בפעם הראשונה מאז אחי נפל ב- 1973 "יצאתי מהארון" ודיברתי עליו בפומבי. זה היה בכיתה בה אני מלמד ספרות, ונוח לי מאוד אתם.
התחלנו בקריאת סיפור על הלום קרב, ממלחמת העולם השניה, סימור גלאס, של ג"ד סלינג'ר שנקרא: יום מושלם דגי בננה. ואז בתום האפיזודה הראשונה בסיפור, חמש דקות לצלצול ביקשתי שקט ואמרתי שאני רוצה לחלוק אתם משהו אישי.
ביקשתי שיתנהגו יפה מחר בטקס יום הזכרון, ושאני אח שכול מאז 1973. לא פרטתי, לא נתתי פתח לשאלות, עדיין קשה לי מאוד. התגובה היתה נאותה מאוד, ועוררה בי כבוד רב לתלמידיי.
חג שמח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה