אני חושב שנתקלתי בבעיה של צאצאים המסרבים לעזוב את הקן, בתוכניות טלוויזיה, בעיקר תכניות יעץ, כמו דר' פיל, או תכניות של סגנון חיים, אופּרה.
במקביל צפיתי בסדרות בטלוויזיה האמריקאית, או בסרטים, בהן הגיבור/ה חיים אצל ההורים, או גוררים אותם למסע מציאת בן/בת הזוג סביב העולם.
אני לכשעצמי עזבתי את הוריי בגיל 25. היחיד שמשך את הזמן. זה היה אחד מהסיוטים הגדולים שלי, החיים אתם, אבל בשל עצלנותי שלמתי מחיר, עד שנמאס לי ועזבתי.
צאצאיי עזבו מוקדם, מאוד מוקדם. הגברת עברה די מהר לחיות עם בן זוגה, האדון סיים לימודים והתחפף לו. אינני מבצע אף פעולה עבור ילדיי, לא כביסה ולא אוכל. לא רואה אותנו עושים זאת ללא תגובות כועסות של הילדים.
האמת, אני גם לא מכיר, במילְיֶה בו אני חי תופעות כאלה, למעט זוג אחד, שלילד יש דירה על גג ביתם, ולמרות שהוא בזוגיות, בן זוגו חי אצל הוריו ולא אתו. לא שמעתי מהם תלונות.
אינני חסיד השיטה האמריקאית של "גירוש הילד" מהבית, אך גם אינני חסיד הגישה השניה "השאר אותו קרוב אליך כמה שהוא רוצה". אהוב עליי הבית בו רק אני ובת זוגי חיים בו. הבית עבר טרנספורמציה מלאה, וכעת הוא מיועד רק לשניים. אפשר לבוא ולישון, אבל זה לא הכי נוח, מתאים רק לנכדים.
כך קרוב-רחוק, שווין בעצמאות, בזהות, בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה