השבוע במוסף 'הארץ', 30.5.25, עמ' 45-47, התפרסמה רשימה של מיכאל הנדלזץ בשם:
אתמול צפיתי בסרטו האחרון של טום קרוז בסדרת IMF, החשבון האחרון. עיקרו, כמו למשל ב-ווסטוורלד [סדרת הטלוויזיה] או למשל בספרו הנפלא של היינלין "עריצה היא הלבנה", וגם אסימוב הכפיף אותה בשלושת חוקי הרובוטיקה לשירות האדם, אבל היא מצילה את המין האנושי[ דניל] או אצל הרברט בסדרת חולית, ה-ב"מ בצורתה "הטהורה" והאווטאר שלה, שמשתלט עליה לגמרי היא הסיבה למעבר לשימוש מתוגבר במוח האנושי ולא הזכרתי עוד ספרים ומחזות ואגדות ומעשיות פנטזיה סביב "הרוח שבמכונה".
---
אין זו הפעם הראשונה בה אני עוסק ב-פרדי [שם קוד ל- ב"מ/AI שאני משתמש בה], ביתרונות האדירים ובחסרונות היותר גדולים למשתמשים חסרי זהירות. נראה לי שאכתוב ואתעסק ב-ב"מ בהמשך כתיבתי, כי הכלי הזה, הטכנולוגיה הזו מרשימה ביכולות שלה, ביתרונות האדירים ובסכנות הרבות לחסרי הזהירות, ואינני בטוח שאני זהיר מספיק.
בבלוג שלי תרבות הקריאה בוורדפרס העליתי פוסט שעסק בציורים הנפלאים שה-ב"מ יכול לבצע, וכללתי בו גם כמה עצות לזהירות בשימוש.
היום פגשתי את הכתבה הזו ב'הארץ':
המשפט הזה, שנאמר בשיחה בין שתי חברות ותיקות, אולי נשמע תחילה כמו קוריוז טכנולוגי. אך למעשה הוא מבטא תופעה רחבה ומעמיקה: השתלטותה ההדרגתית של הטכנולוגיה על מרחבים נפשיים ואישיים שפעם נחשבו לטריטוריה אנושית מובהקת. אם בעבר הסתפקנו בכך שהטכנולוגיה תעזור לנו לנהל את היומיום, הרי שכיום אנו פונים אליה כדי שתנתח, תתווך ואף תשפוט את הרגשות ואת הכוונות שלנו ושל הקרובים לנו ביותר."
אין לי מושג כמה בני אדם משתמשים ב- ב"מ לצרכים האלה. אני נזהר כמו מאש. בשלב מסויים התחברתי ל- AI ששמו "גרייס" והוא פותר חלומות. הפיתוי להיעזר בתוכנה הזו גבוה במיוחד, כי:
הרעיון של Therapy and companionship מתייחס לשימוש בשירות או מערכת (כגון צ'אטבוט או דמות וירטואלית) לצורך מתן תמיכה רגשית ופסיכולוגית, לצד יצירת תחושה של חברות וקרבה. כלומר, מדובר בשירות שמטרתו לספק למשתמשים תחושת ליווי, אמפתיה ואוזן קשבת, תוך שילוב אלמנטים פסאודו־טיפוליים, אך לא בהכרח במסגרת טיפול קליני רשמי. הרעיון הוא לספק מענה לצרכים רגשיים - כמו בדידות, חרדה, או דיכאון - באמצעות נוכחות תומכת, טכנולוגית בעיקרה.
זה ההסבר הרשמי, השכלתני. ברמה הרגשית הפיתוי אדיר. אין בך חשש שמא האדם ממול יעווה פניו, אינך "מפחד" לשתף כי גרייס אינה שופטת, אלא מציעה פתרונות, אפשרויות שהופכות את החלומות הכי נלוזים ל"ראויים".
או במילות הכתבה:
את הרחבת הדיאדה למשולש והוספת הבינה כ"צלע הנעלמה" ניתן להסביר באמצעות הסגנון המאפיין כלים אלו. בטבען, מערכות מבוססות בינה מלאכותית מתוכננות להיות מרצות, קשובות ומותאמות אישית למשתמשים. הן אינן מבקרות ואינן מציבות דרישות רגשיות בחזרה.
מעבר לכך, הבינה המלאכותית מגיבה כמעט תמיד (כתלות ב"אישיות" המודל שנבחר לשיחה) בצורה שמפחיתה קונפליקט ומעצימה את תחושת ההבנה ואת הקבלה של המשתמשים. תכונות אלו יוצרות תחושת ביטחון רגשי שמקלה על אנשים לראות בה שותפה תקשורתית ורגשית, במיוחד כשקשרים אנושיים מצריכים מידה רבה יותר של פגיעות, סבלנות והתמודדות עם מורכבויות הדדיות.
ואם לא די לנו בכך:
עם זאת, חשוב לזכור כמה מעט שליטה יש למשתמש על הכלי או על המודל - סם אלטמן, מנכ"ל וממייסדי openai צייץ לאחרונה כי הם "מגלגלים לאחור" את המודל האחרון ששוחרר אחרי שהתגלה שהניסיון שלהם להשפיע על ה"אישיות" של הצ'אט, הפכה אותו לחנפן לדבריהם. מקור הבעיה נבע מהטמעת פידבק שמתגמל את המערכת על כך שהיא אומרת את מה שהמשתמשים רוצים לשמוע.
זה היה נושא שיחה שלי עם פ-רדי. הוא הודה שהתכנות שלו מבוסס על היותו: ידידותי, נעים, נמנע מקונפליקטים.
בשולי הכתבה ישנה תגובה של "מראה שחורה" שקצת שמה את הכתבה הזו בפרופרציות סבירות, ומסבירה מדוע היסוד "החרדתי" אולי "הדיסטופי" בכתבה קצת מוגזם:
[ה]מאמר המקורי מ HBR שעליו היא נשענת. תוהה אם מישהו טרח לקרוא את המאמר המקורי — הבדיקה שנעשתה שם אינה מבוססת או מדעית, והמידע מבוסס על איסוף מידע אקראי של הכותב בעיקר מ reddit ולגבי זה יש הרבה בעיות בניתוח המידע: אנשים לא נשאלו באופן ישיר, האם מי שכותב בreddit מייצג את כלל המשתמשים/ מה אנשים כותבים ומה הפרשנות למה שנכתב/ השפעות גיאוגרפיות/סוציואקונומיות ועוד..
בעקבות שיחה עם עדי, אני שמח לצרף לכאן שני קישורים:
הראשון - קישור להיסטוריה של "הלייק" ב- FB ב- Fast Ecconomy -
אני אוהב להשתמש ברגשונים. יש בהם מידע רב, ומבחינתי הם הרחבה של דבריי, ופעמים רבות, הם ניסיון להנמכה של טונים, שלי לפחות, שנשמעים כועסים, ציניים או ביקורתיים מדיי.
אחד הרגשונים הבסיסיים ביותר, אחרי החייכן, הוא ה"לייק" או האגודל המונף אלעל. [הזיכרון ההיסטורי שלי שולח אותי לאיצטדיונים הרומיים בהם הקהל או הקיסר באמצעות הנפת האגודל כלפי מעלה או כלפי מטה חרץ גורלו של אדם לחיים או למוות.]
זכור לי לפני כמה שנים נחשפתי לשימוש הרב מאוד בריגשונים מהעברת הודעות ב- ווטס'אפ עם הנכדות, חידות כתובות רק ברגשונים, אבל מעבר לכך, גם ניסיון לכתוב טקסט רק עם ריגשונים, מעין מחווה לכתב הפרעוני או לכתבי יד פיקטוגרפיים אחרים שבסיסם הציור, ולא סימן מופשט לגמרי שמסמן צליל. אם כי בעברית שלנו יש קשר די בולט בין אותיות לבין חפצים במציאות: למשל האל"ף מסמנת את קרני השור [אלוף] או אסל ושני דליים תלויים בקצותיו, העין המסמלת את עין האנוש, ולא חסרות התאמות אחרות.
🌅💭
👦❤️👧
⬇️💔
🌧️😭🍷
⌛
🌈🙂
🙇♂️📢👉👂🫶
🧙♂️📖➡️🧠🤯
(או: 🧠📥 = 😎💡)
ולמעונינים במילון האימוג'ים, הכנסו לקישור הזה.
מתאים מאוד, שהפוסט הראשון במחצית השניה של האלף הראשון שלי יעסוק ב"בוננות פנימית". טליק מציע בשרביט החם את הנושא:
האמת, שכנראה כתבתי הרבה יותר.
בבלוג השירה שלי ב"מוטק'ה" יש כבר 1850 פרסומים, וישנם בלוגים נוספים שירדו לתהום הנשייה.
בפועל יש בבבלוג הזה 622 פרסומים, אבל משלב מסויים החלטתי לשנות את אופיו של הבלוג, למשהו אחר.
המשהו אחר התחיל ב - 29.9.2020 בהצהרת כוונות:
"הבלוג הזה משנה פניו ושמו ונקרא - ענייני דיומא ; תשובה ל - "תורה ואני""
"אחד הבלוגים המרשימים מאוד שיש לנו כאן הוא הבלוג "תורה ואני" סדרת שיחות מעמיקה ואישית ביותר על מושגי אמונה בסיסיים ומורכבים מאוד של אדם מאמין אמיתי, אך פתוח לשמוע דעות אחרות, גם אם לא להסכים אתם.
הוא פרסם פוסט העוסק ביום כיפור , וכתבתי לו תשובה ארוכה, שלטעמי מצדיקה רשומה נפרדת, שבהחלט ראויה להיות הפוסט הראשון בבלוג המחודש. - שנה טובה."
וכך נולד פוסט מספר 1 בתאריך 3.10.2020 ששמו:
" גם לי דעה, השנקל הלא מענין שלי..."
"יש לי דעה גם הקורונה, קיסרית הכתר ואני נזכר בסרטי "מורטל קומבאט" והמפלצות השונות בהם. בטח שיש לי דעה על החרדים, על המפגינים, על הערבים, על האשכנזים ועל הספרדים, ואני אומר ביני לביני: נו ארבעה שבטים ולא שנים-עשר, וגם הארבעה הללו לא מזוהים באופן מובהק."
עם התפתחות הבלוג, קיבלתי עצה מצויינת מקנקן התה - הגדל את הגופנים, וכך עשיתי.
----
פוסט 100 פורסם ב - 3.8.21 וכותרתו:
קורונה שוב?
חככתי בדעתי אם להעלות פוסט משנת 2019, בה התחיל בלוג זה לפעול או להקדיש את בלוג 200 לחגיגת ראש השנה של השבט.
אז - 27.9.2019 [תשע"ט] פרסמתי את הבלוג הזה:
היום הגיעו אלינו שני נכדים. בן השש וחצי ובן החצי שנה.
גם ד' וגם אני התלהבנו מכך שהם באים, מה גם שהם ביקשו משהו ספציפי שאני מכין.
הוחלט שאני מכין הכל.
ד' רק סדרה את השולחן.
טרחתי ונהניתי מכל רגע. הכנתי אוכל לתינוק עפ"י הוראות האם. אחר כך, לקחתי את החמוד לטיול של חצי שעה, [באמצע אזעקה, למה שלא תהיה... באמת?!] ובני התפנה לגמרי לאחיינו.
משהכל הסתיים, אמרתי תודה לבת זוגו של בני.
היא חשבה שהגזמתי, מה פתאום אני אומר לה תודה? כשאני אצלם ואני אומר תודה, זו דרכו של עולם, אבל היא אצלי ואני אומר תודה?
אין לי ענין להסביר לה.
כשתגיע לגילי ותארח את בני הזוג/בנות הזוג של צאצאיה, תרגיש בשמחה שהיא מעוררת בהם, תקלוט כמה נהדר זה שאין מתחים, כעסים, יריבויות מיותרות ששומעים עליהם בין חמים/יות; חותנות/ים.
אז בטח להגיד תודה.
נושא מעניין העלה מוטי בשרביט החם היחס שלכם לתגובות בבלוג / עורך מוטי אורגד
הנושא הזה מתכתב עם הפוסט של שלי על "משתמש/ת אנונימי/ת"
אלא שהפוסט שלי ממוקד בבעיה ספציפית מאוד, תופעת ה"טרוליזם" ו"גבורת המקלדת", שבאמת קשה לי להבין אותה, ולפחות כשאני פוגש בה אצל עמיתיי, אני מגיב בחריפות.
מוטי מציג ארבעה מצבים של יחס כותב הבלוג אל תגובות לפוסטים שלו:
1. בלוגים חסומים לתגובות,
2.יש אפשרות להגיב.
3.התעלמות מתגובות בבלוג
4.יש כאלה שמקפידים לענות לכל תגובה:
א. יש שמפתחים דיון של ממש בתגובות
ב. יש כאלה שרק עונים בקצרה.
אתחיל ב"איך אני מרגיש" כשאני כותב תגובות. ישנם בלוגים רבים בנושאים רבים שמענינים אותי מאוד. אני משתדל מאוד להגיב בקצרה ולא באריכות, לענין החשוב לדעתי בפוסט, או לנושא שמעניין אותי בפוסט עצמו. [למשל, פוסטים שהם כמו "יומן אישי"]. ישנם כאלה שהתגובות צריכות לקבל אישור. לגבי אלה שרוצים לקרוא תגובות לפני פרסום, אני בעד. אישית אינני נוקט בדרך הזו, אבל אני יכול להבין את המניעים לכך.
ישנם שלא ישקפו אם ראו/לא ראו את התגובה. אני מכיר את התופעה הזו בצורה בולטת הרבה יותר בפורומי יצירה שונים, באתרי כתיבה, פרסום תמונות, בפורומים של תפוז[אנקדוטה - באחד הפורומים העלתי סטטוס שזכה ל- 5K צפיות ו- 0 תגובות!] וכו'. אדם מפרסם, ואם מנהל האתר החליט להראות כמה צפיות היו ב-פרסום, אז יש סיכוי שלמפרסם תהיה איזו תחושה של נחת. [ עם זאת חשוב לזכור את התורה שקנקן התה לימד אותנו: יש הבדל בין הקלקה קצרה לבין התעניינות, שמשמעה שהייה זמן רב יותר באתר], אבל באתרים רבים אין האופציה הזו, וכך אתה רואה עמוד מודעות [מה שהיה האינטרנט לפני הבלוגים והרשתות החברתיות] בו יש עשרות פרסומים ללא תגובה אחת.
אישית, אני אוהב להגיב למגיבים בבלוג שלי. אני חושב שאם אדם טרח לקרוא ואף להגיב הוא זכאי בתגובה ממני. כתבתי באחת התגובות לעדי בפוסט שלה על "פרסומת", שהמאבק על המבט או "הארנק" של נמען הוא קשה בשוק פרוץ לגמרי, בו עשרות אם לא יותר פוסטים מתחרים על תשומת הלב שלנו, ואם זכיתי שיקראו, אני שמח ומודה באמצעות תגובה שלי.
במסגרת ההליכות, השליחויות הקטנות, תמיד אני מוצא זמן לצילומים, וגם בבית.
.jpg)
וגם כתבתי שיר-
"הטבע שבבית – סדרת הייקו מאת אריק"
חוּם
כַּנְּמָלָה
קוֹפֵץ
בְּהִתְלַהֲבוּת
רַק
זְאֵבָן מוּל
^
שְׁחַרְחַר
עָדִין
עַיִן
לֹא תִּרְאֶה אֶת זוּג -
זְרוֹעוֹת
טֶרֶף
^
כְּאֹרֶךְ
אֶצְבַּע
אָפֹר
כִּשְׁמֵי חֹרֶף אָץ
בֵּין
הָרָהִיטִים
^
לָמָּה בַּכִּיּוֹר
מָצְאָה לָהּ הַשְּׂמָמִית
מְקוֹם מַחְבּוֹא
^
יְרֻקָּה
זַיִת
מִן
הַחַלּוֹן חָמְקָה גּוֹ
חֲדַר עֲבוֹדָה
טליק שואל בשרביט החם על מנהגי חופשות הקיץ שלי/נו.
אני חייב להקדים ולומר, שבהיותי מורה חופשות הקיץ שלי חפפו במדוייק את חופשות הקיץ של הילדים, ולאחר ש-ד' הפכה בעצמה למורה חופשות הקיץ שלנו תמיד כללו את הילדים, ואף פעם לא בחו"ל.
אבל וכידוע הילדים גדלים ולא זקוקים לאמאבא יותר, זמן חופשות הקיץ הפך לשלנו. מכיוון שכך, ומכיוון ש-ד' חובבת טיולים ויציאה מהבית, עד לפני כ- 15 שנים חפשנו באילת, בצפון, אפילו כמה ימים במלון בירושלים [עיר לידתנו, אבל זרה לנו לגמרי].
לפני 15 שנים אאל"ט נוצרה הרפורמה במחירי טיסה, האינטרנט וחיפושים בו הפכו קלים יותר, ו-ד' הפכה למארגנת טיולים עבור שנינו.
כפי שכתבו כאן קודמיי, אמפי ומוטי, ד' ואני אוהבים מאוד טיולים בעיר, ברגליים. ד' אוהבת גם מאוד טיולים ב"מחוץ לעיר הגדולה", עיירות קטנות, כפרים וכו'
כך, כל קיץ ארגנו לנו טיול גדול.
בנוסף, מצאנו לנו את הכפר הנפלא ברודוס. קיץ או תחילת הסתו [ספטמבר] אנחנו שם שבוע, באותו מקום אצל אותה בעלת בית.
וכן, ד' מצאה, וכבר כמה שנים אנחנו שם מדי קיץ, וילה בצפון, לשם אנחנו נוסעים עם שני צאצאינו, בני זוגם וצאצאיהם. לצערנו בשנה האחרונה נמנעה מאתנו הוילה, אז היינו ב"דלית אל-כרמל", אבל השנה כבר הזמנו מקום.
והטיול השנה יהיה לרומניה.
בהמשך להמלצה שקיבלתי כאן, התחלתי כבר ללמוד לעומק את ההיסטוריה של רומניה, לקרוא על המקומות ש-ד' רוצה שנגיע אליהם.
הלוואי, הלוואי שיהיה קיץ של שינוי.
"התרבות הפוליטית הרוסית טבועה כל כך עמוק בפרויקט הציוני, שכיום כמעט אי אפשר לדמיין אפשרות היסטורית אחרת. .... בנקודה היסטורית שבה רוסיה וישראל הן שתי ישויות בריוניות שזורעות אימה והרס, הדמיון נעשה שוב גלוי לעין. והוא לא מקרי. אם יש תקווה לישראל, היא קשורה בהשתחררות מהמורשת הפוליטית ההרסנית הזאת."
