לא איש סיכומים אני
אבל השנה הזו קרו כמה דברים
ואם אציינם, אולי לא ייעלמו להם בזרם האדירים של הזמן.
הדבר הראשון והחשוב מכל -
חזרתי להגיש לבגרות אחרי 8 שנים תמימות.
נגזר ממנו - לימדתי כיתת חינוך מיוחד. למדתי שוב על הציניות של מקבלי החלטות.
עם זאת - למעלה מ- 50% נגשו לבגרות והצליחו בה.*
הדבר השני -
נעלמה לה החרדה שהיתה תוקפת אותי שנה אחרי שנה, עת הגשתי שתים או שלוש כיתות לבגרות. נעלם הלחץ הנורא, כמויות בחינות לא נורמליות לבדיקה בזמן קצר, עימותים קשים על ציוני מגן [מרביתם לא מוצדקים], מניפולציות: הצלחה שלנו היא שלך, לחצי הורים ואפילו נסיונות ל"עזור" לי בהחלטה [פיתוי ואיום].
הדבר השלישי -
קבלתי פנקס קטן מתלמידי כיתה י' ובו דברי תודה. לקח לי כנראה 40 שנים לשכנע שאין לתת מתנות חומר למורה, היום לפי זוגתי - עציצים, תכשיטים, מזון [ערכה מ- REBAR]. לעיתים נדירות ספר עם הקדשה. לעולם לא סתם פתק ועליו דברי תודה. אז זכיתי. בשנותיי הראשונות כמחנך וכמורה הודעתי בתחילת השנה שאני לא מקבל מתנות. מי שרוצה להגיד תודה, שיתן לי פתק. מספיק. כך גם חסכתי את רשימות המשתתפים במתנה, ונתתי מקום לא להגיד תודה, מבלי לומר זאת.
הדבר הרביעי -
הצלחתי לסגור לשנה הבאה כיתה אחת בלבד להגיש לבגרות, בכל שעותיי הפרונטליות. כיתה לא קלה, אבל מכיר אותה, ואהנה מכל רגע.
* גילוי הוגן, התחלתי עם 12, סיימתי עם 9 תלמידים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה