לא אלאה אתכם בהרצאה מיותרת על כך שאני מעדיף את המילה "שמחה" על פני "אושר".
ושמחה מבחינתי היא מצב של "ריחוף", הנתקות מכוח הכבידה, מצרות העולם, ממחשבות ומהדיאלוג הפנימי, פשוט "להיות". [אגב, לא המצאתי את ההגדרה, זה בדיוק המצב המיסטי-האקסטטי שחסיד חייב להגיע אליו בעת עבודת האל.]
שני אירועים כאלה קרו לי בחיי:
הראשון, לאחר שצפיתי בסרט "זכרונות" של פליני - בעיקר המוזיקה ששלחה אותי לרחף.
ואליו מצטרף ספרה הפנומנלי של אלזה מורנטה - אלה תולדות. משסיימתי את הספר לקח לי זמן רב לחזור ולקרוא פרוזה אומנותית, הכל החוויר ושקע לתהומות הבינוניות.
האירוע השני הוא לידת נכדתי הראשונה. אני חושב שמעולם, אבל מעולם, לא הרגשתי כזו עוצמה של שמחה, עד כדי רצון לרוץ ולצרוח ולרקוד. שמחתי שאני חי. שמחתי על כך שהולדתי את אמה, שמחתי שאני חי. זה מצב חריג מאוד.
אינני נוסטלגי, ואין בי נטייה לחזור אליהם על מנת להתאושש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה