מעולם, אבל מעולם, ערבי חגים לא היוו בעיה משפחתית בחיי. נהפוך הוא. עד נישואיי הכל נעשה אצל הוריי, עם/בלי בנות זוג עם/בלי נכדים, ומעולם זה לא טרד את מנוחתנו. אבי ע"ה בישל נהדר, כך שההנאה היתה מובטחת, ואח"כ יציאה אל סמטאותיה האפלוליות של קרת לסגירת החגיגה.
משהתחתנתי מצאו ההורים מכל צד פתרון נהדר: חג סוכות כולם אצל הוריי [כולל אותם, כמובן] ובליל הסדר אצל חמותי וחמי יחד עם הוריי. כך עלינו פעמיים בשנה ירושלימה, פעם לפה ופעם לשם.
כשהורינו הזדקנו נשארנו משפחה קטנה, קופסתית כמעט. ארבעה + כלבה, רק כלבות אצלנו, מדי פעם הצטרפנו בליל הסדר אל חברה טובה ומשפחתה.
הצאצאים בחרו להם בני/בנות זוג ממשפחות ענק, משפחות שאחד מהמאפיינים שלהן הוא תרבות של שבט המתכנס במועדים חגיגיים. נכון שילדינו התחתנו למשפחות ההן ולא אנחנו, אבל גם בת זוגי וגם אני לא חווינו מעולם התכנסות משפחתית גדולה, כולל חתונות, שהעיקר בהן היו חברים.
אומצנו ואימצנו לחיקנו שתי משפחות ענק.
נראה לי שנצטרך כמו בצעירותנו הזוגית לחלק את הנוכחות שלנו בערבי החגים הגדולים. השמחה רבה וגדולה אצל שנינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה