הייתי בן 12 או 13 ונסעתי באוטובוס לאיזה קורס. בקורס פגשתי חברה טובה שלי. אאז"נ [ אם אני זוכר נכון ] היא נתנה/השאילה לי משהו, שכחתי להחזיר, ובבית נזכרתי. מאותו רגע התחלתי להזיע, הבטן כאבה לי נורא, הבטתי באבי והתביישתי עד כדי ויתור על ארוחת ערב ושינה מוקדמת מהרגיל.
התחושות הקשות הללו, שלא היה להן שם, ליוו אותי עוד חצי יום, עד שפגשתיה והתברר שלא קרה כלום, היא אפילו לא הבינה על מה אני מדבר.
מאז ועד לפני כעשר שנים, אולי קצת יותר חיי היו ארוגים בהתקפים קשים יותר או פחות. כמה מחשבות על התאבדות, שלא הבשילו לכלל מעש. סרוב תקיף לקבל אחריות על עצמי מפחד התקפי החרדה הללו, שדיכאו אותי עד מוות.
חלקים מהעבודה היו קשים מנשוא, ולימדתי את עצמי איך להתמודד אתם בדרכים הכי פסולות שאפשר. [ עד כמאה סיגריות ביום, למשל, רזון קיצוני ]
התקף חרדה מורכב משילוב של תחושות גופניות: הזעה מוגברת, רעידות הידיים, חולשה ברגליים, כאבי בטן עזים, רצון לא לעשות כלום, דכאון קל ומחשבות טורדניות קשות: תסריטי עתיד דיסטופיים, פחד נורא מהחיים, חרדה מהסביבה.
בפעם האחרונה שהלכתי לפסיכיאטרית להחליף את התרופות היא אישרה: יש לך הפרעת חרדה קשה. [ כלומר זה אפילו יותר קשה מסתם "התקפי חרדה" ] האמת, האישור הזה הקל עליי במקצת.
חיים עם חרדה הם חיים בהם כל דבר יכול לערער את האיזון הפסיכולוגי שלי. דוגמה - אתמול הבוס אמרה לי שבעקבות שיחה שלה עם X אחרי דיווח שלי אמא של X רוצה לדבר אתה.
מייד בוקס בבטן, הזעה, רעידה בידיים - אלא מה?! מייד - מה אני אומר לה מחר, איך אני יוצא מזה, למה בכלל אמרתי לה. הדבר היחיד שלא עשיתי, בניגוד לעבר - לא הצפתי אותה בהיסטריה שלי ובחרדה, המתנתי בסבלנות עד שפנתה אליי. שלחתי את מה שביקשה. אחרי חצי שעה קיבלתי דיווח שהרגיע אותי. ר"ל - במשך שעתיים עברתי יסורים פיזיים ופסיכולוגיים רבים.
ברור למה הלכתי לישון עשר דקות אחר כך, ולא היתה סיבה גופנית לעייפות.
