או בניסוח של טליק "מה עכשיו"
לקח לי הרבה זמן לחשוב על הנושא הזה, וגם לרצות לכתוב עליו. קראתי את המבוא לנושא כפי שניסח טליק, וחשבתי על הדברים שאני קורא או פוגש בפורומים מסויימים במרשתת או בשיחות זהירות עם חברים או בכעסים שבת זוגי משחררת בעקבות החדשות.
אחד הדברים המהירים שקרו הוא "החזל"ש". לא מפתיע אותי. 12 ימים של טילים לא הצליחו ליצור את המסה הקריטית הנדרשת ע"מ לפגוע בעורף הישראלי.
חבר טוב שלי כתב לי במקום מסויים שהאחדות הישראלית קשורה אך ורק לקיום. ברגע שהאיום מסתיים, הפלגנות, השנאה ההדדית חוזרות.
מי שמקשיב לחדשות מבין שתהליכי ההשתלטות על חופש הדיבור, המחשבה, הביטוי ממשיכים - כך למשל הוחלט אצל השרים לחוקק חוק לסגירת מחלקת החדשות של תאגיד השידור.
מי שחושב שאנחנו עדיין מדינה עצמאית ולא מדינת חסות כנראה לא מקשיב לדברי הפריץ טראמפ, לאיומים הבלתי פוסקים של ח"כים ושרים, או להתפרעות של ח"כים מהימין בבית המשפט העליון בזמן דיון בעתירה שעוסקת בהגבלת כוחו של רה"מ או שריו.
אז מה עכשיו?
יש העכשיו הפרטי ויש העכשיו הציבורי.
האם אנחנו, אלה שחושבים עדיין שיש תקווה, במיעוט? כשאני שומע את בת זוגי מדברת מפורשות על הגירה, כשאני מבין שבולגריה היא אופציה בת קיימא ממש, או הגירה כפליט פוליטי לנורבגיה אף היא אופצייה בת קיימא לא פחות - אני שואל את עצמי: האם יש מדיניות לעידוד הגירה של ציבורים מסוימים?
הבת שלנו ובן זוגה לא מסתכלים מסביב. מבחינתם אין בעיה. חירות הפרט, במשמעות הפוליטית הרחבה לא ממש מענינת אותם, לכן לא נראה שהם ינסו להגר, מה גם, שמבחינתם הגירה תהא קשה כשאול. בני ובת זוגו בהחלט משתעשעים עם הרעיון. יש מכשול אחד, אבל הוא עביר בעיקרון, זה רק זמן. האם נהגר אתם?
אז, זהו העכשיו.
https://he.israel-music.com/zvika_pick/what_now/
