מי שלא ראה מעודו את המחזה של נסים אלוני, הכלה וצייד הפרפרים, לענ"ד אם חובב תרבות ישראלית הוא, כדאי שיזדרז לצפות בה בתיאטרון גשר.
תקציר ההצגה - לקוח מביקורת של YNET שכתבה שירה מאירי:
במחזה הנפלא שכתב ניסים אלוני לא קורה יותר מדי. שני זרים נפגשים בפינה מרוחקת בגן: מי, כלה שברחה מטקס נישואיה אחרי שחתנה לא הופיע, וגץ, פקיד בחברת ביטוח שהופך לצייד פרפרים בכל רביעי בין ארבע לשש. הדיאלוגים בין השניים מלאי בלבול והבנה, בדיקות ותהיות, הומור, וידויים וכאבי לב. ברקע קוראת קריינית, הכרוז של הגן, בקשות משונות ואיסורים מוזרים. המחזה נכתב בהשראת ציור של יוסל ברגנר, ובמידה מסוימת נראה כאילו שרמן החליט להמשיך ולמתוח מכחול על הבמה; לרגעים הצפייה בהצגה דומה לצפייה ביצירת אמנות חיה.
המחזה עלה על הבימות ב- 1967 וניכרות בו השפעות רבות של האקזיזטנציאליזם הצרפתי, הספרות הצרפתית בת הזמן ההוא: סארטר, קאמי. לא אזכיר את "מחכים לגודו" של בקט [ עלה על בימות פריז ב- 1953, אלוני היה בפריז בשנים אלו], שעצם ההמתנה לחתן ולפעולה אחת ייחודית שתשנה את המציאות כולה מקבילה לצמד שמחפש את גודו, ועצם הדיבור על.. הוא עיקר החיים או האבסורד במלואו [ גץ ו- מי]. יש בו גם מוטיבים שעולים אחר כך אצל חנוך לוין במחזות האבסורד שלו בעצמה רבה. [כן, היה או לא היה? אלמנתו טוענת שלא היה אף מתח ולא היתה יריבות בין השניים] ממרחק השנים אפשר אולי לראות ב"הכלה וצייד הפרפרים" גם את אחת ההשפעות על הטירוף הלוויני המבורך.
מעבר לכך, ההצגה כמובן סוריאליסטית, אין בה ולו שמץ של ריאליזם או התיחסות למציאות או להגיון המקובל שלנו "סיבה-מסובב". לדמוית אין עבר ואין עתיד, יש רק כאן ורק עכשיו [ממליץ להיזכר ב"זר" של קאמי - שם מופעלת לראשונה הטכניקה של ביטול שלשאות הסיבות והמסובבים המאפיינים את התרבות שלנו].
היא גם סמבולית ואולי אפילו אלגורית, בחלק מרבדיה הרבים. ישנו קטע בו גץ מנסה להסביר ל-מי [ נא להזכר בשמות הדמויות שהמציא לווין לדמויותיו ] שיש שנוסעים לחתונה כמו לארץ אחרת, יש שבאים לחתונה כמו מארץ אחרת ויש שנשארים במקום, כלומר רווקים. ואז הוא מנסה ללא הועיל להסביר לה שאביו החלוץ היה כמו חתן שהגיע לארץ רחוקה, והחתן שלה הוא כנראה חתן שלא יגיע.
יש כמובן בעיבוד העכשווי שהתפאורה בו מינימלית לגמרי, סמבוליות רבה בכך שהקהל יושב על הבמה, כמו השחקנים מביטים בו ולא ההיפך, ומיעוט הסמלים/האביזרים: בגדי כלה, תפוז נזרק, בקבוק נזרק, ערימה של כדורי פלסטיק שנופלים, ערימות של פרפרי נייר נופלים מלמעלה.
ברור שהמחזה מזמין צפייה אקטיבית ולא פאסיבית. הצופה נדרש להיות קשוב ואקטיבי על מנת לחוות את האירוע התיאטרוני במלואו. להזדהות [קשה מאוד בשל שבירת מסורת הריאליזם המוכר עד דכא בתיאטרון הישראלי] עם אחת מהדמויות, לדחות ציפייה לאיזה "שיא" קתרטי [כי לא יהיה קתרזיס ואין קתרזיס מיידי] או לסיום מנחם או "מחזיר חוקים נפרעים לקדמותם". העולם האקזיזטניאליסטי לא מכיר באפשרות הזו של HAPPY END. יש רגע ועוד רגע ואחריו עוד רגע, ובכל רגע, לפי ניטשה וגם קאמי את בורא עצמך מחדש.
ממליץ מאוד מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה