בעקבות ההקלות בסגר המתוכננות לנו, וההחלטה המדהימה לשלוח מורי חינוך מיוחד ל"שדה הקרב" כמו ששלחו חיילים פעם למלחמה - בלי כלום, והציוד הוא אחריותם הבלעדית - שוחחתי עם חבר אוהד גדול, שניסה להסביר לי שמנסים להגן עליי:
דיון עם חבר -
אבל עליי קל יותר להגן מאשר על בת זוגי. בחנ"מ ישנם תלמידים שעדיין עושים צרכים וצריך להחליף[ לא לא תינוקות ], ילדים מריירים בשל בעיות פיזיולוגיות, ילדים עם בעיות של "חישה מוגברת" שלא יכולים לשאת מסיכה או כפפות על גופם.
שאוסיף - בחנ"מ חלק מתהליך העבודה הוא מגע פיזי - חיבוק, לטיפה, הרגעה - מי יגן על המורה או הסייעת?
מישהו שם למעלה יודע מה זו התפרצות פסיכוטית? גם בכיתה של 2 תלמידים התפרצות כזו היא מתכון לסכנה אמתית ומיידית הן פיזית והן מבחינת הידבקות.
מי מחטא את ביה"ס? קירות? חדרים? שירותים? מכשירים? מי מפקח על ההסעה? מי ידאג למיגון בעל המונית או רכב ההסעה?
מה יקרה בתוך ביה"ס - האם יסגרוהו למשך 8 שעות כמו מחלקת קורונה בבית חולים? איך יבדקו את התלמידים? מי יתקע כף לידי המורה, שהורים חסרי אחריות - וישנם רבים מאוד - לא ישלחו ילד חולה בקורונה ללימודים?
מכאן - תלמידים נורמטיביים או רגילים מציבים בעיות אחרות, אבל לדעתי אקוטיות הרבה פחות, ומסוכנות הרבה פחות לצוות החינוכי.
אשר על כן, התחושה של בת זוגי ושלי שזו, כרגיל, החלטה פוליטית הכפופה ללחצי הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים המצויים בדרגי ההחלטה הרבים, שהחליטו, כמו עם בתי האבות, לא להקשיב.. בשביל מה?! ככה ישתרר שקט בבית סוף סוף.
מעניין שלרב ההורים אין ככל הנראה יצוג יעיל כזה בדרגים המחליטים, ולכן הם "נתקעו" עם הילדים בבית!
כיום העבודה שלנו גם נחשבת לפתע "עבודת קודש" אצל אוהדים, אחרים ואחרות קוראים לנו בביטויים מכוערים [ סחטנים, עצלנים ]. ה ארגונים שלנו בתיאום עמדות מופלא עם הנהלת משרד החינוך קפצו על "הוראה מקוונת" - ומתברר והתברר די מהר, שכל השיעורים המקוונים הללו מיועדים לחציון הגבוה של מדינת ישראל, ואפילו אצלם, לא ממש בטוח.
ענין אחר שמכעיס אותי, הוא התיחסות לעבודתנו כעבודת קודש -
זה עוד דבר שמכעיס אותי - הציפייה [ לא שלך, אלא של הציבוריות הישראלית ]- ליאנוש קורצ'ק ישראלי, כזה שיוכלו לבכות עליו ולספר על "עבודת הקודש" שלו.
