זכרונות הילדות שלי מפורים אינם זכרונות שמחים. אם זכרוני אינו מטעני, אמי לא ממש חיבבה את החג הזה, ואבי התנגד במהותו לנטייתי להתחפש לנשים מפוארות, כמו: מלכת הבוקר, מלכת האביב וכו'
כך יצא, שבחג אחד, בכיתה א' דומני זכיתי למתקפת "גבריות" מזרחית חריפה, שהצליחה לעקר כל שמחה שהיתה בי, ואמי עמדה מנגד במסגרת הסכמי "חזית הורית אחידה."
למדתי מאירוע זה שני דברים:
הראשון והחשוב מכל - לעולם לא ליצור "חזית אחידה" עם בת זוגי, אלא דווקא לאפשר ערעור על החלטות, יצירת אפשרות ריאליות לרדת מעצים גבוהים, לדעת שהחוכמה והגבריות מורכבות יותר מלבוש של "זכר".
השני, הפשוט חשוב, אבל קבע את "גורלי" - אינני מתחפש. יש סיבות מעשיות יותר מפסיכולוגיות. הסיבה ה"פסיכולוגית" היא פשוט נקודת הזמן בה החלטתי "לא עוד", ברם ציינתי את אמי וחוסר חיבתה לחג, כך שקאובוי זה המקסימום שהיה ביכולתה לאפשר או לעשות.
משעמם.
בגדים לא נוחים.
מסיבות בית ספר צעקניות, מוזיקה מחרישת אוזניים, בדחנים וליצנים שלא מצחיקים - למה להתאמץ?
וכך שנים אחר כך כששאלו אותי: למה אתה לא מתחפש, עניתי: כל השנה אני חי תחת מסכה, מדוע להפוך אותה לרשמית? [הייתי מה-זה גאה בתשובה הדבילית שלי.]
אבל -
"קול ששון וקול שמחה - קול חתן וקול כלה" ומשבאו הצאצאים לא טמנתי ידי בצלחת השמחה, והפכתי שותף מלא לתחפושות שיצרה זוגתי. אני זוכר שכבר חודש לפני היו דיוני עומק מה כן מה לא. ולאט לאט נוצרה הסכמה. ואז - תחפושת משותפת לבת ולחברה שלה, תחפושת ייעודית לבן עם הראש הפרוע.
כמובן שזה עבר לנכדות/לנכדים, וכל שנה חודש לפני כבר נערכות התיעצויות שם אצל בתי, ויש תוצאות נהדרות.
אבל אביא לכם, סדרת תמונות, שהיו פופולריות מאוד לפני חמש-שש שנים בעקבות אפליקציה של יצירת אווטאר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה