דורית בנדק חביב
מדריך דורית להשרדות
כרגיל הלכתי לישון מאוחר, קמתי מוקדם...
הרבה מחשבות קיומיות. לנוכח כל מיני דברים ובעיקר מה שקורה בארצנו הקטנטונת פחות או יותר
מאז שעמדתי על דעתי, ניסיתי לא לתת לנסיבות חיצוניות, לנהל לי את החיים. גם במקומות ובמצבים שהיו לחלוטין לא לרוחי ושנכפו עלי בניגוד לרצוני, לעיתים בלי יכולת להחלץ מהם, המשכתי ללכת בדרכי ולהשען על הכוחות הפנימיים והאמונות שלי ולהפוך אותם לדומיננטים ולמשמעותיים בחיים שלי.
כך בזמן השירות בצבא ההגנה לישראל, תקופה שבחלקה הגדול נאלצתי לחיות ולהתנהל בניגוד גמור לאיך שרציתי,חשבתי והאמנתי בו. הפרתי חוקים שלא היו לרוחי, בתנאי שההפרה לא פגעה באף אחד, חמקתי בדרך חוקית משהייה במקומות שלא עלו בקנה אחד עם הערכים שלי לשהות בהם (למשל, יציאה להדרכה בתנועה במקום שירות בשטחים הכבושים) ועוד.
וכך גם כאשר לקיתי בלימפומה ונאלצתי לעבור תקופה שבה, שלא מבחירתי, השתנה הקיום הפיזי שלי. המשכתי באורח החיים האהוב והמקובל עלי, ככל שניתן, כאשר המחלה קיימת ברקע אבל לא שולטת במצב.
לאחרונה התוודעתי, מתוך קריאה מקרית, למשנתו של סדגורו.
לא הפכתי למעריצה או חסידה, הוא לא פתח לי עולמות או שינה את תפיסת עולמי. הוא כן חידד והגדיר לי תפיסות שלאורן אני מתנהלת כבר שנים ארוכות.
תמצית משנתו של סדגורו (ג'אגי ואסודב) מבוססת על התפיסה שהאושר, הסבל והאיכות של חיינו אינם נקבעים על ידי נסיבות חיצוניות, אלא על ידי האופן שבו אנו מנהלים את עולמנו הפנימי. ליצור מצב בסיסי של שמחה ורווחה קיומית, ללא קשר למה שקורה בחוץ. ברגע שאדם מבין שהוא האחראי הבלעדי לתגובות שלו, למחשבותיו ולרגשותיו, הוא מפסיק להיות קורבן של הנסיבות והופך ליוצר של גורלו
עד כאן סדגורו.
ואני מוסיפה משלי:
אחד מהדברים שמגדירים אותי מול עצמי ומול סביבתי, זו אופטימיות. אני לא יודעת אם זו תכונה מולדת או נרכשת, אבל אני עושה בה שימוש מאד פשוט. לא במובן של אמונה ש"יהיה טוב", ש"הכל יסתדר". ממש לא. אלא בנסיון למצוא בכל דבר, בכל מפגש, בכל מצב את הצד המואר של הירח. ובאופן יותר מעשי- לתת מקום, לשמר, להעצים ולעסוק בכל מה שעושה לי טוב, בכל מה שתואם לדעות, לרצונות, לערכים שלי. כל מה שהוא "אני", שנתון לבחירתי.
הימצאות במקומות, מצבים, תקופות שלא מבחירה, זה משהו שאי אפשר להמנע ממנו. אבל הבחירה איך לההתייחס אליהם, היא כולה שלנו.
ואני לחלוטין לא דוגלת בהכחשה או התעלמות. כן משתמשת לעיתים בהימנעות, אבל לא כזאת שנובעת מויתור על מה שטוב לי, אלא להפך- לויתור על מה שעושה לי רק רע. החל מ- לא לאכול משהו שלא טעים לי וכלה ב- להיות פיזית במקום או במצב או עם אנשים שלא נעימים לי.
יש שמרגישים שהם רוצים/חייבים/ נאלצים לשנות את הדברים שמחוצה להם ושאינם לפי רוחם.
אני מודה, שמלחמות הן לא הדרך שלי. לא מתוך פציפיזם, יותר מתוך שאני מצד אחד לא טובה בזה ומצד שני גם לא מאמינה בזה כערך. אני מעדיפה לזרום, ללכת עם ולא במשמעות של If you cannot fight them, join them.
אלא במשמעות של לראות איפה כל מה שהוא "אני" יכול להשתלב, לאפשר לי לחיות בשלום, בתחושה של מלאות ולא בתחושה של חסר. בלראות מה יש ולא מה אין. לתת יותר מקום פיזי, רגשי, מנטלי ליש ולא לאין. לא להפסיק לחפש את היש הזה ומתוכו לגייס את היכולת לעמוד מול מה שאין. או במילים אחרות- לגייס את הטוב ככלי עזר חשוב ליכולת להכיל את הרע.
ובאופן מעשי- להמשיך לעשות, להיות, לחיות באופן שמתאים לנו, מגדיר אותנו, מיטיב איתנו. יש שיקראו לזה אסקפיזם, יש שיקראו לזה הישרדות.
אני מתייחסת לזה כשמירה על המיכל הזה, שהוא כל אחד מאיתנו, במצב מלא. ואם יש מצד אחד משהו שמרוקן את המיכל, למצוא תמיד את מה שממלא אותו, ובמידת האפשר, לא תמיד אפשר, לנסות לתת לכמה שפחות דברים לרוקן אותנו, ולכמה שיותר, למלא.
