אני שותה עכשיו קפה.
מתרוצצות בי מחשבות רבות, מרביתן קשורות לעתידי נטול העבודה לגמרי. נכון, החלטתי שהגיע הזמן לעזוב את העבודה החלקית בה אני עובד, להשקיע זמני בכתיבה ובקריאה, בטשטוש גבולות הזמן לגמרי.
אין לי חזיונות שווא. לפני 8 שנים, כשיצאתי לפנסיה מוקדמת, די כפויה עליי, חלמתי על קורס צילום, בתי רצתה לממן, בסוף ביקשתי ממנה מתנת פנסיה אחרת. נרשמתי, הייתי בחמש פגישות והבנתי שהחבר'ה בביה"ס שם "עבדו" עליי, התעלמו מהמידע המהותי שנתתי להם.
היו מחשבות של לקום מדי בוקר, לעשות הליכה מרעננת, ממנה ללכת לשוק לקניית מצרכים טריים, טריים. היו מחשבות בהחלט.
גם הבית זכה בתשומת לבי בחלומותיי הגמלאיים, לו התגשמו היה הופך למקום מצוחצח שבן אנוש ישראלי היה נכנס בו ללא נעליים, ושוטף ידיים לפני שהיה מורשה לגעת בקיר, בספל וכו', היו בהחלט.
המחשבות והתוכניות, שאין לי, למזלי הרב, אחרות. ברור לי דבר אחד, נטייתי כילד, שדוכאה ונשלטה בשנות חיים ארוכות, לבלבל ולהפוך לילה ויום, ליצור לעצמי סדר שינה-יקיצה עצמאי חוזרת עכשיו, ואני מקבל אותה בשמחה רבה. איזה כיף זה לשבת על הספה, כוס קפה חם, לקרוא ספר או לצפות בתוכנית טלוויזיה, או לכתוב בשעה לא שעה, הקולות של הלילה, ריחות הלילה נבללים בתוך החדר, בתוך ראשי. איזו הנאה פרועה היא להתעורר בחצות היום, לערוך קניות וסידורים כשהשאר חוזרים מהעבודה, אצים-רצים טרודים, ואני בפיז'מה הייצוגית שלי [נראית כמו מכנסי טבחים] קונה וסתובב בסופר השכונתי.
ולכתוב. לא בכפייה. אמנם אני זקוק למסגרות כדי לתפקד חברתית, אבל ברמה האישית, פריעתן מחרידה אותי, וזה הצד המפחיד של פנסיה ללא גבולות של זמן ומסגרת פעולה, אבל בין התקף אחד למשנהו, יש זמן לשבת ולכתוב.
בוקר טוב, בחוץ השכנה עם צמד כלביה כבר עורכת את הסיבוב השלישי איתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה