכונים או סוגי מנות [פעם קראנו לזה "אוכלים" ] שאבי בישל.

בחרתי במתכון שלוקח בקושי רבע שעה מההכנה ועד הסיום.

סלט כרובית, ברוקולי, בצל ירוק ברוטב חמוץ-מתוק של הטורקי הזקן.

עכשיו מראש - אל תשתמשו בברוקולי מוקפא, הוא לא מוצלח, ולא חסר ברוקולי או ברוקוליני בשקיות, או אפילו תפרחות שלמות.

לגבי הכרובית, יש מבחר כרוביות במבחר צבעים. זה אותו טעם, אז תלוי בכם. פרחי כרובית קפואים קטנים מדיי ובטח לא לשתמש בכרובית גרוסה.

מתכון 

חומרים לשני אנשים עד ארבעה:
  • 1 ראש כרובית קטן
  • 1 ראש ברוקולי
  • 2 עד 3 יחידות של בצל ירוק. אני אוהב את ה"שמנים" עם שפעה של עלים ירוקים
  • חופן צנוברים מוקפצים קלות, או חופן אגוזי מלך קצוצים ומוקפצים קלות, או שקדים קצוצים מוקפצים.. אפשר גם בלי
  • שליש כוס שמן זית
  • חצי מכמות השמן מיץ לימון, או כל חומץ שאהוב עליכם. הייתי ממליץ על חומץ בהיר ולא כהה
  • כפית חרדל
  • שן שום קצוצה, מגוררת
  • מלח [לפי הטעם]
  • פלפל שחור [לפי הטעם] - אין משמעות לגרוס טרי או לאבקה, מה שבא
  •  סוכר [לפי הטעם] - לגבי הסוכר, במקרה דנן, אם רוצים סלט "בהיר" לא להשתמש בסוכר חום.
אופן הכנה

  • מאדים את הכרובית והברוקולי - ללא מגע במים, [ישנן סלסילות אידוי ממתכת מעולות, אפשר בשיטה של ישור הגבעול המרכזי של הכרובית והברוקולי ומילוי הסיר במים עד מדע בתחתית הכרובית. אידוי על אש נמוכה. זה לוקח בין 10 דקות לרבע שעה, לפי מידת ה"אל דנטה" הרצויה. יש אוהבים שהכרובית והברוקולי "אל דנטה", בת זוגי אוהבת שהם רכים אבל לא "נימוחים".
  • אפשר לחתוך את הירקות או לחתכם לפרחים. איך ש"אסתטיקת" הסלט "באה לכם בעיניים".
  • לקצוץ את הבצל, כולל עליו הירוקים
  • להכין את הרוטב - להכניס כל מרכיבים לצנצנת, לסגור ולנער נמרצות, לטעום, לתקן תיבול
  • לשפוך הרוטב על הסלט - בכפות עץ ובעדינות לערבב.
הערת חשובה - את מי האידוי לא שופכים, מה פתאום. כיוון שלא השתמשנו במלח, אפשר להשקות את העציצים בבית או על אדן החלון, לאחר שהתקררו, או להשתמש בהם כבסיס למרק, תבשילי ירקות רבים.
עלי הכרובית בשום פנים ואופן לא לזרוק, למה? אפשר לשטוף היטב, להוסיף למרק ירקות עשיר, לסלט [אני אוהב הרבה ירוק אצלי בסלט], לתבשילים אחרים שרוצים להעשיר בטעמים נוספים.

בתיאבון

כאן תמצאו קישור למתכון דומה של הבת של אהרוני.


374 - האמנם?

 זכורה לי מנהלת ביה"ס בו עבדתי ב- 1995, יומיים או שלושה אחרי רצח רבין, והיא המשיכה עוד חודשים אחרי, בהם שיח חופשי וזורם, על אף שהוא מלא בתועבות לשון עורר  זעם רב בציבור הישראלי ואשמת התעמולה נטולת הגבולות  ברצח רבין היתה ברורה. היא לקחה את המסקנות האלה צעד קדימה, והיתה מטיחה בפני התלמידים:

בגלל זה רבין נרצח!

והנה, בימים אלה, לכתוב פוסט בו אתה ממליץ/מדווח על סרט/הצגת תיאטרון נחשב כ-כפירה בעיקר. כי החיים הם ב"מאחזי החטופים"  וב ק פ ל ן. כן כך נכתב עם הרווח בין האותיות. אסור לשמוח, בגלל זה לא מחזירים את החטופים השתמע, או אולי זו אוזני הרגישה. [לא זו אינה אוזני]

איי, רגשי אשמה עלו בי.

חשתי איך רצועת העור המטאפורית מצליפה בפניי, קובעת מה נכון ומה מוטעה.

לרגע שאלתי את עצמי - מה אומר אחרי המלחמה? מה אגיד כשיתחילו שאלות בסגנון "איפה היית כשהמטוסים נכנסו בבנייני התאומים הניויורקיים"? 

אין לי תשובות לגבי שאלת ניו-יורק וכנראה גם לא תהיינה לי לגבי ה- 7.10.23. גם לא אצטרף לגורפי החיבובים וההערצה על שהקדישו לילות כימים לקידום החזרת החטופים, כי לא הקדשתי.

כמו כן אין בכוונתי להתנצל על התנהגותי ה"נהנתנית". 

מאז ומעולם סלדתי מהתחסדות ומצדקנות ומאותן גננות ומורות ש"עושות את זה בשבילך".

החטופים נמצאים כל הזמן בראשי, לרגע הם לא נעלמים. טקסטים, תיאטרון, קולנוע עוברים היום אצלי דרך םריזמה אחרת, אבל בניגוד לבתי הקולנוע בהם לפני הסרט מקרינים סרטון הצדעה ללוחמים, לא אצרף לדבריי "התנצלות".

https://katzr.net/fc7383

יום ראשון, 19 במאי 2024

373 - סיכום סופ"ש

 


נכון אינני מאלה שהולכים להפגנות, אבל גם לא מאלה שיושבים בבית וטובעים ביגונם.
החיים ממשיכים, אם ארצה ואם לא ארצה, השמש לא עצרה מהלכה והירח עדיין נע בשמיים.

אשר על כן הקדשנו את סופ"ש ל-
"חתונה מאוחרת" [ https://katzr.net/9ae1e2 ] עפ"י הסרט של דובר קוסאשווילי ובמוצ"ש, לסרט ארוך ואיטי בשם "אנטומיה של נפילה" [ https://www.cinema-city.co.il/movie/4943 ]
התיאטרון והקולנוע בשני המקרים עסוקים בדה-קונסטרוקציה של הז'אנר בו הם פועלים.
ב- חתונה מאוחרת, המלודרמה נרצחת ללא רחמים, מאבק בין שידוך לבין אהבה חופשית וב -אנטומיה של נפילה, ז'אנר הפשע / בית משפט מרוסק, גבר נמצא מת לאחר שנפל/הופל/הפיל עצמו מקומה שלישית.
לגבי "חתונה מאוחרת" מי שראה את הסרט "רצח" המלודרמה כבר נהיר לו, ויתכן שלא ישים לב לכך.
לגבי "אנטומיה של נפילה", ריסוק הז'אנר בא, לענ"ד [עניות דעתי] בשל העמדה הפוסטמודרניסטית ביחס ל"נרטיב" ומקום האמת בו. כפי שעו"ד של הגיבורה אומר: "האמת" אינה חשובה במשפט.."
אצל דוברשווילי "רצח המלודרמה" מהותי, כי הוא מסוג "רצח האב", במקרה שלנו מנהגים שורשיים של העדה הגרוזינית, חשיפתם לאור השמש ורציחתם. אני רוצה לציין שלושה שחקנים נהדרים: צביקה הדר, אסתי זקהיים, ואם הכלה המיועדת, שלמרות מאמציי לא הצלחתי למצוא שמה. 🙁
זוגתי אמרה: אנטומיה של נפילה הוא סרט על מערכות יחסים, על מבטים שונים באותה מציאות. בסרט יש שלושה מבטים: הגיבורה -סופרת שמתמחה בהפיכת חייה לספרות נמכרת, הבן, שכמו טרזיאס אינו רואה אבל מבין לעומק, והקטיגוריה שמיצגת את הנרטיב של הבעל המת. אני רואה בסרט "מלחמת נרטיבים" מובהקת המאפיינת את התרבות המערבית כיום ויחסיה אל עברה הקולוניאלי, יחסה למיעוטים, יחסה לזכויות אדם.
שניהם מומלצים.
חתונה מאוחרת, https://archive.habima.co.il/showPage/?itemId=1248


אנטומיה של נפילה, https://images.app.goo.gl/fscM2LPaxc4x7QMi9

יום שבת, 18 במאי 2024

372 - כל עוד בלבב

 האם יש עוד מקום ל- התקווה, כהימנון של מדינת ישראל, שאלה בשרביט החם.

רק לפני כמה זמן אמפי ואני דנו בהכרת כל מילות ההמנון "תקוותנו" .

מקריאת השיר, ברור מדוע רק בית ראשון ואחרון נותרו. כל שאר השיר הוא שיר יפחות, דמעות שמקובל בספרות העברית מאז ומעולם:

ראו תהילים קל"ז - על נהרות בבל, כולל הפסוק הנורא האחרון:

א עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן.
ב עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה, שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן.
ד אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר.
ה אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
ו תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
ז זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ.
ח בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
ט אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע.

אפילו המוסיקה של ההימנון איננה עברית-ישראלית, אלא מוזיקה רומנית-עממית, דברו על אפליית עדות המזרח, על המוזיקה הדומיננטית כיום.

ביני וביני, לי לא ממש אכפת. כמנהג כל ישראלי יליד הארץ בן דורי, ואולי שלושה דורות אחריי, אולי, אני מכיר את שני בתי ההימנון בעל פה, מרים גבה "חינוכית" בטקסים בהם רק המבוגרים שרים בעוד הצעירים מביטים בפליאה.

אני רואה את היחס להימנון בתרבות האמריקאית, את הרעש והמהומה שלה-טויה ג'קסון עוררה כשפטמתה הציצה/לא הציצה כששרה את ההימנון. מענין מה היה קורה לו ביקשו מזמרים מובילים, ומשלמים להם כיאות, לשיר את התקווה, כמו "באמריקה"?

סמלים לאומיים לא מתחלפים סתם, במקרה או כשלא מוצא חן בעיני מישהו.

אם מאז שנות ה- 70, והמהפך במוזיקה השלטת בארץ לא באמת נוצרה איזו תנועה ציבורית להחלפת ההימנון, כנראה לאף אחד לא אכפת.

ראיתי מאמר אחד שמבקש לשנות את ההימנון מ- 2008 [!], גם נכדת המשורר מסכימה ותומכת [אפשר לחשוב!] - ההמנון חייב להשתנות 

מערך שיעור  מ 2018: התקווה, מדינת ישראל, העם היהודי

ביני לבינכם - מה אכפת לי מההימנון?



יום שני, 13 במאי 2024

371 - יום העצמאות

 שלא כהרגלי, הפעם אקדיש את הפוסט ליום העצמאות ולא ליום הזכרון לחללי צה"ל.

אני רוצה לפתוח בהצגת שיר שכתב חבר טוב ומשורר מעולה, יאיר בן חור. יאיר נתן לי אישורו לפרסום השיר.


לפני שאתחיל לדבר על עצמאות, אני רוצה להביא את המילים בעברית הנרדפות לה. המבוגרים בינינו זוכרים עוד את המילה "קוממיות", רבת ההוד וההדר. קצת מפחידה.

בחרתי בתזאורוס של אבניאון, שנמצא ברשת, והוא מעולה. 

עַצמָאוּת (תוצאה דומה)
אוטונומיה , אי-תלוּת , גאוּלה , דרור , חופֶש , חֵירוּת , מַמלָכה , סוּברֵנִיוּת , פּדוּת , קוממִיוּת , ריבּונוּת , שִלטון , שִלטון עַצמי [שדה סמנטי: מדינה, עַם| ניגודים: שַיָיכוּתשִעבּוּדתלוּת

שימו לב כמה מלים כדי לבטא מושג בסיסי ביותר של חירות? חופש?  של מי?

במבט מעמיק קצת יותר, דומני שאוריד מהרשימה את: פדות, גאולה, ממלכה, סוברניות, ריבונות וגם את המילה שלטון. מילות הממסד השונות משקפות תפיסות לאומיות ופוליטיות, היסטוריות. מהי עצמאות ומהו יום העצמאות?

נשארנו עם דרור, חופש, חירות, קוממיות - בהן בולט היסוד האישי וגם הלאומי.

המילה עצמאות נוצרה על ידי איתמר בן אב"י

עצמאות על פי האקדמיה.

שבוע לאחר יום השואה אנחנו מציינים את יום העצמאות. את המילה עצמאות חידש על פי עדותו איתמר בן אב"י, כנראה בראשית המאה העשרים. וכך הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי "עם שחר עצמאותנו": "הנה רואה אני בדמיוני את 'אחרית הימים'… הנה נקבצים ובאים אחינו מכל פזוריהם לארץ האבות… הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות העברית בכל תפארתה".

בלשון חכמים רגילות צורות דוגמת 'עצמו', 'עצמי', וכן הצירופים 'ברשות עצמו', 'לעצמי', 'בעצמי' וכיוצא בהם. צורות וצירופים אלו משמשים בין השאר להדגיש שעושה הפעולה מבצע אותה בכוחו, לבדו, ללא עזרת אחרים, כגון "אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה הייתם נושעים על ידי בני אדם… אבל לעתיד לבוא אני בעצמי גואל אתכם ושוב אין אתם משתעבדין" (תנחומא אחרי מות, יב). נראה ששימושי לשון אלו היו ההשראה לחידושו של בן אב"י – עצמאות. וכיום יש לנו עצמאות גם בהקשרים אישיים וחברתיים, כגון 'עצמאות מחשבתית', 'עצמאות כלכלית' – לצד העצמאות המדינית שאותה אנו חוגגים ביום העצמאות. 

  חופש, חירות ודרור

ומה קורה למילות החופש בימינו? מן המילים הנרדפות חופשדרור וחירות המילה היום־יומית היא דווקא 'חופש', הנדירה למדי במקורות הקלסיים, ואילו 'דרור' ו'חירות' מוצאות את מקומן בעיקר בהקשרים חגיגיים. המקפידים בלשונם מבחינים בין חופש – מושג כללי ומופשט, ובין חופשה – תקופה פנויה מעבודה או מלימודים: חופשת פסח, חופשת מולדת, ואפילו חופשת מחלה. מהארמית שאלנו את הפגרה לציון תקופה קצובה וקבועה מראש שבה מוסד כלשהו מפסיק את פעולתו, כגון פגרת הכנסת. ועוד יש לנו נופש – חופשה שיש עימה בילוי והרפיה לגוף ולנפש, שכן נָפַשׁ פירושו נָח, כאמור "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז).

ממליץ לקרוא את הערך המלא.

 קוממיות

קוֹמְמִיּוּת

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו, יג). המילה קוממיות קשורה לפעלים קָם וקוֹמֵם, והיא מתפרשת כתואר פועל שמשמעו 'בקומה זקופה'. כך גם בלשון התפילה והברכות כגון "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו (מהרה) קוממיות לארצנו".
מראשית המאה העשרים החל אט־אט שימוש במילה קוממיות כשם עצם מופשט במשמעות זקיפות קומה מדינית, עצמאות. מכאן השם המליצי למלחמת השחרור – מלחמת הקוממיות.

כשהייתי ילד, הוריי הקפידו מאוד לחנך אותנו להיות ישראלים, עצמאים, סברס'ים חסרי נימוס. זו עצמאות.

"זה החור שזיקוק יצר בשמלתי" השוויצה אמא, לאחר שתיארה את ריקודי הזוגות. אבא הוסיף משהו על הגורן או החדר, אבל לא הקשבנו.

השיר של יאיר המצוטט משקף אכזבה עמוקה מהעצמאות, כאשר המושג עצמאות נהיר לגמרי לדובר בשיר, והוא ביטוי לחיים לאומיים ואישיים בסביבה נורמטיבית, שומרת חוק, מכבדת את עברה, את תרבותה. עצמאות בה פוגרום ביהודים, בישראלים הוא דבר שלא יעלה על הדעת.

עצמאות היא בעצם עפ"י השיר, כל מה שהיה, לכאורה, עד פוגרום שמחת תורה, ומכיוון שאני אדם פוליטי בעל עמדות ברורות, כל מה שנחשב כנורמטיבי בחברה הישראלית ונופץ וחולל ללא בושה או הרהור נוסף.

אני מסכים שהחברה הישראלית נדרשה לניעור חזק, בהחלט. הגזענות, השמרנות, האפלייה בין מרכז לפריפריה, העדפות תרבותיות מתוקצבות ואחרות מתעלמים מהן, וכן מערכות שכבר 76 שנים לא ממש בדקו אותן, ברם תהליכים אלה לא התקיימו אלא נעשה מהפך או מהפיכה תוך התעלמות מכל כללי המשחק.

אז יש עצמאות?

אז יש חופש?

אז יש דרור?

האם מלחמת הקוממיות השאירה אותנו "קוממים"?



https://www.the7eye.org.il/329601


יום ראשון, 12 במאי 2024

370 מ- אירוויזיון 2024

 חברתנו לקהילה גהה העלתה פוסט וקראה לו "סיכום טרללת האירוויזיון". התחלתי להגיב לפוסט, הבנתי שיש לי הרבה מה להגיד, ולכן בחרתי לפתוח פוסט משלי.

אירוויזיון 2024 - בוקס להינדוס התודעה הישראלית

הפעם בניגוד לפעמים קודמות בהן צפיתי באירוויזיון מצאתי שותפה בכלתי המקסימה, שהעבירה אתי ערב ווטסאפ שכולו הערות, תובנות ומעט רשעות. היא אמרה לי שליד הפרשנים הישראליים יצאתי קדוש. כמו כן אחיינית בת זוגי בנורבגיה הכינה קערת ענק עם חטיפים לה ולבתה בת - 9 [היום אין לימודים בנורבגיה, אז מותר.]. נקודת המבט שלה ושל הבת שלה היו ממש משב רוח מרענן בהיותן כלכל לא ישראליות וצפויות.דוגמה מדליקה - ההופעה הדקנדנטית של המשלחת הספרדית זכתה אצלה בשאלה: למה התחת שלהם עירום?

