455 - מתנת הגיל והחוכמה

 לאחרונה סיימתי את העשור השביעי של חיי, בריא ושלם. זה זמן לסיכומים ולתובנות ולכן שם הפוסט.

באחת הקבוצות בהן אני כותב עלה נושא ה"סטוקריות", בעברית "אורבנות". התופעה הזו מוכרת בעיקר מארה"ב עת מעריצי שחקנית/דוגמנית/ידוענית, בעיקר, עברו את הגבול וחדרו לחייהן הפרטיים במקרה הטוב, במקרה הרע פגעו ואף רצחו.

בעולם הדיגיטלי שלנו "אורבן" הוא קורא שקט, כזה שקורא ולא מגיב, אף פעם. כל מי שנמצא/שהיה בקבוצה אינטרנטית שסופרת מספר "הקלקות" [כמו למשל הספירה אצלנו בבלוג] יודע ומכיר תופעה זו.

במרשתת מוכר גם הסוג השני של האורבן, זה שמגיע ע"מ לפגוע, להעליב. [פגשנו תחת הבלוג של מוטי תופעה כזו לאחרונה]. הוא/היא לא מגיעים פעם אחת אלא די בשיטתיות, בעליות ובירידות.

אז סיפרתי על הסטוקרים שלי, שאני יצרתי.

בעבר נהגתי לכתוב ביקורות שירים בפורומים שונים. מיותר לציין ש"פה הג'ורה" הביקורתי והרהוט, ולכן אכזר מאוד שלי עבד שעות נוספות.

אחח, איזו תחושה של כוח, גבריות [רעילה ממש] ותחושת "אני חכם מכולם". 

כידוע, התנהגות כזו במרחב ציבורי לעולם לא תעבור בשלום. מעולם לא כתבתי: אתה/את, רק התייחסתי לטקסטים. אבל אצל אנשים שכותבים, שרגישים מאוד, שחסרי ביטחון זה כמו להרביץ להם.
היו לי כמה וכמה סטוקרים/יות.
מדי פעם זכיתי לביקור גידופים במקומות שונים.

לשמחתי
הבנתי כמה עלוב נפש הייתי. [עוד לפני שפרסמתי שירים וספרי שירה]
לפעמים חברים וותיקים מתפלאים: הכיצד? לפני X שנים היית טוחן את זה.

יש שעדיין זוכרים את רוע לשוני החדה, חוסר ההתחשבות הבולט/

כיום אני נוהג אחרת:
טקסטים גרועים לא יזכו לתגובה ממני. לא לטוב ולא למוטב.
טקסטים ראויים יזכו לתגובה.
טקסטים מצויינים יזכו לקריאה[פרשנות] קצרה ומהללת.
וכנאמר -
די לחכימא ברמיזא.