כמו כל ישראלי ממוצע, ולא חשובה ההיסטוריה הגנטית או האתנית, הפוליטית או התרבותית שלו, בשעה זו אמור הייתי להיות מאוכזב או מעודד, אפוף מחשבות על זיהום כדו"א או הצלתו האפשרית.
בת זוגי מחוברת לעדכוני הכלום על הבחירות בארה"ב. אני אדיש לגמרי.
מבחינה קונקרטית לגמרי, הכי אישית - ההשפעה של כל אחד מהנשיאים של ארה"ב לא ממש תשפיע עליי ישירות. יותר ישפיע עליי הקצה השני של יבשת אסיה, סין. משפיעה עליי התת יבשת הודו, או אזור הסהר הפורה שאני חלק ממנו.
נכון, הנכדה שלי חוזרת לכיתה א'.
היא מאוד מתוסכלת שאינה יודעת לקרוא עדיין, כי בקבוצת ה- ווטסאפ המשפחתית-השבטית [ קרוב ל- 20 משתתפים ] היא עדיין מתקשה לעקוב ולקרוא את כל ההודעות, הבדיחות וההערות על תמונות, סרטונים וכו'
איך מעודדים ילדה בגיל הזה?
ידוע לי שכל זמן שהותה בבית היא למדה דרך הזום. אפילו קנו לה מיקרופון ומצלמה למחשב, כי הנייד אינו מכשיר למידה. בלבי אני אומר - איזה מזל שהוריה מסוגלים לעמוד בהוצאות הללו.
השלישית בגן הילדים. אצלה הזום כבר מחובר לטלוויזיה החכמה, והיא מקבלת שיעורי ריקוד, משחק ומה לא?! אם אחיותיה הגדולות פנויות, הן מצטרפות ואם לאו, אחיה בן השנתיים, שכמוה היה בבית, וחזר כמוה כבר לפני שבועיים לפעוטון שלו הצטרף לריקודים, לשירים ולהשתוללויות.
אבל, הנכדה שלי תתחיל היום מחדש ללמוד את האל"ף-בי"ת, בתקווה שלא יחזירוה שוב הביתה.
כמו תמיד, ראש ממשלת ישראל אינו מסוגל לצאת מאותו מקום אצלו בנפש שנקרא: ריקנות נרקסיסטית, וזקוק להערצה או לרחמים או לתחושה ש"אוהבים אותו" או למצער "מרחמים עליו".
לשכת האופל, משרד התעמולה הביביאני שאינו משרד התעמולה של הליכוד, שעל פי רכילויות כאלה ואחרות מנוהל על ידי טופז לוק והבן הבכור, הכינה כבר את התחמושת עוד בטרם הגיע יום הזכרון הממלכתי.
פורמים במקומות שונים במרשתת עברו מתקפת "בליץ" של כותבים שהכחישו את רצח רבין או טענו שזו קונספירציה של שמעון פרס [ הרוויח הכי הרבה ממותו ], אחרים כרגיל הביאו עדויות שבכלל לא היו יריות ושרבין, לא פחות, נרצח על ידי הרופאים.
המטרה כמובן, יצירת טירוף, ויכוחי סרק והסבת תשומת הלב מהאיש המסית, שעד היום - כפי שנכתב באחד העיתונים - שכלל את אומנות "אי תשומת לב והתעלמות" לכלל מופת אסתטי אם לא למעלה מזה. הסטת תשומת הלב מהאיש שממשיך להסית ללא בושה, ללא למידה מהעבר, אבל בוכה ומילל שמסיתים מפורשות לרצח שלו, ולאף אחד לא אכפת.
מומחי חינוך עצמי והעצמה מלמדים את תלמידיהם ותלמידותיהן לקבל אחריות אישית. לשאול את עצמם, מה אני עושה שגורם לכל כך הרבה אנשים לשנוא אותי?
אל דאגה
הבלפוראי, ביבי, לא ירצח אף פעם. לא הימין הקיצוני ולא השמאל הקיצוני יפגעו בו או בבת זוגו ואם ילדיו.
לפני המון שנים, בחדר המורים, הרציתי בהתלהבות על שוויון תפקידים במשפחה, על חלוקת מטלות לפי הצרכים המשתנים של בני הזוג, לפי המציאות המתחדשת מדי רגע.
בסוף השיחה/הדיון/הויכוח פנתה אליי מורה ואמרה לי בשקט: אולי תפסיק עם זה, זה פוגע ברבות מאתנו לשמוע את זה.
קצת התבלבלתי. אבל החלטתי לא להפוך את הפניה אליי לענין דרמטי מדיי, ביני לביני אמרתי - בעיה שלה, לא שלי.
גדלתי בבית בו אמי היתה "שרת האוצר". כל כסף שאבי הרוויח נמסר לאמי. חשבון הבנק היה משותף [ גם כשהיא לא ממש רצתה ]. הוא ניהל חשבונות חיסכון וזהו. היא ניהלה, נתנה לא נתנה. לא היה ספק בידיי מאז, שהיא החכמה והחזקה מכולם בהתמודדות עם קשיים כלכליים ויציאה מהם.
מתברר שגם אצל בת זוגי זה היה הנוהל של הוריה. שום החלטה כספית רצינית לא נקבעה לבד. תמיד בהתיעצות רצינית.
בטח אני מכיר את כל הבדיחות על אותן נשים שמבזבזות את כספי הבעל. ברב המקרים, ויסולח לי מייד על הביטוי הנורא - Trophy wife - נשים שנקנו בגלל מראן, מעמדן החברתי או האחר, ואף אחד לא מצפה מהן לנהוג אחרת.
בני אדם רגילים, סבירים לא שולטים על בני זוגם. ותהא השליטה כלכלית או פיזית או אחרת. הכסף שבן הזוג-הבעל במקרה דנן - מרוויח אינו "שלו". הוא מרוויח אותו מפני שבת זוגו - האשה במקרה דנן - בבית, מאפשרת לו חירות מוחלטת וחוסר דאגה על מנת לבצע את עבודתו ולפרנס את המשפחה. [ אישית אני נגד דגם חלוקת התפקידים הזו, אבל מי אני שאקבע לאנשים איך לחיות ] לכן, המשכורת, כל הכספים שהוא מקבל הם של שניהם, כי זו עבודת צוות! ומכאן, כמובן, השליטה בכסף היא של שניהם. כל מצב בו השליטה על חשבון הבנק היא באופן מוחלט של אחד מבני הזוג, שנותן "דמי כיס" [ אתנן לזונה?] לבו הזוג השני - זו אלימות כלכלית.
הם גם חכמים הגברים האלה [ ברב המקרים אלה גברים ] - הם נותנים כסף בכמות כזו שבת זוגם לא תוכל לפתוח לעצמה חשבון בנק ולהיות עצמאית. נכון, ישנן שלומדות היטב את השיטה, מצליחות בדרך לא דרך לפתוח חשבון בנק ולהכניס בו כסף מעבודות שהן עושות, בלי שהבעל יידע על כך. אבל, למה צריך לפחד, למה מ"אחורי הגב"? מי נתן לאפסים האלה ממין זכר זכות לשלוט בבנות זוגם? ולא, אינני מקבל את הטענה שזה אצל "דתיים". שטויות במיץ עגבניות, ויעידו על כך כל מאות אלפי האברכים שנשותיהם עובדות, מפרנסות, שולטות שליטה מוחלטת בכסף, כדי לשחרר את בן הזוג לעבודת שמים. [ גם דגם זה שנוא בעיניי, אבל מי אני שאחליט אם זה טוב או רע ]. חקיקה חברתית מחייבת! והיא תהא בסוף על אף הקרעי והמטורלל השני, שאפילו שמו אינו ידוע.
גיליתי לאחרונה שצילום ועיסוק בעיבוד התמונות לאחר הצילום גורם לי לשלוות נפש בלתי רגילה.
אני חי על תרופות נוגדות חרדה ודכאון למעלה מעשר שנים, החלפתי אותן ואת כמות היסוד הפעיל בהן יותר מפעם.
אישית אני סולד מקבוצות "תראפיה" ופסיכולוגים ופסיכיאטרים משעממים אותי מאוד בהיותם צפויים ומחכים לתשלום הקבוע.
אין לי בעיה עם תרופות, אין לי בעיה עם הממסד הרפואי, נהפוך הוא. הוא הציל את אהובת חיי, הוא האריך את חיי אבא שלי לתקופה ארוכה [חמש שנים], חיים איכותיים ומלאי סיפוק, הוא הציל את בני כשהיה בן 3 שבועות, ועוד רבים וטובים מחבריי.
אני לוקח ואקח חיסונים ואמליץ לקחת חיסונים. אני ממליץ לקחת תרופות לבעיות קשב וריכוז, מהיותי מודע לסבל הנורא של הילדים עם סף רגישות כל כך נמוך, שאין ביכולתם להתרכז אפילו לרגע.
אז הנה התמונות שצילמתי, וכמובן גם ערכתי ועברתי שעה של עונג אסתטי, רגיעה מלאה וכוח מחודש להתחיל את מחר.
אני כבר מלמד. יש לי כיתת חנ"מ [חינוך מיוחד] וכיתה המוגדרת ככיתה של נערים בסיכון, אז גם הם מגיעים לביה"ס. שתי הכיתות קטנות מאוד, 13 תלמידים בקבוצה, אנחנו עוטים מסכה, מפעילים מזגן ודואגים שחלון יהא פתוח.
הנכדות שלי בבית. שתי הגדולות לומדות באמצעות הזום, כן גם הקטנה בכיתה א'. אחותן שבגן טרום חובה בבית והתינוק מהפעוטון גם הוא בבית. אמא מוציאה אותן לשעת התעמלות מחוץ לבית, ברחבה תחת המגדל בו הם חיים, והן והוא כבר יודעים לבשל, להכין חביתה, לשטוף, לנקות ולשעשע את עצמם כשצריך.
ברור לכל בר דעת, הקורונה הוכיחה זאת ללא ספק, שבית הספר כמקום מפגש לצעירים יישאר אתנו, כל עוד המין האנושי יישאר מין חברתי, עדרי שבלעדי חברי העדר/השבט/ אחרים אנושיים היחיד יסבול מקשיים נפשיים רציניים ביותר, עד איום בהתאבדות.
יש לפתוח את בתי הספר. החיוניות שלהם היא כשל בתי חולים. יש למגן את המורים ואת התלמידים [ אבל מאימתי משרד החינוך דואג בכלל לרווחת המורים והתלמידים? ] בהתאם.
מישה זוהר-מכלוף מתחרה במירי רגב סיבוני על רמות הטירוף ואיבוד השליטה. לידם ז'דאנוב והמטורלל משנות רדיפת האדומים בארה"ב, מק'ארת'י נראים כממתקים לא מזיקים לידו.
