לפני שאדון בשאלה, יש טעם להבחין בין:
אָמָּנוּת
אומנות היא הדרך בה בני אדם מציגים לעצמם את המציאות, כשהם מתמקדים במבט עצמו, בכלים בהם מתבוננים או קולטים את המציאות, ביחסי הגומלין בין רכיבים שונים בייצוג הזה. מטרת האומנות, בטח בארבע מאות השנים האחרונות היתה "היא לכשעצמה". או בפרפרזה עפ"י קאנט, היפה קיים רק לעצמו, ללא תכלית או חפץ או ענין.
אֻמָּנוּת
אומנות היא היכולת לערוך מניפולציות בחומר: חומר ממש או שפה, צלילים, למטרות שימושיות, קישוטיות, כלכליות ואחרות. האֻמָּנוּת הזו בהחלט מחוברת בטבורה ליופי, להרמוניה, אבל אין בה את הבסיס ההכרחי: ייצוג המציאות חיצונית ופנימית ללא "תכלית או חפץ".
כדי לחדד את ההבדלים:
משורר - כותב פרסומות
צייר - מעצב פוסטרים
קומיקאי - בדרן
מאז התפתחות הפוסטמודרניזם בשנות השמונים ועד ימינו, מושג האמת כמעט נדרס למוות, הבחנות והגדרות מודרניסטיות נבדקו מחדש ומדרגי איכות או ההבדלים בין אָמָּן ל- אֻמַּן, טושטשו כמעט ללא הכר.
כך שף הפך ל- אָמָּן ומעצב גראפי גם הפך ל - אָמָּן גם כל ההבחנות בין אומנות עילית לאומנות פופולרית נשחקו עד דק, ומלחינה ופיזמונאית מהרמה הגבוהה ביותר, אֻמַּן, מה שבלעז נקרא "מאסטר" הפכה ל- משוררת, כלומר אָמָּן.
הכאוס המושגי, התרבותי וגם הפוליטי הוביל לתפיסה לא נכונה של אָמָּנוּת והבנה שגויה, שמטרתה או איכותה נמדדות על פי רמת ההנאה שהיא מספקת, ואם אינה גורמת ל-הנאה, אין היא טובה.
אָמָּנוּת עילית, שירתה בעבר ייצוגים של אמונה ודת, ייצוגים של סטטוס חברתי או כלכלי אבל שמרה באופן קיצוני על החירות הבסיסית שלה. בעבר המושג "מצנאט" או בימי הביניים תרבות חצרונית, בה בעל העושר הרב החזיק אומנים מכל התחומים בחצרו, פירנסם כלל בתוכו מתן חירות לאָמָּן. ההיסטוריה מלאה בסיפורים על אומנים שנרצחו, גורשו, הועלו באש כי לא כפפו עצמם בפני "האדון". המציאות המודרנית בימינו משקפת את "החרדה" של הממסד מאומנים חופשיים מדיי. בוודאי, נתמכי המצנאט או הגביר/המלך שילמו באומנותם על התמיכה, אבל הצליחו לשמור על אותו יסוד מהותי ועקרוני של האומנות - "ללא תכלית וללא חפץ".
כך אנו כיום רואים את יצירות המופת של העבר מנותקות מהקשרי "תועלת". האם זה מפתיע מישהו שהכ[ק]דרות הסינית של שושלת מינג היא אומנות? האם מישהו חושב שהכד התעשייתי הוא אָמָּנוּת, ויתרה מכך, כמה מהכדרים שאתם מכירים הם אָמָּן. האם אי אפשר לראות את אומנות הקולנוע ולחוש בה לעומק מול ערימות של סרטים שמטרם בידור? האם באמת איננו רואים את ההבדלים בין שירת אומן לשירת פיזמונאי?
הנאה חושית היא תוצר לוואי מובהק של אָמָּנוּת, אבל אין היא מטרתה, אין היא נשפטת ומוערכת על פיה.
לסיכום
אָמָּנוּת היא ייצוג נטול ענין או אינטרס או מטרה של המציאות, גם כשהיא סמל סטטוס.
אֻמָּנוּת משקפת את היכולות הגבוהות של בני אדם לעצב את החומר [ממשי או רוחני] על פי רצונותיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה