יום ראשון, 9 באוגוסט 2020

102 - ק.א. ברתיני [ קלמן אהרן ברתיני ]

 

אני חש בגבי/ ק. א. ברתיני

אבן ואבן,
קרישי הדמים שמאבן לאבן
דלקת ורידים שבלשון הרפואה היא מיגראנס
נודדת לכאן ולכאן ומתמדת

הכיפות משקיפות בכספן, בזהבן,
על חושפי רבדים בכתב החרסי.

אני חש בגבי חיוך לבן,
נערה שעלתה מהר מהר בלולים ועתה
היא עומדת על גג
גם הבתים טיפסו עמה. עלו עד הרובע הארמני,
אטום הקירות.
העפיל במדרגות סמויות גון המשקופים המקולף,
ותום עזובה דומם כמו בחלום קרוש.

 מרביתנו מכירים את שם בנו, המנצח הידוע גארי ברתיני. כמה ממאיתנו מכירים את המשורר המיוחד הזה, שהתעסק עם הזקנה בטרם אבידן כתב את  "אדם זקן מה יש לו בחייו", בו בעיקר הוא התעסק בשאלות הפילוסופיות, אקזיזטנציאליסטיות, כמקובל אצל בני דורו שגדלו על ברכי הסוציאליזם והאקזיזטנציאליזם במהדורתו הצרפתית.

ברתיני הרבה יותר קונקרטי ומדויק. הגב כואב לו, כי הוא כבר לא בן עשרים וכבר לא עלם. עליָּה בסמטאות ירושלים העתיקה, כבר אינה כבעבר, עד כדי שזו שהיתה בלול [ בתו? ברור שאין כאן אמירה אירוטית ] כבר על הגג, והוא כושל בעיוורון במקומות שכבר הם שכבות עתיד למחקר ולחפירה אריכאולוגית, אבל הגב כואב לו.

בריאות מול מחלה, עבר מול הווה, קפאון וסטגנציה מול חיות של הנערה. הכל הוא חש בגבו, אינו רואה דבר, והחיוך לבן, נטול משמעות או גוון או שמא בתולי או טהור או מציין מוות מלא.  התמונה קשה, האווירה דומה למגילת איכה בעיקרה ולא לחזון עתידי מלא שמחה על ירושלים.


מקור השיר וביוגרפיה קצרצרה – דף המידע של איתמר

ביוגרפיה – ויקי ; לכסיקון הספרות העברית החדשה

שיר בזמרשת – קצר ומרתק

דוד אבידן - אדם זקן מה יש לו בחייו

יום רביעי, 5 באוגוסט 2020

101 - ט. יארה




אתמול ישבה אמי
האלים יסלחו לה אולי-
אבל האלות לא תסלחנה לעולם -
אצבעותיה מתכווצות ומתארכות
אודם שערה דהה
עיניה הירוקות מוכות ועצובות.

הגיע זמן
הגלגול החדש שלה,
והיא לא רוצה לחזור אלינו.
- - - - -
ינואר 2008, לאחר עריכה

ט.יארה היתה תקופה ארוכה האלטר-אגו שלי בישראבלוג. היא זכתה כמעט לאפס התענינות בקהל הרחב, אבל קבוצה קטנה יחסית של כותבים בכמה פורומים התלהבו ממנה ומגסות רוחה, הבוטות שבה והטירלול האינסופי שלה.
בשלב מסוים, ט.יארה אושפזה וקיימה מפגשים רוחניים עם העץ בחצר המוסד, אותו ראתה כאמהּ או כמאהב הסודי שלה. ט. יארה פחדה מאוד מאמהּ, היא ראתה בה את הרה, או את לילית היהודית או דמויות מן המיתולוגיה ההודית.
ט.יארה התחילה לכתוב אחרי שאמי הלכה לעולמהּ. השיר הזה אולי הרך מכל השירים שכתבה ט.יארה על האם הנוראה שלה.
מי שמחפש מקורות השראה - יונג, דוריס לסינג ב"שיקסטה" שלה, ספרי פנטזיה, מד"ב, מיתוסים עתיקים שאני קורא בדבקות, וסתם שעשוע.
גילוי נאות:
הטקסטים שנכתבו היו מרביתם גרועים אם לא כולם. הם נכתבו מהמקלדת לחלון, כמו "כתיבה אוטומטית, או כתיבה ברצף" ולא נעשתה בדר"כ עריכה מאף סוג. הרבה לא ידעו איך לכתוב לה: גברתי את פלצנית, גראפומנית משעממת [ נראה לי שאני נכנסתי בה פעם ברוע לב ].
הבלוג נמצא בישראבלוג.
אם הוא חי או מת, מחוק או מעלה אבק דיגיטלי על רפאי אותיותיו, אין לי שמץ של ידע.
אבל היום יום האהבה אומרים, אז באהבה אמא. פרטי השיער והעיניים מדוייקים לגמרי.

יום ראשון, 2 באוגוסט 2020

100 - מקסים גילן



מקסים גילן – השבעה

 

השבעה – מקסים גילן

"נוּר, תנשמת אהובה
שקולותיה מייסרים את
אמירי-הלילה

נור, תנשמת אכזרית המרטשת
עכברים ואהבות נואשות
נור, טורף מטריף
ומטורף בין פיו
הקמאי
נור, כל ניצב יהלום מקור
פלדה וקול מן
המעמקים.

נור, צלך על פני-ירח
בלילות שלפני גשם, על
רקיע כחול-קהה ( כך במקור)
ומהביל
נור, קראי את הקורבן
ותפול בזרועותי, מציד
אהבה, פרי-שבי."

 נור = אש והיא מקור הכל וסופו של הכל. הבחירה דווקא בתנשמת ממשפחת הינשופים, מצביעה על קשר עמוק אהבה-חכמה.  השיר הוא כמובן מעין תפילה או חיקוי של פולחן אלילי כזה או אחר.

משפחת הינשופים רבת זכויות בעולם האלים. אתנה היוונית, לאקשמי ההודית, בל נשכח את הידועה מכל בתרבות שלנו, היהודית - לילית וראגאנה הבלטית שהפכה בעזרת הנצרות למכשפה ידועה. [ סיבה להדוויג של הארי פוטר?]

כך או אחרת, דומה השיר הזה לשיר המתאר את סגולות האל, את המורכבות הגבוהה שבה, הטוב והרע שאינם חדים [ קהה, כלשון השיר ]. היא בעצם "חית הנפש" של המשורר/הדובר.

גילון פיתח וגיבש אידאולוגיה לאומנית כמו-כנענית, מה שמסביר היטב את אופיו האלילי של השיר, את התשוקה לדם, לחום הציד, ואולי את הצימוד/ההומנים המשולש הזה: נור, טורף מטריף / ומטורף.. המשחק בשפה ובלשון.

שיר יפה מאוד.


מקור השיר – בבל ושירים אפלים, ינשוף הוצאה לאור, אתר טקסט

ביוגרפיה – ויקי ;

 אמיר בקר – הארץ 2015

אלי אשד - המיתולוגיה הפרטית של מקסים גילן

מאמר של רן יגיל על שיר של גילון



יום שני, 27 ביולי 2020

99 - דאוד תורכי


דאוד תורכי – בת דוד





מבנות דודי הלכה בשביל, ליד מחסום עצרה ממול.
כל הפרחים בשביל קינאו, בשושנה נעימת הקול.
ממול עיני זרח חיוך, ב"בוקר טוב" כאור אציל.
חיוך שובה משמע ולב, באור פניו וטיב הצליל.
כאור ירח מרגיע ימים, מעל שכמי פרק העול.
את פני שטף מבט, משושנה בצד הגבול.
שדד חיוך מלב כאוב, שלא חייך מזמן, חדל.
האיר לעין עולם חשוך, כעלטה בשחור הליל.
את נפשי מילא תקווה, לאורך זמן שלום מקביל.
ולי נעים היה לפגוש, מסיר שעמום בקול צלול.
בת דודי טובת הלב, גנבה אותי מחיק בחיל.
מה טוב היה לראות צבייה, בבוקר אור ללא מכשיל.
מבת דודי בת האדם, מנע קירבה הפריד חתול.
אוי ואבוי לראש השחור, מאור מוחק אותו כליל.
לרב צערי סוהר רע-לב, הלשין – ואז נסגר השביל.



שיר שכתב דאוד תורכי לסוהרת יהודיה לה קרא "בת דוד" כמנהג יהודים וערבים לכנות זה את זה, בשל השיוך הגנטי-הפוליטי א-לה- ישמעאל ויצחק.

השיר עצמו יפהפה, כתוב במתכונת השירה הערבית , שבה הטור השירי בנוי משתי צלעות ועל פי מיטב מסורת שירת "החשק" . צבייה, שושנה דגש על "מה עשתה לי" ופחות "תיאור של האהובה", כנהוג גם בשירת החשק העברית בימי הביניים.

הסיום שבונה את התשוקה אל זו שמעבר לגבול נסגר בתמונה המיתית של הטוב המושלם והרע המושלם, סוהר הלשין – והיא איננה עוד בשביל.

אם תבדקו היטב תראו שהשיר גם מחורז, וגם צלעות הטור עובדות עפ"י עקרון הניגודים הדרמטי במיוחד.
-----------------------------


מקור השיר – עקיבא אור, מהפיכה ברוטאלית, הגדר השמאלית, 2008 השיר מופיע בתוך מאמר ארוך על דאוד תורכי

ביוגרפיה ומאמרים – ויקי
מצפן, דברים לזכרו
עקיבא אור ; השב"כ, הודעה רשמית;

יום שבת, 25 ביולי 2020

98 - שלל תמונות מהצפון

לא להאמין כמה הוא קטן ב- RL, לפני שעזרי הפלא הטכנולוגיים מגדילים אותו ומעניקים לו נוכחות אחרת.


הצבע המופלא הזה. עבורי זו היתה תמצית "החלודה", אותה פעולה כימית ההורסת מתכת ומייצרת צבעי אדום רבים.


כשהגעתי לעץ שבין ענפיו היה תלוי הענף היבש הזה, ואולי הגולם? לא נגעתי כלל, רק קירבתי העדשה, וקליק.


ואם כבר צבעים עזים, שקשה מאוד לחקותם באמצעות "צבעי טמבור", תפרחת כמושה זו נצבת בגאון ליד תפרחת מלאת חיים וחרקים. מי אמר שיש מוות לא יפה?!


וענף עתיר פרחים אלו, כל פרח בגודל של ראש גפרור ואולי קטן יותר. צבעוניות סגולה עדינה וחיוורת [ מזכירה קצת את צבעי הרקפת מתחת לסלע ]

ומחוץ לענין, גליתי לפתע את היישומון - זכוכית מגדלת בנייד שלי, באמצעותו אני יכול לצלם, כמו מאקרו . יש הבדלים בין שני סוגי הצילום, הם עדינים מאוד. צילום מאקרו הרבה יותר עדין ורך. על כל פנים, על אדן חלוני במטבח עומדים ארגעה תרנגולים, שנים תאומים, אז צילמתים באמצעות "זכוכית מגדלת" [ קיבלתי "בוקה" - רקע נפלא ] והעמדתים זה ליד זה. 


יום שני, 13 ביולי 2020

97 - יעקב רימון


יעקב רימון – חלומי נרדם





העובדה שיעקב התעוור היא אולי מפתח להבנת השיר הזה. יש בו גם התיחסויות אל הטרגדיות של המאה העשרים. אותה מאה בה החלום האנושי מת לגמרי. מאה שבסופה התפרסם המאמר היהיר הזה: קץ ההיסטוריה והאדם האחרון של פרנסיס פוקיאמה*, ואחריו כמובן רבים.[ הוא לא הכיר את התזות הללו, כי חומת ברלין נפלה לאחר מותו, נפטר ב – 1973. אבל אותה יכולת של אמנים לצפות את העתיד צפה ועולה גם בשיר הזה]. 
החלומות נרדמו ובמקומם להבות, אש ועשן ופחד אינסוף. לא מצאתי תיארוך לשיר, לכן קשה מאוד לתת לו הקשר פוליטי-היסטורי או חברתי קונקרטי, למעט העיוורון ותחושת ה"מוות" שבאה בעקבותיו.
-------------------------------

*מומלץ בהקשר של פוקויאמה, המאמר הזה:
"על מה נלחמים בעולם", של איתי ברון, שמואל חרל"פ, בתוך INSS, אוניברסיטת ת"א 
מקור השיר – דעת
רשימת שירים בזמרשת
ביוגרפיה – ויקיואנד

יום שבת, 4 ביולי 2020

96 - תרצה אתר

מקור תמונה - https://eventbuzz.co.il/lp/event/tmunat3

תרצה אתר – שיר לאמא



שִׁיר לְאִמָּא

כְּשֶׁאִמָּהוֹת נַעֲשׂוֹת עֲצוּבוֹת,
זֶה פִּתְאוֹם נוֹרָא קָשֶׁה.
אֲנִי אוֹהֵב כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי צוֹחֶקֶת.
אֲנִי פָּשׁוּט… נוֹרָא אוֹהֵב אֶת זֶה.

כִּי, כְּשֶׁהִיא עֲצוּבָה וְיֵשׁ לָהּ דִּמְעָה
קְטַנָּה שֶׁזּוֹלֶגֶת עַל כָּל הַלֶּחִי
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּקּוֹל שֶׁלָּהּ הִיא שׁוֹתֶקֶת
אֲבָל זֶה כְּמוֹ אֵצֶל יֶלֶד, בֶּכִי.

אָז אֲנִי מְלַטֵּף אֶת אִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי מְשׂוֹחֵחַ עִם אִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי דּוֹאֵג לְאִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת אִמָּא שֶׁלִּי.

רַק דָּבָר אֶחָד לֹא כְּדַאי.
לֹא כְּדַאי לִשְׁאֹל אוֹתָהּ
"לָמָּה אַתְּ עֲצוּבָה?"
כִּי בְּסַךְ־הַכֹּל הִיא תַּתְחִיל לְחַיֵּךְ
חִיּוּךְ לֹא אֲמִתִּי, וְתֹאמַר:
"עֲצוּבָה?
אֲנִי עֲצוּבָה?
אֲנִי רִסַּקְתִּי בָּצָל.
אֲנִי סְתָם.
אֶצְלִי הָרֹאשׁ קְצָת מְבֻלְבָּל.
וּבִכְלָל, לֵךְ לְשַׂחֵק קְצָת. רֵד לְמַטָּה. מַה־יֵּשׁ?
הַכֹּל אַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת? תָּמִיד אַתָּה מֻכְרָח לָבוֹא וּלְקַשְׁקֵשׁ?
זֶה לֹא שַׁיָּךְ לְךָ. זֶה לֹא חָשׁוּב בִּכְלָל.
אַתָּה יוֹדֵעַ מַה? אֲנִי מַבְטִיחָה לְהַסְבִּיר לְךָ הַכֹּל — כְּשֶׁתִּגְדַּל".

אֲנִי גָּדוֹל כְּבָר הָמוֹן חֳדָשִׁים.
מָתַי הִיא תָּבִין שֶׁאֲנִי כָּל הַזְּמַן גָּדוֹל?
הֲרֵי כְּשֶׁאֶהְיֶה בֵּן עֶשְׂרִים אוֹ שְׁלשִׁים
בֵּין כֹּה וָכֹה אַפְסִיק לִשְׁאֹל.


שיר מקסים מלא הומור עצמי וחכמה ותבונה בלתי רגילה. הדוברת מעמידה עצמה כבנה, המזדהה אתה כשהיא בוכה, אבל מסרבת להענות לבקשתו לדעת מדוע היא בוכה.

השיר מעוצב היטב, 4 בתים בצורה קלאסית של בית בן 4 טורים מחורז, אבל לא בתבנית חוזרת, אלא בכל בית תבנית אחרת. הבית הרביעי מתפרק לו לכיוון של הפרוזה, מפני שהוא מכיל את האמת העמוקה מכולן, אותה אמת שעל הבן אסור להכיר. התבנית הזו, הצורה הזו מעניקים את העומק למסגרת הקשוחה שמתפרקת ברגע שהאמת מבצבצת ולא מוכנה להסתתר יותר.

עצובה? אני עצובה? היא אומרת בבית החמישי ומתרצת דמעותיה בבצל, ראש מבולבל, ואז נפנוף טיפוסי – רד למטה לשחק [ לא היה מתקבל בימינו, אלא לך לחדר ושחק עם המחשב].
- - - - -
מקור – נגה אלבלך,עצובה? אני עצובה? , 75 שנה להולדת תרצה אתר, הארץ, 8.1.2016
ביוגרפיה – ויקי
מאמרים – אבישי מתיה, האניגמה הגדולה : חייה המסתוריים ומותה הטרגי של תרצה אתר, מעריב, 5.8.2014