יערה בן דוד
בְּטֶרֶם
שַׁל נְעָלֶיךָ וְלֵךְ לְאַט
עַל רִצְפַּת הָעֵץ הַחוֹרֶקֶת בְּבֵית הָעֵץ
בְּבּוּדְגַנְיָה וַאס בּוֹאֲכָה הַיַּעַר וְנַכְלוּלָיו
כָּאן שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים לֹא מְעֻפָּרִים בָּאֲוִיר
תַּגִּיד קִנְאָה בְּשָׁרָשִׁים לֹֹא שֶׁלְּךָ וּלְעוֹלָם
לֹא יִהְיוּ שֶׁלְּךָ.
בְּשָׁרְשֵׁי הַשֶּׁקֶט דִּנְדּוּן יָרֹק
מְלֹא מֶרְחַב הָעַיִן כָּל מַה שֶּׁתָּדוּג מִן הַהֵד בַּגַּיְא
שֶׁתִּשְׁמַע, מְלֹא נְחִירַיִם מַלֵּא אֶת הָרִיק
צֵידָה לְאֶרֶץ רְחוֹקָה
לִפְנֵי רֶדֶת הַמָּסָךְ
איך קוראים שיר כזה? שיר שמציג בעוצמה רבה את היעדר השורשים, היעדר המקום, היעדר השייכות? בסיום החלק הראשון של השיר, מופיע ההיגד הבא: "לא יהיו שלך", אחריו מופיע מה אולי יהיה שלך.
ומה יהיה שלך – רשמי החושים. זו בדיוק תמצית שירו הידוע של זך "הצייר מצייר" ואח"כ פירוט מעמיק מה המשורר עושה[אספן רשמי רגע]. גם שירה של זלדה בשירה הנפלא "הכרמל האי נראה" מתארת את "הצידה", שלוקחת נשמת המת, רשמי חושים וגוף. וודאי השיר הזה קרוב יותר לשירהּ של זלדה מאשר לשירו של זך, אבל הגישה הרומנטית הרואה ברשמי החושים את מהות החיים או "דרך החיים" או תרמיל הנשמה. ברור שגישה כזו, שאצל זלדה מובנת מעצם עמדה המסטית כלפי החיים, החסידית-לוריאנית, כי הנשמה היא מהות אלוהית בתוך הגוף האנושי החוזרת ליוצרהּ עם מות הגוף, ואין היא חוזרת ריקם, בטח לא לפי זלדה, כנראה גם הדוברת בשיר זה חושבת אותו הדבר.
מקור השיר – האתר של נילי דגן – http://nillydagan.com/index.php
זלדה – הכרמל האי נראה – http://cafe.themarker.com/post/1919568/module/blog_post/?plasma=true
נתן זך – הצייר מצייר – https://efratrotem.wordpress.com/tag/%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%A8-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%A8/
