89 - זלמן שז"ר

זלמן שז"ר – איכה הכלב?







הפינה היפה

לא ענו משה, לא כהן אהרן
רק כלב שגער
הוא שראה לפנים בחברון
את ילידי הענק ולא זע בו לבב
וגם בידו בעינם ובהיותם בעיניו
רק חגב רק חגב
האמין בכל לב כי כוחנו הוא רב,
ולא נסער
אך עכשיו
הוא שנחרד וצעק וזעם
ויהס העם
הוא גער כי זכר, שאמנם ואכן
עצום וחזק העם השכן, וערים לו בצורות גדולות במאד
וכבד הישימון ועוד רבות בו לצעוד
על כן מאיים הוא הריב, ובכי המלינים.
אסון בו, קלון בו, בחוץ ובפנים,
לכן קם הוא כה נזעם, וכעס וכעס.
עד הושלך הס
עד כחל עם המלינים, הנבוך המפורר
נדהם מחרדת זה שגער
נדהם
ונדם.
ומאז, בכל עת בכי עוועים ומדנים
ריב אחים במחנה והסתר הפנים
צופה ותוהה וזועק ומיילל:
איכה, כלב?!

- - - -
ככל הנראה, גם היות אדם נשיא במדינת ישראל לא מעודד פרסום שיריו או כתביו. מצאתי ברשת מעט מאוד שירים או תרגומים. אל השיר הזה מצטרף שיר מאתר זמרשת, רשרש לי הסתיו : אבל במקרה דנן ישנה סיבה מצוינת. בניגוד לשירים אחרים שאני מעלה כאן, שז"ר היה אדם שמאוהב במלים שלו עצמו.

אסֻפּות של קלישאות, שירה בינונית ומטה, נרקסיזם מדושן עונג של משורר.

ובכל זאת -

תהנו לכם.

מילים: זלמן שז"ר
לחן: לא ידוע
כתיבה: 1961
אפפתני יפעת השלכת
חמדת עין זהב בערוב יום של סתיו
רשרש לי הסתיו מפלאי ניגוניו
ולאט: גם זקנה מבורכת

גם זקנה מתנה מגבוה
שי של תבונות וחן
למדני אלוה פלאיה לשמוע
זכני לשיר גם זקן

למי שאינו מכיר את השם, ואת הרכילות הכי חמה בישוב הישראלי-הציוני, אז, זלמן שז"ר היה מאהבה של רחל המשוררת, לא פחות, וחלק משירי קנאתה של רחל על זכות "החוקית" ללכת אתו בגאון מתייחס לבת זוגו. הוא מאבות השיח הסוציאליסטי בארץ, ככל הנראה כתבן בלתי נלאה ודברן בלי סוף, כך לפחות אמי באחד מזכרונותיה מיום העצמאות, נאום הנשיא באיצטדיון האוניברסיטה, שלוש פעמים כיבו לו את האור, והוא לא הבין והמשיך להטריח. איכה הכלב, נשמע כ"שיר ילדים" אבל הוא שיר מוסר, נבואי במיטב "המלים" והמליצות, כמו השיר רשרש לי הסתיו, בו המשורר לא מבין כלל את הקשר בין האונומטופיאה לבין המלה סתיו, אלא רק "המטאפורה" בעיניו.



משורר לא מוצלח, אין ספק – לפחות לפי שני השירים הפומפוזיים הללו, לכן ככל הנראה החליט מי שהחליטה – כמה שפחות טוב יותר.



מקור השיר – אתר ניווט בתנ"ך

ביוגרפיה – ויקיואנד

אתר זמרשת – רשרש לי הסתיו, זלמן שז"ר

88 - מנשה לוין

מנשה לוין – תמימים הפרחים



*תְּמִימִים הַפְּרָחִים

תָּמִים הָאָביב :

כָּל הַלִּילָך בְּעֵינַיִךְ.



נוּחוּ בְּשַׁלְוָה רוֹמַנְטִיקוֹנִים
גְּדוֹלִים

הַצְּפַרְדְּעִים מְדַקְלְמוֹת אֶתְכֶם

מִתַּחַת לְחַלּוֹנִי.

זֶהוּ הַיָּרֵחַ בְּכוֹס מַיִם –

אֲגַם : בּוֹ צָף רֹאשֵׁךְ
הַבָּהִיר-עַרְמוֹנִי.

טִיוּלִים אֲרֻוּכִּים, אֲרֻכֵּי צֵל

בִּשְֹדֵרַת שׁוֹפֶּן

שֶׁעֵצֶיהָ חִקוּ מְנַעַנְעֵי
פְּסַנְתֵּר

מְפֻלָּסִים רַכָּבוֹת מְהִירוֹת.

שׁוּב לֹא תִּפְחַדְנָה הַלְּבָנוֹת
עַל סִפֵּי הַחַלּוֹנוֹת.

שׁוּב הַמֵלַנְכּוֹלְיָה לֹא תַּטְלִיל
כָּל גַּג,

שׁוּב שַֹעֲרוֹתַיִךְ לֹא
תִשָּׁפַכְנָה

עַל יָדַי.



סוף סוף – משורר שזכה לכך שמשפחתו לא תתעלם מיצירות חייו, וכך נוצר אתר למען יצירתו ולמען זכרונו.

השיר הזה יפהפה, אין בו ולו כשמץ מסגנון הכתיבה של טורים וכתובים, אלתרמן-גולדברג-שלונסקי, נהפוך הוא. השיר מציג בחירה אחרת לגמרי של דמות האשה, לא דמות מיתית, בלתי מושגת, חלומית, פצועה, פגומה. היא לא בתיאטרון, היא לא איילת השחר – היא אשה בשר ודם בתוך הקשר אהבתו. ושווה לראות את ההיפוך המופלא שיוצר הדובר – כל המערכות הרומנטיות הן בגדר השתקפויות די לא מוצלחות של "הדבר האמיתי" – "שוב שערותיך לא תשפכנה / על ידי". שזה סיכום הבית השלישי, הארוך בין השלושה, שמנסה לתאר את "הטבע" או הנוף האורבני המגיב לסיפור אהבתו, לאחר היעלמות האהובה, הבאה לידי ביטוי במטונימיה שמסיימת את השיר. יש בשיר – אינני יודע מאיזו שנה הוא – ביטוי חזק לפואטיקה האנטי-רומנטית של קאמי ביחס לטבע, שהוא "הוא" וזהו.

גם הפרוזודיה של "טורים וכתובים" לא תקפה בשיר הזה – אם כי בתים 1+2 שווים במספר טוריהם לבית השלישי והאחרון, מה שמצביע על חשיבותו הרבה.

דן מירון הקדיש מאמר ארוך לשירת לוין, המאמר – שירת מנשה לוין – הדרך שלא נצעדה – וכך הוא כותב בפתיחת המאמר – בטרם הוא עובר לניתוחים מעמקים, ארוכי מלל, ולעתים מתישים מאוד:

ספר צנום זה – קנקן קטן מלא יין משומר וצלול, שהועלה מירכתי המרתף של הספרות העברית – רובו ככולו יצירות שנכתבו לפני כשבעים שנה ונותרו בעזבונו של מנשה לוין. בעיקרו עומד הוא על קומץ שירים שנכתבו בשנות השלושים של המאה שעברה, ורק שניים מהם ראו אור בשעתם, ועל יצירת פרוזה פיוטית רחבה, שהמחבר החל לכותבה בשנת 1933 ולא השלימה. לאלה נוסף צרור פרקים מתוך ה׳אילומינציות׳ של ארתור רמבו (כרבע מן המחזור השלם) בתרגומו המלוטש של מי שהיה בשעתו בחיר המתרגמים מן הספרות הצרפתית לשפה העברית.

הן התרגומים הן יצירת הפרוזה הבלתי גמורה הם, לגבי הקורא האנין המצוי ביצירתו של לוין, בבחינת תוספות מתקבלות בברכה למה שכבר נודע ונחווה. לעומתם, השירים הם הפתעה. גם מי שהתבשם מלוא לוגמיו מן הפיוט שבפרוזה של לוין, ממהלכיה המטאפוריים המפתיעים ומזינוקיו של הדמיון הסיפורי והתאורי האופייניים לה, לא ציפה לטורי שיר חושיים ועזי מטאפוריות כגון:

מֵעֹמֶק הַסְּתָו יוֹרְקוֹת חֲצוֹצְרוֹת עָשָׁן,
יוֹרְקִים הַסּוּסִים הַשְּׁחֹרִים קֶצֶף יָרֹק;
הַצַּיָּדִים, הַצַּיָּדִים עִם הַכְּלָבִים הָאֲדֻמִּים!


(׳החייט הכחול׳, עמ 35)

בסיום המאמר הוא מסכם כך:

כך, במידה מסויימת, מגלה לפנינו הקובץ הקטן היוצא עתה מעזבונו של המשורר-המספר לא רק משהו מן הכוחות שהיו גנוזים בו עצמו ובעיקרם לא זכו למימוש, אלא גם משהו מן הכוחות החיוביים והשליליים שפעלו בספרות התקופה בכללה, לרבות חלקתה המודרניסטית ברוח אסכולת שלונסקי-אלתרמן. אין ספק בכך, שפעולת הכוחות האלה היתה אחד מן הגורמים העיקריים שהביאו למיעוט דמותו של לוין, להשתקעותו למשך ימי דור במפעלי תרגום, ולכך, שיצירתו המקורית בכללה איננה אלא טורסו קטוע גפיים, שריד מלא יופי ממשהו גדול יותר, שלא זכה להיווצרות תנאי ההתקבלות שהיו דרושים להתהוותו בשלמותו (בעניין קשיי ההתקבלות של הפרוזה של אסכולת שלונסקי-אלתרמן בכללה, וזו של מנשה לוין ביחוד, ראו במסתי ‘ריקוד על החבל המתוח – על סיפוריו של מנשה לוין', שנכללה בספרו של לוין הרקדנית המעופפת, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 2000, עמ' 274-261). הנה מבליח כאן לנגד עינינו קטע מן ׳הדרך שלא נבחרה׳, על פי ביטויו הידוע של רוברט פרוסט: המשעול השירי האחר, זה שהעשב שגדל בו נותר כמעט בלתי רמוס משום שהשיירה לא פנתה לעברו אלא המשיכה במסע הניצחון שלה בדרכה היא, עד שהמסע הזה נפסק בעטיים של התנאים הרוחניים והפואטיים שהשתנו. ייתכן כי אילו היתה השירה הניאו-סימבוליסטית הארץ ישראלית מהלכת גם במשעולו הצר של לוין (כפי שהילכה, למשל, במשעולו הצדדי והיחודי של אברהם חלפי; אגב, אף משורר זה סבל מדחיקה לשוליים במסגרת ההיירארכיה של הקבוצה השלונסקאית, אלא שהוא התמיד ביצירת שיריו), היתה ההתנגשות בינה לבין הזמנים שהתנכרו לה פחות עזה והרסנית ופחות פוגעת ברצף ההמשכיות של השירה העברית משהיתה בפועל. ההיסטוריה של השירה העברית המודרנית יכולה היה להיות שונה במקצת.

- - - - - - - -

מקור השיר – אתר המשורר

ביוגרפיה – ויקי ; אתר המשורר

מירון דן, [ ניו יורק 2003 ]הדרך שלא נצעדה, אתר מנשה לוין

87 - דן עומר

דן עומר – בדרך

פורסם ע"יarikbenedek23 ביוני 2016פורסם בכלליעריכהדן עומר – בדרך

בני דורי זוכרים את נמר של נייר של דן עומר. 7 שנים ערך את הטור הספרותי של העולם הזה, כלוגו השבועון – ללא מורא וללא משוא פנים, אבל האמת המרה היא, שחתיכת שיר זה מספרו 'בדרך' מצביע על שיר גרוע, פרובוקטיבי ומושפע מאוד מכותבים אחרים, שקרא אז.

ובכל זאת החלטתי להעלות זכרו באוב, למה לא בעצם? יפה, צעיר, שחרחר, מחובר לעדת הבוהמיינים שחגגו בטעמון הבורגני דהיום ושרפו את הכבד שלהם עם הקוניאק הנורא 777.

סקירה מצויינת של חייו ב'הארץ'. 

---

מקור השיר –
מחבר/ים: ניצה בן-ארי

שם הספר: דיכוי הארוטיקה : צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1980-1930

שם ההוצאה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת ת"א על שם חיים רובין

שנת ההוצאה: 2006

עמוד:52

ביוגרפיה – ויקיואנד, הארץ

86 - לילי זלוף

סִלחי אִמי / לילי זלוף

אחוזַת רַעד אֹמַר
יום יָבוא אִמִי
והשלום יגיע גם למחוז קברךְ
אז אֶשק למצח מצבתךְ
רֵיחַ עפרךְ יְעורר רֶגש אֱנוש
בלֵב של אֶבן

עירַק שנולדנו בּהּ לְדורות
בְּאַדמתהּ רֶחֶם תשעת יְרָחַי
אני שהייתי יַלדה בּעֵת מוֹתךְ
סִלחי אִמי עַל שֶנָדדתי

יוֹם יָבוא ואֶחֱקֹק מֵחָדש שמךְ
בּעלֶה הֲדס
רְווּי בְּמי הפְּרת והחִדֶקל.

יש לי חבר ממוצא עיראקי, יוסי אלפי,  שתמיד מבטא את הגעגוע הבלתי נסבל שלו למקור מחצבתו, כמעט באותן מלים של לילי זלוף, הבית האחרון. גם הוא ומשפחתו הותירו מאחור את כל תרבות המופת היהודית שיצרו במשך אלפי שנים, למען החלום הציוני.

השיר בפני עצמו עדין, צנוע. חף מסנטימנטליות מופרכת, כולו ביטוי של געגוע עמוק לאם, לקברהּ ולרצון העז לנשק את המצבה. השיר גם במבנהו צנוע מאוד, אופייני לשירת במאה העשרים שזרקה את הפרוזודיה לכל הרוחות [ השפעות פוסט אלתרמניות], וראתה בקיטוע שורות את עיקר המלאכה השירית, אם כי בשיר הזה בבית הראשון ישנה "הגררות" לצורת הפתגם –

"רֵיחַ עפרךְ יְעורר רֶגש אֱנוש
בלֵב של אֶבן"

זו בעצם מהותו המרכזית של השיר, העפר וריחו , אבן המצבה ומצחה של הדוברת "רווי במי הפרת והחידקל".

אני מצר מאוד על כך שמתוך 3 ספרי שירה השיר הזה הוא היחיד שמצאתי, במכללת הרצוג ואצל בלפור חקק. חבל.

אם במשרד החינוך נערכים לרה-ארגון של השירה שילמדו תלמידינו, מן הראוי והמומלץ שלילי זלוף תצורף לרשימה.



מקור השיר – מכללת הרצוג – דעת

ביוגרפיה – מאמר ב'הארץ' , דעת , ויקיואנד

מאמר על שירתה –בלפור חקק
החלום הציוני - היהודי הבבלי - יוסי אלפי

85 - לזכר אחי, אלי חביב

אֶלֶף אַרְבַּע
מְאוֹת אַרְבָעִים וְשִׁשָּה -
עָלִים נוֹשְׁרִים

השנה החלטתי לאחד את שני הבלוגים שלי כאן. שניהם מזכירים את אחי, אלי, שנפל ברמת הגולן, במזרעת בית-ג'אן בשנת 1973.
השיר מתיחס לשני רכיבים בחטיבת גולני:

סמל החטיבה - העץ הבודד
מספר הנופלים מאז 1948

במקום אחר קראתי לשיר העץ הנדיב, חטיבת גולני, לזכר אחי.

השנה, כ- 47 שנים מאז המלחמה ההיא, מלחמת יום כיפור, הרשיתי לעצמי לצאת מ"ארון" לא רוצה לשתף אחרים בצערי, וסיפרתי בקהילת ההתיחסות המקצועית שלי, בית הספר, שאני מציין השנה כמו בכל שנה את יום הזכרון לנפילת אחי, וכן צירפתי את השיר הזה.

שיר זה נכתב על ידי אחי לחברתו האהובה, אהובה. זו היתה אהבת אש בין שניהם, והבחורה עם מותו הפכה ל"אלמנה" ללא נישואין. כמה עצב.
ברחתי ממנה כמו מאש, אמי הבריחה אותה מאתנו על מנת שתמצא לה חיים אחרים עם גבר אחר. [ והיא מצאה לשמחת כולנו ].
לצערי, גם כיום אינני יכול להביט בעיניה, להישיר מבט ולחלוק עמה את הכאב.

אלי חביב - הבאתי לך משהו מהמלחמה

84 - משה דפנא

גשם גשם טוב

מילים: משה דפנא
לחן: משה דפנא


גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם טוֹב,
הוּא הוֹמֶה בְּכָל הָרְחוֹב.
הוּא מַשִּׁיק וּמְשַׁקְשֵׁק,
הוּא מַצְלִיף וְגַם נוֹשֵׁק.
חַ, חַ, חַ, צָחַק אָחִי,
טִיף נָטַף לִי עַל מִצְחִי,
טִיף נִתְלָה בִּקְצֵה אַפִּי,
טִיף נָשַׁק לִי פֹּה עַל פִּי.

הקשבתי לשיר עם המנגינה, אם כי השיר עצמו הוא מנגינה אחת גדולה מבוססת על מצלולים חזקים של ה-שׁי"ן וה- טי"ת וה- פ"א. התפתחות המצלולים הם אונומטופאה שמטרתהּ חיקוי צלילי הגשם, מצטרף אליהן ברקע מרחוק ה- חי"ת העדין והמקסים בשיר זה.

שיר יפהפה

דפנא בניגוד לאחרים שאני מעלה שיריהם כאן הוא "משורר ידוע" - כי שירו המקסים [ ראו בהערות ] אודי חמודי מוכר גם היום לכל ילד ישראלי.

--------------------------------------

מקור השיר – זמרשת ; מבחר משיריו של דפנא

ביוגרפיה – ויקיואנד

יוטיוב – הודי חמודי [ מבוטא – אודי חמודי ]

83 - עת חירום, חזרה ללימודים

בעקבות ההקלות בסגר המתוכננות לנו, וההחלטה המדהימה לשלוח מורי חינוך מיוחד ל"שדה הקרב" כמו ששלחו חיילים פעם למלחמה - בלי כלום, והציוד הוא אחריותם הבלעדית - שוחחתי עם חבר אוהד גדול, שניסה להסביר לי שמנסים להגן עליי:


דיון עם חבר -

אבל עליי קל יותר להגן מאשר על בת זוגי. בחנ"מ ישנם תלמידים שעדיין עושים צרכים וצריך להחליף[ לא לא תינוקות ], ילדים מריירים בשל בעיות פיזיולוגיות, ילדים עם בעיות של "חישה מוגברת" שלא יכולים לשאת מסיכה או כפפות על גופם. 

שאוסיף - בחנ"מ חלק מתהליך העבודה הוא מגע פיזי - חיבוק, לטיפה, הרגעה - מי יגן על המורה או הסייעת? 

מישהו שם למעלה יודע מה זו התפרצות פסיכוטית? גם בכיתה של 2 תלמידים התפרצות כזו היא מתכון לסכנה אמתית ומיידית הן פיזית והן מבחינת הידבקות.

מי מחטא את ביה"ס? קירות? חדרים? שירותים? מכשירים? מי מפקח על ההסעה? מי ידאג למיגון בעל המונית או רכב ההסעה?

מה יקרה בתוך ביה"ס - האם יסגרוהו למשך 8 שעות כמו מחלקת קורונה בבית חולים? איך יבדקו את התלמידים? מי יתקע כף לידי המורה, שהורים חסרי אחריות - וישנם רבים מאוד - לא ישלחו ילד חולה בקורונה ללימודים?

מכאן - תלמידים נורמטיביים או רגילים מציבים בעיות אחרות, אבל לדעתי אקוטיות הרבה פחות, ומסוכנות הרבה פחות לצוות החינוכי.

אשר על כן, התחושה של בת זוגי ושלי שזו, כרגיל, החלטה פוליטית הכפופה ללחצי הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים המצויים בדרגי ההחלטה הרבים, שהחליטו, כמו עם בתי האבות, לא להקשיב.. בשביל מה?! ככה ישתרר שקט בבית סוף סוף.

מעניין שלרב ההורים אין ככל הנראה יצוג יעיל כזה בדרגים המחליטים, ולכן הם "נתקעו" עם הילדים בבית!
כיום העבודה שלנו גם נחשבת לפתע "עבודת קודש" אצל אוהדים, אחרים ואחרות קוראים לנו בביטויים מכוערים [ סחטנים, עצלנים ]. ה ארגונים שלנו בתיאום עמדות מופלא עם הנהלת משרד החינוך קפצו על "הוראה מקוונת" - ומתברר והתברר די מהר, שכל השיעורים המקוונים הללו מיועדים לחציון הגבוה של מדינת ישראל, ואפילו אצלם, לא ממש בטוח.

ענין אחר שמכעיס אותי, הוא התיחסות לעבודתנו כעבודת קודש -

זה עוד דבר שמכעיס אותי - הציפייה [ לא שלך, אלא של הציבוריות הישראלית ]- ליאנוש קורצ'ק ישראלי, כזה שיוכלו לבכות עליו ולספר על "עבודת הקודש" שלו.