הסיכום שלי ייכתב בנקודות:
  • השיר הישראלי לא מצא חן בעיניי. הזמרת "לא באה לנו בטוב" בעיניים. בת זוגי טענה שהיא מתנשאת ולא ישראלית. כך או אחרת, לאחר 52 נקודות של השופטים, רבע  מהניקוד לליצן השוייצרי, באה הצבעת הקהל ושינתה את מפת התוצאות לחלוטין בחמישייה הראשונה.
  • מתברר שאנטישמיות ובוז היו, אמ-מה לא בכמות שהכינו אותנו, ולא לפי צו התעמולה הביביאנית בת ימינו - עם לבדד ישכון. מתברר, יש גם עדויות של ישראלים רבים ששבו ממדינות העולם אחרי חופשת הפסח, שלא שונאים אותנו כלכך. היתכן שדווקא שונאים או מואסים בפלסטינים והערבים שמשתלטים על האג'נדה היומית? הנורבגית אמרה: הרבה פלסטינאים וערבים החרימו את האירווזיון, לכן לא היה ביטוי לשנאה שלהם. יתכן שהיא צודקת, אני מעדיף את העובדה שאף אחד לא הביע כלפיי, ישראלי דובר עברית יחס של בוז, שנאה או דחייה.תלבושות, כן הגייז חיים בשביל התלבושות המופרכות שבהן מופיעות-מופיעים נציגי המדינות. אני לא גיי אבל אוהב בגדים ותלבושות מופרכות.
    דומני שיש כמה שממש בלטו לטוב או למוטב:
     

  • המשלחת הפינית הובילה את רעיון התלבושת לקצה האבסורדי - סטרפטיז של גבר על הבמה
  • הנציג הלאטבי לבש חליפה אדומה שהייתי לובש עכשיו בשמחה רבה. עם זאת, קישוט גשר האף לא מצא חן בעיניי.
  • המשלחת הבריטית הגדילה עשות עם אדום, אזורי חלציים חיצוניים מפלסטיק והעמדה דמויית GAY PORN. פלא שהם קיבלו 0 נקודות מהקהל?
  • המשלחת הספרדית בכלל חזרה בזמן אל העולם הנסתר של הויקטוריאניות ורומני חשק בחברה הגבוהה. הזמרת היתה גברת מבוגרת שבוטוקס ומתיחת עור לא הסתירו את גילה, הפאה הבלונדינית עוד היתה נוראה יותר. שני הגברים שחוללו סביבה הציגו מיניות א-בינארית בהזקפת ישבן גברי מגולח למשעי. וואווו, מייד עפתי ל"סיפורה של O" אבל מהצד הרע.
  • הנציג השוייצרי, מה הוא לבש? אהה, חצאית ורודה, גרביונים בצבע עור, נעלי התעמלות מקושטים ו- ווסט[ג'קט, יעקובית] בצבעים דומים עם נוצות ופרווה מלאכותית. תלתלים מוקשים בג'ל, איפור עם פנינים מלאכותיות, ציפורניים עם ג'ל מתוחכם. זכה מקום ראשון. הזכיר לי את האוסטרי/ת עם הזקן והשמלה, קונצי'טה וורסט,  שזכה בעבר.
  • הנציג הצרפתי עם חולצה מהממת. הלוואי שאצליח לשים עליה יד. למרות משמניי אשמח ללבוש אותה בקיץ שלנו.
  • המשלחת הפורטוגלית, כך מתברר ב- X, הזמרת צבעה צפורניה בצבעי דגל פלסטין, והבגדים? אהבתי את השיר
  • המשלחת האירלנדית שיחקה אותה בתלבושות מהפולקלור האירי העשיר של שדונים [לפריקונ'ס] פיות, מכשפות, דרואידים. אהבתי.
  • בסלובניה הבינו מהר שהזמרת שלהם לא ממש זמרת, אז שלחו אותה לבושה-עירומה, בבגד גוף חושפני מהפיכתו לכמעט עור שני.
היו עוד כמה תופעות מוזרות על הבמה, כמו התפאורה, פלרטוטים עם המצלמה, הזמרת הארמנית הפליאה עשות.
אבל -
לו צפיתי לבד בטח הייתי מפסיק באמצע. כלומר צפייה באירווזיון היא חוויה קהילתית, כמו תיאטרון. בניגוד לתיאטרון אפשר לדבר, להחליף הערות ואף לשמוע פרשנות מרושעת. 
אין השפעה פוליטית לאירווזיון, זה ברור לכל אחד. זה אירוע בידורי טהור עם כוונות רווח ברורות [צריך לשלם על הצבעה, זכויות יוצרים, חסויות], כשהניסון להיות "טוב יותר מהמקום האחרון בו התקיים" מובילה לפירוטכניקה, לשימוש נרחב ב- AI ולטכנולוגיה מתקדמת במיוחד. אני מניח שאם כמה פטנטים או פתרונות יצירתיים עלו במהלך ההיערכות לאירוע, הם יהפכו מטבע עובר לסוחר.
ואחרון -
האם השיר של עדן יהפוך ללהיט במועדוני הגייז באירופה? יוביל אותה לקריירה בינלאומית כמו של נטע ברזילי?
מצאתי כמה טובים ממנו - השיר הארמני, האנגלי, הגרוזיני[גיאורגי] - כל בעלי הקצב המטורף, כן גם של הפינים המתפשטים.

לכאורה ללא קשר לאירווזיון אבל עם קשר עמוק לתלבושות לגברים "גדולות מהחיים", תחפושות עם מתאבק אמריקאי ידוע מאוד בפומפוזיות של תלבושותיו סת' פריקין רולינס

מי ששואל מאיפה המעצב הלאטבי מצא את הרעיון לבגד של הזמר.






יום שישי, 10 במאי 2024

369 - שורה משיר

 הפעם בשרביט החם - שורה משיר זכורה, כזו שקופצת לה, אם ארצה ואם לאו, או כזו המחכה לציטוטה המיידי.

לפני המון שנים, הכרתי זוג בריטי, שתחביבם היה לשוחח באנגלית כלכך גבוהה, שאין סיכוי שהשומע, ללא הכשרה מתאימה, יבין אותם. בין לבין הם טענו, שהיכולת לצטט טקסטים משותפים מייצרת "זהות קהילתית-לשונית". זו טענה ממש חשובה, יתכן ולא הכי מבוססת, אבל יותר מפעם אני מזהה בשיחה, כשאני נדרש לאיזה איזכור, ובן/ת השיח נזכרות השיחה הופכת עמוקה ומורכבת יותר.

הבעיה בתרבות בת זמננו, שאין מצע משותף לקהילה, בטח בישראל, למעט השפה, שגם עליה עוד לא החליטו "איך היא?" ועמדות פוליטיות של "לנו/צרינו".

טליק הביא דוגמה משירים פופולאריים על גבול השירה האומנותית, אבל אצלי המחלקה תפוסה בעיקר על ידי שירי משוררים.

למשל אחת השורות הכי דרמטיות: "ואור חיוך ראשון ניצב- ומתמוטט" משירו של אלתרמן "חיוך ראשון" מספרו "כוכבים בחוץ". אני מצטט רק את הבית האחרון:

כִּי הַשָּׁנִים דְּמוּמוֹת עָבְרוּ עַל חַלּוֹנֵךְ,
כִּי צֶמֶד עֲגִילַיִךְ מֵת בְּתוֹךְ תֵּבָה,
כִּי הָרָזוֹן הַקַּר וְהַבּוֹטֵחַ אֶת פָּנַיִךְ כְּפַסָּל סִתֵּת.
כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם,
מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,
שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל,
אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל,
פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה
וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב- וּמִתְמוֹטֵט. 

שיר נפלא נוסף שאני אוהב לצטט ממנו הוא של רשב"ג:  "כתב סתיו בדיו מטריו ורביביו" מבחינתי, השורה היא ZEN שלם. [אגב, יש טענות שהייחוס לרשב"ג מוטעה.]

כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו / וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו

מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן / לֹא נִתְכְּנוּ כָהֵם לְחֹשֵב בְּמַחְשָׁבָיו

לָכֵן בְּעֵת חָמְדָה אֲדָמָה פְּנֵי שַׁחַק / רָקְמָה עֲלֵי בַדֵּי עֲרוּגוֹת כְּכוֹכָבָיו

שורה שכל פעם מצחיקה אותי, שלמה ארצי: "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת":
גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת,
בין שיחי השרך.
הוא מתנדנד כשהרוח נכנסת.
הוא נעזב,
הוא נושר בסתיו,
אל תהיי כועסת,
הוא מאוהב.

חשבתי גם על "קול דודי דופק" מתוך השורה המופלאה הזו משיר השירים, פרק ה', פסוק 2:
 "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה"

כל הפרק אגב, מוקדש לתשוקת האהובה אל אהובה, תשוקה גופנית ממש המייצרת בה בשמים, ריחות, שוטטות על חומות ירושלים.

לא אמשיך להביא ציטוטים, כי זה ימלא דפים בלי סוף.
אבל אתייחס לעוד שניים, על גבול השירה האומנותית:
אריק איינשטיין בשיר הנפלא, שכתב יחיאל מוהר, רוח סתיו: "ואם אתה קצת ציניקן", מתוך הפזמון -
זה הסתיו עם הענן
ועם הרוח המיבב,
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב.

ושיר נוסף של שלישיית גשר הירקון "כשאור דולק בחלונך" שכתב עמוס אטינגר
כשאור דולק בחלונך אני שומע
איך מכתבייך נכתבים שם בוודאי
כשאור דולק בחלונך אני יודע
כי ביניהם לבטח יש מכתב אלי



https://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=47416

יום חמישי, 9 במאי 2024

368 - גרסא דינקותא

 אני לא מאמין שאני עומד לכתוב פוסט ובו להצביע על הורשות התנהגותיות שאני ממשיך לקיימן מאמי.

אמי היתה חייבת בשליטה בתחומי חייה. שליטה מוחלטת. כך, לדוגמה מנהגיה הקבועים: ביום מסוים כביסה, ביום אחר גיהוץ. מחליפים מצעים כל מספר ימים קבוע. כלים מדיחים בשעות מסוימות. אוכלים בטקס קבוע בשעות קבועות.

אבא במובן הזה שימש רק כמפרנס וככוח השיטור שכפה את סדרי החיים הקשוחים. ממנו פחדנו ממנה משום מה לא. כיום אני חושב, איך הצליחה לגרום לו להפוך ל"רע", ל"דחוי".

אחד ממנהגיה היה לגהץ הכל. ואז בתום הגיהוץ של ערימות לסדר את הבגדים בארון. כן, בדיוק, חסר לך אם הזזת חולצה סנטימטר מהמקום שלה. חובה לקחת רק חולצה מראש הערימה, ומה זה חשוב אם זו פלנל, ששרווליה קוצרו, בחמסין של 40 מעלות? יש סדר בעולם.

אני לא מגהץ כלום! יש לי חולצות שצריך לגהץ, פעם בכמה זמן [יכול להיות אפילו יותר משנה] אני מגהץ את כולן, לאחר שימוש, נדיר מאוד, ותולה על הקולב. שאר חולצותיי הן טריקו, שאין צורך לגהץ, מחליקים עם כף היד, ואם מקומט, אז??

בענין הזה כן ירשתי את הטירוף של אמי - אמנם מה שלמטה ולא למעלה, אבל אין סיכוי שאקח את העליונה, בחיים. אחליף מכנסיים, גרביים ונעליים ולא אקח מראש הערימה. כך עם בגדים חדשים.

בגדים חדשים קיבלנו פעם בשנה. שאר בגדינו היו מהבכור לקטן, בגדים שקרובי אמי באמריקה שלחו לנו, והיא התאימה. אז אחת "הדפקות" שלי היא בגדים, ודחיית סיפוקים, בחיי. יש לי עכשיו חולצה חדשה מחכה כמו ילד טוב לתורה בערימת החולצות.

ולא הזכרתי תחתונים. עוד טירוף מאמי. כמו רבים ש"לא אכפת להם מה השכנים יגידו", מאוד אכפת היה לה. אז מדי יום חובה להחליף תחתונים, אפשר גם פעמיים. כך יש לי בארון חנות קטנה לתחתוני גברים.

מנהג מחורבן נוסף שלמדתי ממנה, לא להזיז דברים ממקומם. אצלה זה היה קשור לשליטה במרחב בו חיה, אצלי פשוט - אני שוכח איפה שמתי אותו, אז לא יודע אם למדתי ממנה, הושפעתי ממנה. מנהג אחר מעולה, סידור מהיר של הבית. יש אורחים? קדימה, זוז בבית והזז דברים למקומם או ממקומם, טאטוא מהיר.

בעיה נוספת שהורישה לי, חוש ריח שמשפיע על מצב כאבי הראש. הרגישות שלה היתה מופלאה, היכולת לזהות ריחות וכמות הריחות שתוייקו אצלה כ- רעים. אצלי בבית תדיר פועלים "מפיצי ריחות". אפילו במטבח, ששם עדיף לתת לריחות המזון להופיע.

אני מניח שזה המקסימום שאמי תזכה ממני אי פעם עד מותי.



יום שני, 6 במאי 2024

367 - יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 מודה ומתוודה, כשהייתה הצפירה ישנתי. התעוררתי לרגע וחשבתי "אוף, חזרו הטילים", ולדעתי זה הקישור היחיד, שאני מוצא,  בין הפוגרום שנערך בישובי עוטף עזה ב- 7.10.2023 לבין שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה.

אני מנסה להבין את המרוץ אל המילה "שואה" כתיאור של פוגרום שמחת תורה. הדבר היחיד בו אני יכול להיתפס הוא: לרגע אחד בודד, חד ואכזר חזרנו בבת אחת לגלות, בה יהודים לעולם לא היו בטוחים. בה חיי יהודים היו הפקר. ברגע בודד ומזהיר באור יקרות אשליית הבטחון בה אנחנו חיים 76 שנים נופצה ללא רחמים. הכשלון של הצבא להיענות מיידית לסכנה ולאסון עזרו לתחושה הנוראה הזו. איסוף חטופים מזכיר את הסלקציות הנוראות, בהן אף לא אחד הגן או רצה להגן.

אני שם לב שהמילה "גבורה" נדחקה לגמרי מהשיח הלאומי-לאומני פראנואידי בו אנחנו נמצאים בימים אלה. למה? זו שאלה מהותית שתשובה עליה מסבירה היטב את "מצב הרוח הלאומי", את תחושות החרדה, אי בטחון וחוסר וודאות.

ביאליק כתב את "על השחיטה" בעקבות הפרעות ברוסיה ב- 1904, סופות בנגב הן נקראו.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?


הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,

וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.


וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.


וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

אייר, תרס"ג.

תיאור מזוויע שכנראה חופף גם את אירועי "שמחת תורה" ומבטא את עומק אין האונים, הייאוש ותחושת המופקרות בעולם, גם אלוהים מפקיר תדיר את עמו.

אבל

אירועי שמחת תורה, 2023, אינם שואה, כפי שציינה בחדות רבה NLEE בפוסט שלה " ערב יום השואה 2024": "אני אישית חושבת שהכותבת מתבלבלת בין תחושת ההפקרה שאנחנו חווינו וחווים עדיין, לבין מהי שואה אמיתית."  

מחקרים מצביעים שאושוויץ לא היה "פלנטה אחרת" עפ"י מונחי ק.צטניק, אבל שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה נבעה מהשיטתיות של תעשיית המוות, מתכנונים כלכליים מובהקים של ניצול רכוש יהודי, בגדים ולבסוף גם גופם, הן כמכשיר והן כחומר גלם.

הבעייה בזיהוי של "השואה" עם אירועים, גדולים ככל שיהיו, שקורים לישראלים וליהודים ברחבי העולם, בטח לאחר פוגרום שמחת תורה 2023 נובעת מהרגע בו השואה הפכה מטבע עובר לסוחר, בעיקר אצל הימין הישראלי, ברטוריקה הלאומית/נית של בגין ז"ל. אי אפשר להקל ראש ברידוד המילה על כל מורכבויותיה כפי שעשה בגין, ואחריו דוברים רבים אחרים. לפעמים נדמה שבאירופה מקפידים יותר על שמירת זכר "השואה" [חוקים נגד מכחישי שואה] מאשר הישראלים עצמם. והגבורה? היא הולכה אחר כבוד ליציע האחורי, מוסתר היטב.

ביאליק, כן שוב הגאון היהודי הזה, כתב בפתיחת הרשימה שלו "גילוי וכיסוי בלשון" כך:

בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים. [הדגשות שלי, כמובן]

וזה מה שקרה, השואה הפכה למילה המגולגלת בשווקים כמו עדשים, חסרת ערך וייחוד. הפכה למעין "מליצה" מתה שמסמנת אסון בסדר גודל בלתי נתפס, על אף שהאסון הוא "פוגרום" ולא "שואה".

השבועיים האלה, של יום השואה והגבורה ויום הזכרון לחללי צה"ל הינם קשים מנשוא עבורי. אבל קשה לי בין היתר ההזנייה של המילה שואה והיעלמותה של הגבורה. זו הוכחה חד משמעית לכשלוני כמחנך, לכשלון מערכת החינוך הישראלית, לכשלון לימודי ההיסטוריה הישראליים.

ממליץ על הפוסט של NLEE - ערב יום השואה 2024 - https://katzr.net/66cc14



יום ראשון, 5 במאי 2024

366 - שפות זרות

 השרביט החם מציע את הנושא - שפות זרות

האם ההנחה שלי, שנוודים יודעים הרבה שפות זרות נכונה?

האם ההשערה שלי, שיהודים, בהיותם חסרי בטחון שמקום מגוריהם הוא לדורי דורות למדו יותר משפה אחת?

ומכאן, האם מסקנתי שהוריי, אלה שלחמו בפלמ"ח, אלה מהאצ"ל או מהלח"י הולידו צאצאים שיידעו רק עברית ע"מ להפסיק את "הנדודים" הטיפוסיים לעם היהודי, סבירה?

כך או אחרת

הוריי החליטו שעברית תהא שפת ילדיהם, ובכך גדעו במו ידיהם את הקשר שלנו לעברם התרבותי העשיר [יידיש, ספניול/לאדינו, טורקית, צרפתית, גרמנית, לטינית]. מסכים, לא היה מחובתם להוריש לנו את שפות אירופה שהכירו, אבל את שפת ילדותם, התבגרותם?

עד היום אני לא סולח להם.

לכשעצמי

קשה לי ללמוד שפה זרה מ"האוויר". גיסי, המחותנת שלי, אחי הגדול, אמי למדו/לומדים שפות זרות ללא מאמץ, אני מאלה חסרי הכשרון.

אבל

אני מקפיד בכל מקום אליו אנחנו מנגיעים ללמוד את מילות הנימוס: בוקר טוב, לילה טוב, תודה רבה.



יום רביעי, 1 במאי 2024

365 - עוד כמה תמונות

 בדקתי את יומן התמונות שלי, מצאתי עוד כמה שאהבתי. כשאבין איך להעלות לכאן את הסרטונים שהכנתי מסדרות של תמונות אעלה אף אותם.