אתמול רויתי נחת.
ללא התרעה או התראה הוטסאפ צפצף, והנה תלמידה מתענינת לשלומי ובשלומי. לאחר שפטפטנו מעט חשבתי ביני לביני - לפני קרוב ל- 30 שנים, במלחמת המפרץ הרי הקפדתי להתקשר מדי יומיים לתלמידיי ולברר על מצבם, מצב משפחתם. אינני מחנך השנה, אז מה?!
וכך שלחתי לכולם הודעת ווטסאפ בה שאלתי לשלומם ושלחתי חיבוק ועידוד. לא שוחחתי טלפונית, כי מרב חרדה לא הצלחתי לדבר פיזית, לצערי. עם בת זוגי הצלחתי, וגם זה בקושי.
שלחתי הודעת SOS לחבר הטוב, והוא התקשר אליי והצליח איכשהו לדובב אותי מעט, מה שהקל על הלחץ.
הפגיעה ברמת גן היתה במרחק יריקה מהבנין בו חיה משפחת בתי. הם לא היו בבית, ובדיעבד די שמחו על כך. אם כי הדרך חזרה הביתה היתה רצופה בהיסטריה של הילדים, אבל הם צלחו אותה כמו גדולים.
ומילת הערכה לכרמל שאמה-כוהן, ראש עיריית רמת גן, שהצליח לגייס את כל המורים בעיר, בעיקר המחנכים להתקשר לילדי בתי הספר, לשוחח אתם ולהרגיע אותם. נכדתי זכתה לשיחה כזו מהמחנכת שלה, ובתי אומרת, שאחרי השיחה הילדה הצליחה לחזור לעצמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה