יש לנו שתי קבוצות ווטסאפ משפחתיות. אחת רק שלנו והצאצאים והנכדים, השנייה של המשפחה המורחבת, שכוללת מחותנת, ואחיות.
מצחיק איך יש עוד בני משפחה שחושבים שילדה בת שמונה שמשתתפת בקבוצה לא תקרא הודעות של מבוגרים, כאלה ששמה כתוב בהם.
בסוף הדודה הבינה את הרמז ומחקה את ההודעה.
כיתה י' לומדת בזום, כל הכיתה, שעתיים בשבוע.
במהלך כל מפגש או סיומו הם מקבלים עבודה משותפת, באמצעות מסמך משותף של גוגלדוק'ס.
נכון, הם יכולים להעתיק זה מזה, אבל הם גם יודעים שאני קורא הכל, וגם חבריהם שכתבו לפניהם רואים את ההעתקה מול העיניים שלהם, וזה יוצר כעסים רבים, עד כדי כך שלפעמים אני מקבל פניות אישיות בסגנון: רק אני ו- X כתבנו, כל השאר לא עשו דבר.
זה די מבאס, כי המטרה היא עבודת צוות שגם מעודדת יחסים פנימיים ביניהם, שבירת השיעור הפרונטלי [ הקנייה + עבודה עצמית, למידה עצמית ], אני נע בין הקבוצות, נקרא לענות על שאלות, מקיים שיחות אישיות. מצליח לעודד אותם לפתוח מצלמה.
כשאני בודק יותר לעומק העבודה עם הכלי זה, ומבחין בהשפעתו על סגנונות הלמידה השונים, עולה שההוראה בזום מצוינת לילדים אינטלקטואליים מאוד. היא גרועה לילדים בעלי סגנון למידה אחר, הם מוחמצים לגמרי.
קחו למשל את ת' - ילדה מקסימה, חכמה אך לא אינטלקטואלית גדולה. בשיעורים בכיתה, האווירה, הצחוקים, האווירה של קופצנות [כן אני כזה, קפיץ קפוץ ] מרגיעה אותה מאוד. הנוחיות והנינוחות מוציאות ממנה את המיטב. ב"זום" מוסתרת מהעולם, עסוקה במעקב אחרי המסך, נלחמת בגלי השעמום או היעדר "מגע אישי" או "מופע קומי של המורה" היא מחמיצה ובגדול.
