כמו מוטי גם אני חוכך בדעתי למי לכתוב, שהרי זו מלאכה עדינה כתיבת מכתבים, אומנות שנעלמה לה כמעט כליל, ורומני אגרונים [כך נקראים רומנים מבוססי מכתבים, כמו קופסה שחורה של עמוס עוז, אאל"ט] כבר אינם חזון נפרץ.
אין לי לכתוב לאמי ולאבי אמרתי בחייו את כל מה שרציתי. המורים שלי אינם ראויים, ולדן פגיס שלחתי מכתב לאחר מותו, כלומר לרעייתו.
פעם שלחתי מכתב לשולמית הר אבן, אבל לא זכיתי לתשובה.
שלחתי מכתב גם להנהלת "סמינר הקיבוצים", גם הם לא טרחו לענות.
חבר הילדות שלי נעלם לגמרי, ובינינו אין הוא ראוי לאף מכתב ממני, לאחר ההרס שגרם - לא בכוונה אגב, אבל אני רואה אותו בהתנהגותו הפחדנית, החרדתית - אז לא, ממש לא.
אולי אכתוב לאיזו דמות ציבורית? אולי לאחד מתלמידיי [מ'?] מתלמידותיי [א'?] אולי לעמיתתי זה 20 שנים, שיש בינינו חברות אמיצה [א"ר?]
האחים שלי בהחלט צריכים לקבל ממני מכתב, אבל לא נראה לי, כמו שמוטי כתב, שהבלוג הוא המקום המתאים לפרסם, אפילו אני יודע שאף לא אחד ממשפחתי קורא בו או יודע על קיומו, למעט בתי.
אלוהים מעולם לא היה פיגורה בעלת משמעות בחיי, לאחר שציפורני אבי או שלי נשארו על ידינו למרות שלא צמנו בכיפורים.
מי נשאר - אני.
וזה הרי המכתב לעצמי.
ותודה למוטי אור על השראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה