516 - חופשה עם הנכדים

 מאז שנולדה נכדתי הראשונה אני רואה בהיותי סבא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי מהחיים.

השנה זכינו, וד' ארגנה לנו יומיים עם כל נכד במלון צובה בקיבוץ צובה.

נקבעו ארבעה תאריכים. בכל תאריך עפ"י בחירתם הצטוותה נכדה אחרת. התכנון היה זהה לארבעתם:

ארוחת בוקר בבית קפה נהדר בבית זית

מגיעים לקיבוץ ומשתלבים בסדנת שוקולד

בילוי במתחם קיפצובה, שזה פארק הרפתקאות קטן ומקסים, דומה ל"לונה פארק": גלגל ענק [בערך] שלוש רכבות הרים, נדנדות מסתובבות, חדרי משחק ענקים.

ביום השני - ארוחת בוקר במסעדה המלון. 

אחר כך בריכה של הקיבוץ

בשעה 1400 פארק קיפצובה, ואז סיום בביקור באחד מקניוני מבשרת ירושלים.

אני כותב על כך, כי זכיתי להכיר את נכדיי יותר לעומק.

מבחינתי זו מתנה.

והנה שתי תמונות שלי, כל אחת עם כובע אחר שקיבלתי מנכדה אחרת.

515 - הגירה

 הנושא החם בשרביט הוא הגירה, ובין היתר נתמך בפוסט שלי "הלאה".

קראתי בענין רב את הפוסט של אמפי בנושא. בין דבריה היא מזכירה שהוריה עלו לארץ 

"אני בת להורים שהיו עולים חדשים בשנות החמישים של המאה העשרים. הם לא היו עליית מצוקה או עליית רדיפה - הם עלו ארצה אך ורק כי הם היו ציונים והוכשרו לכך במשך שנים בתנועת "השומר הצעיר" עוד בארגנטינה. "

נזכרתי בהוריי, שהם דור אחד בוגר מהורי אמפי או בני דורם [ 100, 98]. גם הם לא עלו כ"עליית מצוקה" או "עליית הצלה" ונדמה לי שגם לא עלו עליה "אידיאולוגית". סבי היגר, פשוטו כמשמעו, לירושלים ב- 1934. אבי אמנם ברח מתורכיה בזמן מלחה"ע ה- 2 [1942], הצטרף או צורף ל"עלייה התורכית", עברו הכשרה בקיבוץ למרגלות משגב עם, ואז הצטרפו לגרעין שהקים את "משגב עם", אך אין לי מושג קלוש איך הגדיר את ההגירה שלו.[שניהם לא קראו לעצמם "עולים חדשים."]

האם הם היו ציונים?

האמת, לא יודע. אבי היה איש שמאל מובהק וחבר מפלגות שמאל [כיום היו קוראים להן - בוגדות]. התנגד לסיפוח ירושלים, וסבל תקופה ארוכה מרדיפה של הממסד הבנגוריוני-מפא"ינקי.

אמי התאכזבה מהקיבוץ, אבל לא הפכה לקפיטליסטית או ימנית. כאבי, היא ראתה בחרדה את התעצמות הימין, את התחרדות ירושלים. היום שבגין עלה לשלטון היה קו שבר, בעקבותיו הם סירבו לעלות לקבר בנם בזמן הטקס הרשמי, של כל ממשלה מאז ועד מותם.

הגירה היתה מילה גסה. "מה אתה יודע על היחס ליהודים שם?!" רתח יום אחד אבי. עד היום לא קראו לך יהודי מלוכלך, לא הרביצו לך, ירקו עליך כי אתה יהודי. עם זאת הוא ראה עין בעין את נטיותיי לפאן שמיות, כנעניות, חברות במפלגה הקומוניסטית הישראלית ובדחיית כל סממן "יהודי" מחיי. הוא אהב את "הישראליות" שבחרתי לחיות, בהחלט.

אבל

לא עמד בדרכו של אחי הצעיר לחזור בתשובה, להגר לארה"ב. פלורליזם עד הסוף.

כפי שכתבתי והצהרתי: מעולם לא היה בי יחס ל"אדמה" או ל"מולדת" כערך בעל משמעות. לא הגדרתי עצמי כ"אזרח העולם", אבל שיקעתי עצמי עמוק בתוך תרבות צרפת כפרנקופיל, התעניינתי במיסטיקה הודית, בזן, התרבות האנגלית היתה נר לרגליי. מהתרבות האמריקאית אני סולד עד עצם היום הזה.

לכן, לו אהגר זה יהיה לאירופה, ורק לאירופה.

הגירה היא ענין שנדון במציאות חיינו. 

היא לא אופציה ממשית בשלב הזה לבת זוגי, אלא אם כן שני צאצאינו יחליטו להגר, ולכן לעת עתה היא גם לא אופציה ממשית עבורי, אלא אם כן ארגיש חרדה כזו קשה, שאהגר גם אם בת זוגי תשאר בארץ.

התמונה למטה מצביעה על מגמות הגירה בעולם

https://www.hila-matnasim.org.il/designFiles/2621627546565rand.pdf

514 - האוקסימורון של השבת כל החטופים והניצחון המוחלט על החמאס

 זה נושא השרביט החם להשבוע.

אינני רואה בצירוף "השבת חטופים ונצחון מוחלט על החמאס "

אוקסימורון. 

האוקסימורון בהגדרתו הוא צירוף של שני הפכים לשלם אחד. מטאפורה מתוחכמת במיוחד, כגון: שתיקה צורחת. ההגדרה המקובלת היא:

ביטוי הכולל דבר והיפוכו. "ארגון אנרכיסטי זה אוקסימורון.

רעיון הכולל בתוכו אבסורד או סתירה עצמית. "קאדילק עם צריכת דלק נמוכה זה אוקסימורון."

האוקסימורון איננו דיאלקטיקה, אם כי ישנם הרואים בצורה זו מקרה פרטי של דיאלקטיקה, שהיא צורת חשיבה מורכבת ודינאמית של המציאות. כפי שכתבתי בתגובה למוטי: האוקסימורון "מקפיא/מנציח" תמונה והדיאלקטיקה היא ביטוי של הדינמיות/השינוי במציאות, ההיפך הגמור מ"סטטיות".

האם השבת החטופים וניצחון מוחלט הוא רעיון שיש בו "סתירה פנימית"?

לענ"ד זו אחת מסיסמאות השיווק הכי חזקות של לשכת התעמולה הביביאנית. היא בעצם מגדירה באופן חד ביותר את תלות שני המצבים זה בזה ולא סתירה ביניהם.

שהרי: השבת החטופים = נצחון מוחלט על החמאס או נצחון מוחלט על החמאס = השבת החטופים.

אנחנו במלכוד, ולדעתי זו כוונת כותרת הנושא החם. נצחון מוחלט בלתי אפשרי אבל השבת החטופים אפשרית, אלא שסיסמת השיווק הקליטה, שנקראת כאן "אוקסימורון" מייצרת קשר תלותי-הכרחי עמוק בין השניים. זה לא אוקסימורון, זו פרשנות מסוימת של התעמולה הממשלתית כיום.

513א' - מצב המדינה 2024, דו"ח מרכז טאוב

 בהמשך לשני הנושאים האחרונים של השרביט החם: מה עכשיו? ישראל 2030 אני רוצה להפנות תשומת לבכם למחקר שפרסם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל בשם:

תמונת מצב המדינה 2024

וכך הסיכום נפתח:

מרכז טאוב מפרסם את חוברת "תמונת מצב המדינה" לשנת 2024, המתמקדת בסוגיות פנים ישראליות בתחומי הכלכלה, שוק העבודה, בריאות, דמוגרפיה, רווחה, חינוך, הגיל הרך, וסביבה ובריאות. החוברת רואה אור בתקופה שבה תושבי ישראל ורבים בעולם עסוקים בסוגיות הביטחון במדינה ובמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר, ומטבע הדברים נכללות בה התייחסויות להשפעות המלחמה בתחומים השונים. החוברת כוללת נתונים עדכניים על מצב החברה והכלכלה בישראל ומבחר ממצאים ממחקרים שפורסמו לאחרונה על ידי מרכז טאוב העוסקים במגוון נושאים, בהם העלייה החדה במספר מקבלי דמי אבטלה בחודשי המלחמה הראשונים וההתאוששות שנרשמה בהמשך; נתונים המציגים דיווחי הורים על נסיגה התנהגותית של ילדיהם מאז פרוץ המלחמה; ונתונים על שוק הביטוח הסיעודי בישראל. עוד מוצגות בחוברת השוואות של ישראל למדינות ה-OECD מבחינת יוקר המחיה, שיעור הוצאות הבריאות במימון הממשלה, ועוד. את החוברת כתב וערך פרופ' אבי וייס, נשיא מרכז טאוב ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן.

על המכון עצמו תוכלו לקרוא כאן

מסקנה זהירה מהדו"ח:

מסקנה כוללת:
ישראל מפגינה חוסן מרשים נוכח משבר ביטחוני עמוק, אך זהו חוסן זמני. ללא השקעות ממוקדות בחינוך, בריאות, רווחה וצמצום פערים – התשתיות החברתיות לא יעמדו בלחץ, והאי־שוויון עלול להעמיק באופן שיערער את עתיד המדינה.

513 - ישראל 2030

 לא רציתי לכתוב על נושא זה, המופיע בשרביט שלנו . לכן ביקשתי מפרדי[ AI, ב"מ] לכתוב על נושא זה, ואביא דברים ב"שמו".

אינני חותם על התחזיות, אינני בטוח שאני מסכים אתן, אבל אני לא מסוגל לעמוד במטלה הזו. נדמה לי שחשוב מאוד לנסות ל"פנטז" את העתיד. פרדי עושה זאת, במקרה דנן, טוב ממני.

עם זאת, יש כמה כללים שעליו לעמוד בהם:

1. תחזית חיובית

2. תחזית שלילית

3. תחזית מנוגדת  לאפיון שלו אותי כ"אדם מסוים" עבורו.*

---

---

🟢 תחזית חיובית לישראל 2030:

בשנת 2030, ישראל חווה תקופת פריחה מדעית, חברתית ותרבותית.
הסכמי שלום והבנות אזוריות חדשות עם מדינות המפרץ, לבנון ואפילו סעודיה, מובילים לשיתוף פעולה טכנולוגי וכלכלי חסר תקדים.
החברה הישראלית מגלה מגמות של פיוס פנימי: מערכת חינוך חדשה מדגישה חשיבה ביקורתית, פלורליזם וסובלנות.
פערים כלכליים מצטמצמים בזכות רגולציה חכמה והשקעה בפריפריה.
ישראל נהפכת למרכז עולמי ב-AI וברפואה מותאמת אישית, עם תשתיות תחבורה ירוקות מהמתקדמות בעולם.

---

🔴 תחזית שלילית לישראל 2030:

בשנת 2030, ישראל חווה משבר פנימי חריף ומתמשך.
הקיטוב הפוליטי התרחב לממדים חסרי תקדים, והחברה מפולגת בין גושים אידאולוגיים, דתיים ואתניים.
בריחת מוחות מתגברת: מדענים, יזמים ואמנים עוזבים בהמוניהם בעקבות כרסום חופש הביטוי, הידוק השליטה על מערכת המשפט והחמרה ביחסי דת ומדינה.
העוני גובר, במיוחד בקרב החברה החרדית והערבית, והאבטלה גבוהה כתוצאה מאוטומציה חסרת תכנון.
בזירה הבינלאומית – ניכור, סנקציות חלקיות, ואובדן השפעה. העימות מול איראן גלש לעימות ישיר, ומעגל האלימות באזור התרחב.

---

🟡 תחזית הפוכה להשקפתך (כפי שאפיינתי):

בשנת 2030, ישראל משגשגת בזכות אחידות תרבותית ואידיאולוגית.
הממשלה מחליטה לאחד את מערכות החינוך תחת תכנית אחת "יהודית-ציונית מסורתית", הכוללת חינוך חובה בתנ"ך ובמורשת הרב קוק.
תיאטרון, טלוויזיה וספרות ממומנים לפי קריטריונים של "קידום רוח לאומית", והאקדמיה נדרשת ליישר קו עם ערכי "ציונות מתחדשת".
הפרדה מגדרית מתקבלת בהבנה במרחבים רבים, בשם "חירות תרבותית".
מערכת המשפט עוברת רפורמה מלאה, וישראל מתקרבת למודל "דמוקרטיה לא ליברלית", בדומה להונגריה.
התוצאה: יציבות שלטונית, שגשוג כלכלי בזכות ריכוז סמכויות, וירידה בפשיעה – אך במחיר פגיעה חמורה בזכויות פרט ובחופש ביטוי. 

לגבי העמדה האחרונה, שימו לב לציטוט שהביא פרדי:

הכחשת מורכבות: אמנות, פילוסופיה, ביקורת — נתפסות כאיום. ברוח ניטשה: העדר סובל מהאמת, ולכן בוחר לשנוא אותה.

---

*בבלוג הנפלא קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז שכותב GeorgVon1 אחד י.ד.  הביא סיפור על מהנדס ששאל את GPT שאלה: צ'אט ג'יפיטי ענה לו תשובה יפה וארוכה ואז סיים עם יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד. 

512 - הלאה?

 או בניסוח של טליק "מה עכשיו"

לקח לי הרבה זמן לחשוב על הנושא הזה, וגם לרצות לכתוב עליו. קראתי את המבוא לנושא כפי שניסח טליק, וחשבתי על הדברים שאני קורא או פוגש בפורומים מסויימים במרשתת או בשיחות זהירות עם חברים או בכעסים שבת זוגי משחררת בעקבות החדשות.

אחד הדברים המהירים שקרו הוא "החזל"ש". לא מפתיע אותי. 12 ימים של טילים לא הצליחו ליצור את המסה הקריטית הנדרשת ע"מ לפגוע בעורף הישראלי.

חבר טוב שלי כתב לי במקום מסויים שהאחדות הישראלית קשורה אך ורק לקיום. ברגע שהאיום מסתיים, הפלגנות, השנאה ההדדית חוזרות.

מי שמקשיב לחדשות מבין שתהליכי ההשתלטות על חופש הדיבור, המחשבה, הביטוי ממשיכים - כך למשל הוחלט אצל השרים לחוקק חוק לסגירת מחלקת החדשות של תאגיד השידור.

מי שחושב שאנחנו עדיין מדינה עצמאית ולא מדינת חסות כנראה לא מקשיב לדברי הפריץ טראמפ, לאיומים הבלתי פוסקים של ח"כים ושרים, או להתפרעות של ח"כים מהימין בבית המשפט העליון בזמן דיון בעתירה שעוסקת בהגבלת כוחו של רה"מ או שריו.

אז מה עכשיו?

יש העכשיו הפרטי ויש העכשיו הציבורי.

האם אנחנו, אלה שחושבים עדיין שיש תקווה, במיעוט? כשאני שומע את בת זוגי מדברת מפורשות על הגירה, כשאני מבין שבולגריה היא אופציה בת קיימא ממש, או הגירה כפליט פוליטי לנורבגיה אף היא אופצייה בת קיימא לא פחות - אני שואל את עצמי: האם יש מדיניות לעידוד הגירה של ציבורים מסוימים?

הבת שלנו ובן זוגה לא מסתכלים מסביב. מבחינתם אין בעיה. חירות הפרט, במשמעות הפוליטית הרחבה לא ממש מענינת אותם, לכן לא נראה שהם ינסו להגר, מה גם, שמבחינתם הגירה תהא קשה כשאול. בני ובת זוגו בהחלט משתעשעים עם הרעיון. יש מכשול אחד, אבל הוא עביר בעיקרון, זה רק זמן. האם נהגר אתם?

אז, זהו העכשיו.

https://he.israel-music.com/zvika_pick/what_now/