נסיונותיי הנואשים להימנע מחדשות כמעט גרמו לנו לעזוב בית של חברים, עת הם הדליקו טלוויזיה לצפייה בחדשות על..
הודעתי לזוגתי שאני הולך הביתה, היא יכולה להישאר, זה בסדר. הם כיבו את הטלוויזיה. לקח לי זמן להירגע, לנשום באופן סביר ולצאת משריון הצב הנוקשה.
אתמול בסניף הדואר, קוללתי כ - "שמאלני מסריח"
מעשה שהיה כך היה:
בסניף הדואר אצלנו, שמזמינים בו תור מראש, התארך התור, כי יש שם דלפקאית שעובדת בקצב משלה. כרגיל התסכול וחוסר הסבלנות עורר את הנרגנים, וביניהם אחת שעברה את גיל 70 שהתחילה לעורר מהומות מילוליות.
משראתה שזה לא עוזר התחילה לפקוד את האשנבים. אף זה לא עזר. כמה קולות מהקהל הישוב על כסאות נוחים, אגב, הצטרפו למחאותיה. ואז היא קלטה איזה זקן בדלפק, שלדעתה הגיע אחריה. נו, נו.. רמת הנקיון המילולי שלה ירדה פלאים, אח"כ רבה עם הפקידה שהחליטה להגן על הלקוח.
והזקן הזה, החליט ככל הנראה לקיים "שיחה" עם הגברת. סיים את מה שהיה צריך, ושניהם נעמדו באמצע הסניף מנבלים את הפה. מפה לשם היא החטיפה לו סטירה והוא ירק עליה, וכך התחילו לתת מכות זה לזו, כשהיא צווחת במלוא גרונה: אתה התחלת!
המחנך הדגול, עבדכם, לא יכל לעזוב את הסניף מבלי להעיר לטרחנית ולצווחנית: "אנשים נלחמים ונהרגים בעזה וכאן נותנים מכות ויורקים?! בושה וחרפה!" הרעמתי בקול המורה. היא הביטה בי לרגע וענתה: יאללה יאללה תלך לעזאזל, שמאלני מסריח.
בצהלות צחוק יצאתי מהסניף.
אתמול הילדון האהוב עליי, נכדי, הגיע לביקור השבועי. שניצל ופתיתים. חיכינו לסבתא שתחזור מהעבודה על מנת לאכול. הוא צפה בסרטוני מיקימאוס, שלימדו אותו כל מיני דברים על העולם, ואני קראתי עיתון, ואח"כ עברתי לספר הפרשנות הנהדר שלי על "מורה נבוכים" שכתב מיכה גודמן. ואו אז התחילה סופת רעמים. קולות הנפץ עוררו בו חשש, ובי זכרון לא נעים, אבל ללא החרדה. הבטחתי לו שאלה לא טילים. שאלתיו: שמעתי אזעקה? ואחר כך - רוצה לרדת למקלט?
החדירה הכי מאסיבית היא באתרים בהם יש ביטוי לביביסטים ולטרלול של רה"מ וחצרו הביזנטית. למשל, מדווח שרה"מ משוכנע שמתקפת החמא"ס היתה כי הצבא והמודיעין לא דיווחו לו על היתכנותה, כמו עשו לו "אמבוש". רמות הפאראנויה שם אצל המליונר עם המקלט האטומי רק גוברות.
פעולות ודמויות מהצד ההוא מעוררות גיחוך: למשל יו"ר הכנסת באפוד ואקדח על חזהו, בנגביר מתלונן על מידור, אבל מרשה למופרעי המתנחלים לפגוע בפלסטינים ללא סיבה, שר ממליץ על פצצת אטום, ושרת איכות הסביבה לא מרשה לגעת בתקציבה המיותר, שתדאג לכלבים ולחתולים המסכנים.
עם זאת - לא קורא פרשנויות, לא מקשיב לדו"חות התקדמות ולא מרגיש שום הקלה. הכל נדיף, מעורער, מעלה בעיקר סימני שאלה.
אבל בלי טוב?
אז - הרומן שלי, טאמאהרי, שחלקכם קרא חלקים ממנו - סיימנו עריכה והוא הוחזר להוצאה להפקה ולייצור.
תרשו לי שוב כבעבר להמליץ על הבלוג הכי חשוב בענייני המלחמה שנכתב כעת -
דבורית שרגל - וולווט אנדרגראונד - https://velvetunderground.co.il/
https://roomsgallery.co.il/product/%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%94%D7%A8/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה