השכן שלי, מנהל הבנק שלי לשעבר בן 83.
לאחרונה מעט נכפף, אבל הג'ינס הוא אותו ג'ינס של גיל 70.
ההומור אותו הומור אכזר.
החיבה אלינו אותה חיבה. הוא מתיחס לזוגתי ולי כילדיו. פעם סברתי שאחי הגדול אמר מילה בבנק ששניהם עבדו בו, למעני. אבל אחי הגדול אינו איש שעושה "טובות בסתר", לכן אני משוכנע, שהשכן שלנו אימץ אותנו כלכלית, ואישר לנו לצלוח תקופות קשות במינימום נזק.
בבנין לידו גר עד לפני כשלושה חודשים איש מבוגר מאוד, רפה שכל, אבל מטופל ומתוחזק. שנים זכיתי בכל פגישה לברכות אינסופיות ממנו. שנים הוא ישב מוסתר מאחרי תריסי המרפסת וצעק לאנשים, ואח"כ "מת מצחוק". פחד פחד מוות מכלבים, ולא חשוב הגודל שלהם. עד הפעם האחרונה שראיתיו הוא כבר דידה, לא יודע אם מישהו ראה הליכה כזו: הולכים כמה צעדים קטנים [די דומה להליכה של גיישה לאחר התעללות בכפות רגליה בילדותה], נעצר. מדדה עוד כמה צעדים ונעצר. הספסל הקהילתי היה מקום מושבו, הספסל של נהגי תחנת המוניות סיפק לו חברה.
הקצין הגבוה ורעייתו בעלת קול צעיר להפליא, נעלמו מהנוף של הרחוב. האיש שבנו למד עם בתי נעלם אף הוא מהרחוב. חולה קשה, לאחרונה הלך רק עם מקלות הליכה, נעזר בכיסא נכים שמישהו דחף, וגם הוא מצא את ספסל נהגי המוניות להתרועע בו.
הזוג מהבנין לידנו עבר לדירה בבנין חדש שנבנה מול בנין מגוריהם. מדברים הרבה יותר, מאז זוגתי חלתה בסרטן. הם משוטטים - לקטים. הכל הם אוספים. שמתי לב שלאחרונה קצת ירד לו וירד לה ענין האיסוף. אבל מדי יום את שעתייים הטיול המשותף הם מבצעים.
הדודה של עמיתתי ובעלה הגבוה והיפה נעלמו אף הם מהשטח. הם צריכים להיות בעשור מבוגרים מאיתנו. אולי החליפן דירה, אולי עברו לדיור מוגן. פעם הוא רב עם זוגתי בטענה שפגעה לו במכונית. הבן שלנו התערב, ונאלצתי בניגוד לרצוני לשלוף אותו מהמריבה, כי הוא היה בן 16, חמום מוח וחששתי מאלימות פיזית. גם המילולית לא נשאה חן בעיניי. אבל מששמעו על מחלת זוגתי [הם שמעו שהיא נפטרה והיא באה להשתתף בצערי], כל מערכות היחסים השתנו.
41 שנים אנחנו חיים ברחוב שלנו. המחשב שלי מוצב תחת החלון הצופה לרחוב, כך שאני כמו כל רכלן-זקן-מצוי רואה, שומע ואף מספר לזוגתי את הפיקנטריה.
החודש הוא חודש הכרזת המדינה באו"מ. התמורות שחלו בה חלות גם ברחוב הקטן שלנו.
