‏הצגת רשומות עם תוויות תכלית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תכלית. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 25 בנובמבר 2025

550 - אז מה זו אומנות?

 לפני שאדון בשאלה, יש טעם להבחין בין:

אָמָּנוּת

אומנות היא הדרך בה בני אדם מציגים לעצמם את המציאות, כשהם מתמקדים במבט עצמו, בכלים בהם מתבוננים או קולטים את המציאות, ביחסי הגומלין בין רכיבים שונים בייצוג הזה. מטרת האומנות, בטח בארבע מאות השנים האחרונות היתה "היא לכשעצמה". או בפרפרזה עפ"י קאנט, היפה קיים רק לעצמו, ללא תכלית או חפץ או ענין.

אֻמָּנוּת

אומנות היא היכולת לערוך מניפולציות בחומר: חומר ממש או שפה, צלילים, למטרות שימושיות, קישוטיות, כלכליות ואחרות. האֻמָּנוּת הזו בהחלט מחוברת בטבורה ליופי, להרמוניה, אבל אין בה את הבסיס ההכרחי: ייצוג המציאות חיצונית ופנימית ללא "תכלית או חפץ".

כדי לחדד את ההבדלים:

משורר - כותב פרסומות

צייר - מעצב פוסטרים

קומיקאי - בדרן

מאז התפתחות הפוסטמודרניזם בשנות השמונים ועד ימינו, מושג האמת כמעט נדרס למוות, הבחנות והגדרות מודרניסטיות נבדקו מחדש ומדרגי איכות או ההבדלים בין אָמָּן ל- אֻמַּן, טושטשו כמעט ללא הכר.

כך שף הפך ל- אָמָּן ומעצב גראפי גם הפך לאָמָּן גם כל ההבחנות בין אומנות עילית לאומנות פופולרית נשחקו עד דק, ומלחינה ופיזמונאית מהרמה הגבוהה ביותר, אֻמַּן, מה שבלעז נקרא "מאסטר" הפכה ל- משוררת, כלומר אָמָּן.

הכאוס המושגי, התרבותי וגם הפוליטי הוביל לתפיסה לא נכונה של אָמָּנוּת והבנה שגויה, שמטרתה או איכותה נמדדות על פי רמת ההנאה שהיא מספקת, ואם אינה גורמת ל-הנאה, אין היא טובה.

אָמָּנוּת עילית, שירתה בעבר ייצוגים של אמונה ודת, ייצוגים של סטטוס חברתי או כלכלי אבל שמרה באופן קיצוני על החירות הבסיסית שלה. בעבר המושג "מצנאט" או בימי הביניים תרבות חצרונית, בה בעל העושר הרב החזיק אומנים מכל התחומים בחצרו, פירנסם כלל בתוכו מתן חירות לאָמָּן. ההיסטוריה מלאה בסיפורים על אומנים שנרצחו, גורשו, הועלו באש כי לא כפפו עצמם בפני "האדון". המציאות המודרנית בימינו משקפת את "החרדה" של הממסד מאומנים חופשיים מדיי. בוודאי, נתמכי המצנאט או הגביר/המלך שילמו באומנותם על התמיכה, אבל הצליחו לשמור על אותו יסוד מהותי ועקרוני של האומנות - "ללא תכלית וללא חפץ". 

כך אנו כיום רואים את יצירות המופת של העבר מנותקות מהקשרי "תועלת". האם זה מפתיע מישהו שהכ[ק]דרות הסינית של שושלת מינג היא אומנות? האם מישהו חושב שהכד התעשייתי הוא אָמָּנוּת, ויתרה מכך, כמה מהכדרים שאתם מכירים הם אָמָּן. האם אי אפשר לראות את אומנות הקולנוע ולחוש בה לעומק מול ערימות של סרטים שמטרם בידור? האם באמת איננו רואים את ההבדלים בין שירת אומן לשירת פיזמונאי?

הנאה חושית היא תוצר לוואי מובהק של אָמָּנוּת, אבל אין היא מטרתה, אין היא נשפטת ומוערכת על פיה. 

לסיכום

אָמָּנוּת היא ייצוג נטול ענין או אינטרס או מטרה של המציאות, גם כשהיא סמל סטטוס. 

אֻמָּנוּת משקפת את היכולות הגבוהות של בני אדם לעצב את החומר [ממשי או רוחני] על פי רצונותיו.







יום שבת, 3 בספטמבר 2022

194 - "היות אדם" או "היות על-אדם"

 קראתי בעיון רב את הפוסט הפותח נושא זה של הבלוגיה שלנו, ונטיתי להבין את המסר כמסר אקזיזטנציאליסטי מובהק, אם כי, משמעות המושג "אקזיזטנציאליזם" הוא קיום/יש, ואמפירטי התכוונה למשמעות ההופכת את המצב הביולוגי הבסיסי של כל חי, לפחות אצל בני אדם [מה אנחנו יודעים בכלל על החיות?] לעשיר יותר, מורכב יותר.

אני מניח שמשפטים כמו: לחיות כדי לחיות; לחיות כי זה מה שיש, אינם משפטים שמשתלבים עם הנחות היסוד בטקסט של אמפירטי, מה גם שהוא עולה מתוך התנגדות חריפה ל: יעד, מטרה, שכנראה יש בהם משהו מדכא משמעות[?] וצומח מתוך תמיכה במילה "תכלית".

הגישה הטלאולוגית [תכליתנית] הזו מלווה את הפילוספיה האנושית מאז ומעולם. מה זו תכלית? מהן המלים הנרדפות ל-תכלית? האמת אני מבולבל ממנה לגמרי. דווקא את המילה "משמעות" אני מכיר היטב, בטח מקריאת ויקטור פראנקל, אבל גם מפילוסופים רבים במהלך 3000 שנות כתיבה פילוסופית על החיים.

לענ"ד אין לחיים שום תכלית, למעט אולי התכלית שהציג דוקינס בספרו על הגן האנוכי. שמירה על שלשלאות גנטיות, שהן החיים.

מעניין לבדוק מהן תשובות התכלית שניתנו לנו:

דע את עצמך, עשיית הטוב, עבד ה', גאולה אישית דרך ישו[פאולוס], קוגיטו ארגו סום, הציווי המוסרי של קאנט, הקפיצה האבסורדית, חירות, אבסורד וברוח הקפיטליזם המודרני ועידן הדלי - אגואיזם חומרני ונרקסיזם אדולצנטי. ויתור מוחלט על האני [בודהיזם], גלגולי חיים עד נירוונה - ואלה רק חלק מהתשובות שאני מכיר.

ואלה תכליות שיוצרות משמעות.

אישית, בגיל בו מתעצבות בפעם השניה המערכות הרוחניות והמוסריות של האדם, גיל התבגרות שני [אחרי גיל שנתיים שהוא גיל ההתבגרות הראשון] זכיתי להכיר את באלזק, ואחריו עולם ענק של ספרות צרפתית עשירה עד לבלי הכלה כמעט.

העולם הצרפתי העניק שמות, דוגמות והסברים לחידות החיים אתן התמודדתי, לכאבי הגדילה, הלב ולאסונות אתם התמודדתי. שם הוא משמעות. שם הוא תכלית או הכללה המאיר את אירועי היומיום הבנאליים בצבע מסוים, בצבע בו אדם בוחר לצבעו.

אני מבקש מעט מאוד מהבחינה הזו. אינני על-אדם, כלומר אמן המעצב יום יום את חייו מחדש [ניטשה], איני חי תחת עריצות החירות [סארטר], איני מודע באופן חד לכך שהטבע אדיש  לגמרי אליי, ויתקיים היטב גם בלעדיי. אני כן רוצה בכל בוקר כשאני מתעורר להתבונן בראי, לקרוץ לעצמי, לחייך אל הדמות במראה ולומר לה: צאי לדרך, היית בסדר גמור עד עכשיו.


וה"אום" הזה על צווארי כבר למעלה מעשור.