לפני כחמש שנים הכרנו את ג'ורג'יה, גמלאית מערכת החינוך היוונית, בעלת מלון דירות קטן בכפר חאראקי ברודוס.
התאהבנו אהדדי.
וכך מדי שנה, למעט שנתיים בלתי נסבלות של הקורונה, אני מגיעים לאותו חדר על הגג. החופשה ברורה ביותר. הליכה משותפת באזור הכפרי והפרוע סביב הכפר, ארוחת בוקר. הזוגה פורשת לים ואני, סולד מים, חוף ים והטגנות בשמש, נשאר בחדר. קורא, כותב ומשלים שעות שינה.
בשעה 1600 לערך אני מתעורר, מכין לעצמי "מנה חמה", כוס קפה גדולה, בקבוק סודה קפוא למחצה וספר על הגג.
בתשע, 2100, לפעמים מוקדם יותר, אנחנו צועדים חמש דקות למסעדת זאגרופוס, שעם הבעלים יצרנו קשר עמוק עוד בפעם הראשונה. [יש לו חברים טובים מישראל, כך שהתקבלנו במאור פנים].
אחר כך, שוב קריאה, או כתיבה או משחק בנייד.
השנה גילינו מסעדה מקסימה חדשה [לא מגיעה לרגלי מסעדת הבית, אבל מוסבר לנו, בבלוג "מה הטעם", שטעם הוא ענין פסיכולוגי] ששמה "מאנוליאוס". נהדרת. שתיהן אגב רחוקות מהטיילת.
זאגרופוס - מסעדת "הבית" וקשת הכניסה היפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה