אני חש בגבי/ ק. א. ברתיני
אבן ואבן,
קרישי הדמים שמאבן לאבן
דלקת ורידים שבלשון הרפואה היא מיגראנס
נודדת לכאן ולכאן ומתמדת
הכיפות משקיפות בכספן, בזהבן,
על חושפי רבדים בכתב החרסי.
אני חש בגבי חיוך לבן,
נערה שעלתה מהר מהר בלולים ועתה
היא עומדת על גג
גם הבתים טיפסו עמה. עלו עד הרובע הארמני,
אטום הקירות.
העפיל במדרגות סמויות גון המשקופים המקולף,
ותום עזובה דומם כמו בחלום קרוש.
מרביתנו מכירים את שם בנו, המנצח הידוע גארי ברתיני. כמה ממאיתנו מכירים את המשורר המיוחד הזה, שהתעסק עם הזקנה בטרם אבידן כתב את "אדם זקן מה יש לו בחייו", בו בעיקר הוא התעסק בשאלות הפילוסופיות, אקזיזטנציאליסטיות, כמקובל אצל בני דורו שגדלו על ברכי הסוציאליזם והאקזיזטנציאליזם במהדורתו הצרפתית.
ברתיני הרבה יותר קונקרטי ומדויק. הגב כואב לו, כי הוא כבר לא בן עשרים וכבר לא עלם. עליָּה בסמטאות ירושלים העתיקה, כבר אינה כבעבר, עד כדי שזו שהיתה בלול [ בתו? ברור שאין כאן אמירה אירוטית ] כבר על הגג, והוא כושל בעיוורון במקומות שכבר הם שכבות עתיד למחקר ולחפירה אריכאולוגית, אבל הגב כואב לו.
בריאות מול מחלה, עבר מול הווה, קפאון וסטגנציה מול חיות של הנערה. הכל הוא חש בגבו, אינו רואה דבר, והחיוך לבן, נטול משמעות או גוון או שמא בתולי או טהור או מציין מוות מלא. התמונה קשה, האווירה דומה למגילת איכה בעיקרה ולא לחזון עתידי מלא שמחה על ירושלים.
מקור השיר וביוגרפיה קצרצרה – דף המידע של איתמר
ביוגרפיה – ויקי ; לכסיקון הספרות העברית החדשה
שיר בזמרשת – קצר ומרתק
דוד אבידן - אדם זקן מה יש לו בחייו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה