כוחה של החרדה ממש מצמית. הנה שיר שכתבה ידידה שלי ופרסמה הבקר:
מקיץ משנתו
מאיץ פעימות חיים -
פחד משתק
עניתי לה, מתוך יאוש, וכחניך החשיבה הדיאלקטית מבית הגל והקומוניזם, כך:
כמה האוקסימורון הזה נכון, אני יודע מנסיוני האישי. לפעמים אני חושב שזו גם סיבת תגובת ה"מוות" של ארנבת, כמות האדרנלין שהגוף מייצר כדי לשמור על עצמו מעלה את "פעימת החיים" בחזקה של פי ארבעה או חמישה מהרגיל.
אבל, זה לא נכון. הפחד והחרדה משתקים, נוטלים את שמחת החיים, מוחקים טעמים של אוכל, הופכים את צבעי העולם לאפורים, שטוחים. אין ראייה תלת מימדית, אין תכנון לעתיד, יש רצון לברוח רחוק רחוק. הכל כואב. הלב פיזית כואב, הבטן כואבת, הרגליים לא מסוגלות לזוז.
לפעמים אני נעלם לגמרי, ר"ל התודעה נעלמת לה, אינני מחובר חושית לעולם. אין לי מושג היכן אני. אחרי זמן אני מתעורר, על אף שהייתי ער כל הזמן, כלומר, הגוף היה ער, "אני-עצמי" לא היה נוכח בו זמנית עם הגוף באותה נקודת זמן.
מה אתם חושבים?
התעלפתי?
ההיעלמויות הללו קורות לי מדי פעם. כשהן תוצאה על חרדה משתקת אני יודע, שהרי הכאבים הפיזיים מלמדים אותי על כך, אם "לא הבנתי" לבד. מה עם אותם מקרים בהם אני נעלם? פעם במקום מסוים, התעוררתי כשאבר מיני משרת סבייקט אחר. איך? למה? עד היום אין לי תשובה עלכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה