416 - התשוקה שלי

 הנושא החם בשרביט הוא: 

הנושא החם - למה אתם מכורים? 

או כמו שניסח מחדש טליק, מהי התשוקה הגדולה שלי.

אני זוכר שבעבר התשוקה הגדולה שלי היתה ספרים. אני זוכר את שבוע הספר והספרים שקניתי, יחידאים בדר"כ [ ספרי מחקר, ספרי אומנות, אסופות מאמרים]. כמו טליק, המגע של הספר החדש, הריח שלו.

אבל הבית התמלא, והחלטנו כזוג על "אם נכנס ונשאר - אותה כמות יוצאת". כך יש תחלופה על המדפים, כך גם ספר נמדד עפ"י חשיבותו [לא חשוב איזו] ולא רק עפ"י מראהו.

תשוקה מטורפת אחרת שיש בי קשורה לאמי. אמי אהבה תכשיטים וממנה למדתי את האהבה הזו. אני מטורף על תכשיטים. אבל אינני קונה "סתם". אני עובר ליד חנויות תכשיטים שבהן כל פריט עולה אלפי שקלים, לפעמים יותר ולא מתרגש. אני אוהב סדנאות של תכשיטנים, בהן הם מייצרים תכשיטים ייחודיים.

אבל התשוקה עוברת אצלי מהר. יש לי קופסת תכשיטים עמוסת טבעות וצמידים שכבר אין סיכוי שאענוד יותר.

גם בגדים זו תשוקה אצלי, אבל אף פעם לא היתה במצב של "פיצוץ ארונות". אני מתאהב בפריט ויכול ללבוש אותו שנים, אין לי בעייה. 

ועד לאחרונה אוכל.

ברם הסוכרת והתפתחויות רפואיות שנובעים ממנה כופים עליי לאזן את התשוקה עם בריאות.

שנה טובה.

415 - טיל בשמי גבעתיים

 עמיתתנו תיירת מקרית פרסמה פוסט "ומה עם החטופים"?

עניתי לה - היתה אזעקה בגבעתיים.

לצערי, ידיעות כאלה משבשות אותי לגמרי. אלה ידיעות שאין ביכולתי להימנע מהן, ועל אף נסיוני לא לשמוע, לא לראות ולא לדבר, הן מחלחלות.

ואני נזכר שמחר מתחיל אצלנו שיפוץ בבית. חדר האמבטיה משנה פניו. צביעה, שינוי אינסטלציה וציפייה לעוד 30 שנים של חיים ללא צורך לשפץ ולתקן.

בכלל שמתי לב, כשמתחילים בשיפוץ אחד מתגלים דברים נוספים. הפעם סחטתי הבטחה מ-ד', רק זה. אני לא מוכן לעוד שיפוצים.

כמה אמונה יש בנו, לשפץ בית כשטילים מעופפים בשמיים. 

414 - היום לפני 20 שנים

 

הנושא החם - מה השתנה בעשרים השנים האחרונות?

חשבתי שהבסיס לפוסט יהא השאלון ש/העלתה NLEE, אבל לאמיתו של דבר, עבורי כבן 69 אין לו הרבה משמעות.

אני בכל זאת מנסה לבררר ביני לביני מה השתנה באותן עשרים שנים?

הפכתי לסבא

יצאתי לגמלאות

תודעת הביטחון הכוזבת שהיתה לי נעלמה ואני חי בחוסר ודאות קיומי קיצוני. דווקא חשבתי שאזכה לשקט בשנות חיי האחרונות, אבל השנה האחרונה הפכה את המציאות על פיה.

עם זאת, הצלחתי להתחבר בעוצמה בלתי רגילה לצד היוצר שבי, לכתיבה, לצילום והפסקתי לפחד מ"הוצאה לאור" של שיריי או הרומנים שאני כותב.

אני חושב שהפכתי נוח יותר לבריות, פחות ביקורתי ומכעיס מילולית.

העיר בה אני חי משתנה ללא הרף. מגדלי ענק נבנים בשוליה, היא מתוכננת לעבור שינוי מהפכני במרכזה לקראת הופעת הרק"ל. חנויות נסגרו ואחרות נפתחו.

413 - נחלת יצחק

 מסלול ההליכה היומי שלי הוא מרחוב כצנלסון בגבעתיים מערבה לכיוון שכונת נחלת יצחק התלאביבית. זמן הליכה 45 דקות, מרחק כ- שלושה קילומטר.

אני מקיף מרובע שצלעו המזרחית גובלת עם מערב גבעתיים,  רח' עליית הנוער, צלעו המערבבית היא רחוב יגאל אלון, אחד הרחובות העמוסים בתל אביב.

צלעו הצפונית היא רחוב עמק ברכה וצלעו הדרומית רחוב נחלת יצחק.

קצת על השמות:

שכונת נחלת יצחק הוקמה ב- 1925 מזרחית לנחל איילון: 

שכונת נחלת יצחק היא שכונה במזרח תל אביב שהוקמה בשנת 1925 מזרחית לנחל איילון (ואדי מוסררה, כיום נתיבי איילון) כמושבה חקלאית, על ידי קבוצת יהודים שבאו מקובנה. השכונה סמוכה לשכונות ביצרון ורמת ישראל.

השכונה נקראת על שמו של יצחק אלחנן ספקטור, בעיקר ספרו "נחל יצחק". 

גבולה המערבי של השכונה רחוב עליית הנוער הוא המשכו של רחוב ערבי הנחל, חלקו המערבי שייך לתל אביב וחלקו המזרחי הוא של גבעתיים. במדריך הרחובות נכתב עליו:

"מפעל הצלה שנועד לחלץ בני נוער מאירופה והבאתם לארץ ישראל. ראשיתו במבצע בהנהגת רחה פראייר להעלאת ליית הנוער (14) ב 3 צעירים יהודים מחוסרי עבודה מגרמניה ב–.1932 עם עלות ישראל. ראשיתו במבצע בהנהגת רחה פראייר להעלאת צעירים יהודים מחוסרי עבודה מגרמניה ב–.1932 עם עלות הנאצים לשלטון ב–1933 הוגברו ההכנות לעלייה, ועל הארגון בני נוער, לא רק מגרמניה אלא גם מאוסטריה, צ'כוסלובקיה, ניצחו הנרייטה סולד* וארגון הדסה*. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נקלטו בארץ–ישראל כ–5,000 צעירים, ובמהלכה נוספו עוד כ 10000 מפולין ורומניה. עד פרוץ מלחמת השחרור נקלטו כ–15,000 ילדים ובני נוער, רובם כמעפילים."

המשכו של רחוב כצנלסון בגבעתיים הוא רחוב עמק ברכה, כך כתוב עליו במדריך הרחובות של תל אביב:

"עמק ברכה (15) ג 3 מהרחובות ששמותיהם מליצות מן הספרות הרבנית. וכן מקום בהרי יהודה, כנראה בין ירושלים וחברון. נזכר בתנ"ך פעם אחת בלבד, וזיהויו אינו ודאי: בעקבות ניצחון שנחל יהושפט מלך יהודה על בני עמון ומואב נאמר, "וביום הרבִעי נקהלו לעמק ברכה, כי שם ברכו את ה', על כן קראו את שם המקום ההוא עמק ברכה עד היום" (דברי הימים ב, כ)."

רחוב יגאל אלון, אחד מעורקי התחבורה והמסחר העמוסים ביותר בתל אביב וגם ארוך מאוד. הוא מקביל לנחל איילון. בקטע ההליכה בין עמק ברכה למחלת יצחק, הצד המזרחי הוא בעיקר בתי מגורים וצידו המערבי בנייני תעשייה, מוסכים, מגרשי חנייה, מחסני חשמל ;-)

על רחוב נחלת יצחק הרחבתי בהסבר של שם השכונה

בין רחובות נחלת יצחק ועמק ברכה מחברים שלושה רחובות: שביל החלב, פרי מגדים, חפץ חיים

 "החפץ חיים"

הכחול הוא ברחוב נחלת יצחק, הלבן הוא ברחוב עמק ברכה. נכון זו אותה עירייה.

שם ספרו של הרב ישראל מאיר הכהן (1933-1839),  מראדין (כגן) (תקצ"ט  – כ"ד באלול תרצ"ג ) המכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, מחשובי הרבנים האורתודוקסים בדור שלפני השואה. החפץ חיים היה תלמידו של רבי נחומקה מהורדנא (שלמד בישיבת וולוז'ין) ותלמידו המובהק היה רבי אלחנן וסרמן, שאף ליקט את דבריו של רבו בהשקפה בספרו "קובץ מאמרים".

התגורר בעיירה ראדין הסמוכה לוילנה ואף הקים שם ישיבה הידועה בשם "ישיבת ראדין" ועמד בראשה. בשנת 1873 הוציא את ספרו הראשון, "חפץ חיים", העוסק בהלכות איסור לשון הרע. התעקש שלא לקבל שכר על רבנותו ואת פרנסתו מצא בחנות מכולת שהייתה בבעלותו ובמכירת ספרו בעילום שם. עמד בקשר עם שאר רבני אירופה בתקופתו, ובין השאר השתתף בייסוד אגודת ישראל ותמך בהקמת רשת בתי הספר לבנות בית יעקב. [ https://katzr.net/f9f831]

כן שם הרחוב מרמז אל בית הקברות הסמוך אליו, שנקרא: נחלת יצחק. חיים ומוות.

הרחוב השני שמחבר את שני הרחובות הוא פרי מגדים

פּרי מָגדים

ספרו של יוסף תאומים (המאה ה–18), יליד גליציה שהיה רב בלבוב ובפרנקפורט על האודר, ובעל סמכות רבה בהלכה. הספר הוא פירוש לשולחן ערוך של רבי יוסף קארו*, ושמו נגזר מהתנ"ך, .... בסמוך רחובות נוספים על שמות ספרים ולקטים  שמות ספרים, לקטים וכתבי עת, ובהם מנורת המאור ופאת השולחן.

הרחוב השלישי הוא רחוב שביל החלב

לא נראה לי שצריך לכתוב הרבה על הגלקסיה שלנו, ובכל זאת - 

שביל החלב (15) ג 3 בשכונת נחלת יצחק היו רפתות ומחלבות רבות, שסיפקו את תוצרת החלב לתל–אביב. בשנות החמישים של המאה העשרים נאסר לגדל פרות ביישובים עירוניים - ותושבי נחלת יצחק סגרו את הרפתות. הביטוי המרומז בשם הרחוב הוא שמה של מערכת ענקית של ערפיליות, כוכבים ואבק שהשמש וכוכבי הלכת, וכדור הארץ בכללם, מהווים חלק ממנה. חוצה את השמים כעין פס מקצה אל קצה, ומכאן שמה; זכתה להסברים מיתולוגיים בימי קדם. בפי חז"ל נקרא "נהר די נור" - נהר של אור. 

אגב מחלבה אחת נשארה פועלת, ברחוב יגאל אלון ושמה - המחלבה של הרב החלבן, ומחלבת טרה עבדה שנים ברחוב יגאל אלון עד שעברה לאשדוד.

שאר הרחובות יוצאים מצדי הצפוני של רחוב נחלת יצחק, אבל לא מגיעים לרחוב עמק ברכה.

יש להם שמות יפים מאוד:

בפוסט הבא, אתעמק קצת בבתי העסק השונים לאורך הרחוב. יש כמה עם שמות ממש יפים.

קישור למדריך הרחובות תל אביב 

412 - סיכומי שבוע, לקראת סופ"ש

 

השבוע שלי התחיל עם הקלטות של אשת רה"מ ממפגש עם משפחות חטופים, אללה יסעדה ויסעדנו אם זו הדמות המייעצת לרה"מ.

מזמן גיליתי שישנה סיבה לחשיפה של מבוכות שרה, שטויותיה ופרטים פיקנטיים. בראש ובראשונה, הרה"מ הופך לגבר מסכן/מוכה כמעט - יצירת הזדהות מצד גברים, פרסונה הציבורית האהובה עליו הקורבן.. אבל חשוב מכך, התעללות התקשורת בשרה מסיחה את הדעת, מסיטה תשומת לב תקשורתית ממעשי האדון, למשל הסכמי נתניהו-סער.

אתמול והיום - פיצוצים של מכשירי טלפון. אתמול אלפים נפצעו היום רק 500. נהרגו 17 בני אדם. לצערי אני לא רואה בזה גבורה גדולה או דרך לנצחון. בסה"כ מדינת ישראל [בהנחה הלא מוזרה שהיא אחראית לכך] שוב חושפת עצמה, כלומר את הצפון המוכה והחבוט עד דוק לעוד טילים, כטב"מים או נסיונות התנקשות [ראו סיפור בוגי יעלון.]

קראתי בענין רב את הפוסט האחרון של אורי הייטנר, בבלוג שלו "הבלוג של אורי הייטנר"  שנקרא "איש השנה תשפ"ד - יחיא סינוואר". בפוסט הוא מחלק את ישראל ל- 6.10.23 ול - 8.10.23. ל"א ישראל טרום פוגרום שמחת תורה לישראל יום אחרי הפוגרום. הוא מקווה שישראל של ה- 6.10.23 שזוקפת שוב ושוב את ראשה המכוער תיעלם בזכות ישראל של 8.10.23. ממליץ מאוד על הפוסט.

מבחינה אישית, שמח לבשר שספר שיריי השלישי הניירי עומד לצאת לאור בהוצאת ספרים נחשבת ומכובדת. מבחינתי זו מחמאה גדולה, מה גם שבעקבות פנייתי להוצאות לאור, יותר מאחת הסכימו לפרסם.

מצאתי בדיסני+ שתי סדרות קוריאניות נהדרות. שתיהן על גבול המד"ב ושתיהן משקפות את תמונת עולם די קשה. אני רוצה להמליץ על אחת.

האחת עליה אני ממליץ נקראת נקי מדם, בעולם עתידני בו מזון מיוצר בבתי חרושת. הכוונה היא ליצור את כלל המזון, צמחים, פטריות, בשר, פירות ים וכו'

 בנטפליקס ישנה סדרה רומן רומנטית עם קצת כישופים ועל טבעי - הקלות אצל הקוריאנים לשלב את תרבות העל טבעי מחייהם לסדרות בעיניי ראוייה להערצה - היא נקראת "גורל אחד". כנראה אני "סאקר" של קיטש, אהבה, דרמות משפחתיות והתאחדות הורים וילדים. ;-) מעניין שבספרות זה לא עובד עליי.

בפורומים השונים ישנה רגיעה של סוף הקיץ ולקראת החגים. סביר להניח שעם תום סוכות תגבר התנועה שם. בפורום אחד התגלתה התעניינות באופרת הסבון שאני עוקב אחריה, ללא בושה, ימי חיינו. כפי שתגלו מהר, זו אופרת סבון שויתרה על "ריאליזם" אם כי מופרך במקצת לטובת טרלול מלא של העלילה:

""ימי חיינו" בישראל מקרינים החל מ- 2020. הסדרה שייכת לתחום הפנטסיה באופן מוחלט. האירועים קורים בלי סיבה, צירופי מקרים חסרי אירוניה פנימית.

עכשיו אני נמצא בשלב ש: צ'ארלי, הבן השני של אווה ויטלי, שמונה על ידיה לעקוב אחרי טריפ, הבן שלה מסטיב, שנאנס לקיים אתה יחסי מין מול רעייתו החוקית, אנס את אלי, הנכדה של ג'ון בלאק ומרלנה אוונס מצד אחד ומצד שני נכדה רבא של קייט וויסלו, שחיה באחוזת דימרה.
הידעת?
נגיד יש לך חצי אח, [מאב או מאם] ונגיד שהוא אנס מישהי, ונגיד שבדיקות ה- דנ"א של התינוק תואמות לשלך, כי יש לך ולחצי אחיך חצי מאותו דנ"א, אז שניכם יכולים להיות אבות הילד?
זהו בסיס הדרמה הנוכחית, חוץ מכך, שסטפנו דימרה כבר מת [אני זוכר אותו מההקרנות בשנים עברו של הסדרה בארץ] - השחקן נפטר בגיל 87, לאחר אלצהיימר שסבל ממנו. ויקטור קיריאקיס נראה שהוא לובש חיתולים, ובכל מקרה כבר היה בן 85 כשצילמו את פרקי 2020. [כידוע הוא אבי ג'ניפר אניסטון. וגם הוא הלך לעולם שכולו טוב של סלבריטאים הוליוודיים.]
 הייתה לזה אי פעם התייחסות בצחוק כלשהו בחברים, הרי ג'ואי (הדמות, לא השחקן מאט לבלנק) שיחק בימי חיינו."

ספרים לא התחלתי ולא קראתי ממש השבוע. עם זאת, התחלתי בקפריסין לקרוא בהתלהבות רבה את "תיאולוגיה אישית" מאת אביבה גיטלמן ספר עיון, חקר ופירוש של ספרו הידוע [לא לכולם, לצערי] בחוגי חכמי ישראל, חוקרי תרבות יהודית של פרנץ רוזנצוויג - כוכב הגאולה.

ספר נוסף שעניינו ספרי התנ"ך, הפעם שיר השירים. קניתי את הספר כי חשבתי שזה ספר מחקר, אבל התגלה לי שזה ספר פירושים קבלי-מיסטי עם יומרה פסיכולוגית-טיפולית-חינוכית [הפרשן רוצה להנכיח את היהדות בשיטתו הטיפולית, והספר הזה משמש מעין שיקוף/ביטוי של משנתו, וכתוב בדש האחורי: "ומציע לקורא מגילה נפלאה זו כמסע אמוני, לאומי נפשי". הספר נקרא "שיר השירים - קריאה טיפולית וחינוכית." הספר מעניין כי הוא חושף אותי לקריאה שאינני רגיל בה זה כמה עשורים [מאז סיימתי את האוניברסיטה] . אני חייב לתת לכם דוגמה:

עמ' 11, פרק א'

אבולעפיה מפרש את הפסוק הראשון של שיר השירים: "שיר השירים אשר לשלמה" - ובין שאר הדברים כך הוא כותב:

"השירה היא הרובד העמוק ביותר של אישיותנו, ואילו היינו יודעים לשיר את שירת הכלל היינו במדרגה המסוגלת להכיל את כל המציאות, יכולת ההכלה הרגשית רק מתוך אהבת ישראל"

ברור לכם, שזה פירוש הרחוק ממני ת"ק פרסה, אבל מרתק לראות איך פסיכיאטר ילדים ונוער מתעלם בהפגנתיות[כך גם בשאר הפירושים] מכך שזה ספר שירה אירוטי.

אני ממש מקווה שסופ"ש לא יתברר כאסון, לפחות מרים בנימיני, במוסף ידיעות אחרונות לא רומזת לכך. הפכתי למתענין נלהב בטור שלה, השבועי בין כל התחזיות השבועיות למזלות השונים, לגבי השבוע שיבוא. טור מלא בזוויות, התנגדויות, חיבה, שנאה ומדינת ישראל עדיין חיה, נושמת ובועטת.

411 - לאחר או לדייק

 זה הנושא החם - 

דייקנים או מאחרים כרונים - טליק

סבתי ע"ה נהגה, כך מקובל במיתולוגיה המשפחתית לספר, להגיע חצי שעה לפני הזמן שנקבע לכל מקום.

אני, ככל הנראה, שייך לצד שלה בדר"כ. לפגישות שחשיבות רבה בצדן אגיע בזמן [רופא, פקידי מס, טכנאי בריאות שונים, ראיונות עבודה-בזמנו] ואפילו אשתדל להקדים מעט. כשאין חשיבות לדייקנות, ככל הנראה "אמרח" את הזמן, אבל אקפיד מאוד לא לאחר מעבר לזמן "סביר".

בעבודה לא יכולתי לאחר. 40 תלמידים בעבר או 30 תלמידים בשנים האחרונות חיכו לי. חלק מתהליך החיברות [סוציאליזציה] של התלמידים היה להעיר להם על איחורים. והם איחרו. זכורים לי המאחרים הכרוניים, זכורים לי החצופים הקטנים שהיו נכנסים רבע שעה לפני תום השיעור ב"נון שלנטיות" לכיתה, מעיזים לומר שלום לחבריהם, אך לא לי, ולהתישב במקומם. [אבל אלה היו כיתות הוראה לא "סטנדרטיות", עם שמות מצחיקים שמשרה"ח מצא עבורן.]

אני זוכר בקרים כשיצאתי באיחור של 10 דקות מהבית, והרחובות התפוקקו, או שהקו הקבוע שלי עבר ויגיע בעוד 10-15 דקות, ואין, פשוט אין סיכוי שאגיע בזמן. [אז נסעתי במונית. דבר שהכאיב מאוד לכיס הכלכלי שלנו.]

בעבר בתיאטרוני תל אביב היה מקובל להתחיל הצגה רבע שעה אחרי הזמן, למה? כי הקהל הגיע באיחור "אופנתי", זה היה נורא. אבל, שמתי לב, בשנה האחרונה, יש הקפדה של צופים להגיע בזמן, ומי שמאחר זו "ההצגה", ר"ל בהצגה האחרונה שהלכנו אליה, בבית לסין, האולם מלא מפה אל פה כמה דקות לפני הזמן הרשמי. אבל כלום לא קורה. לשמחתי, שיטת "מחיאות הכפיים" עובדת, ודקה אחרי מחיאות כפיים נמרצות שמוחות על האיחור ההצגה התחילה.

הבנתי שזמן טיסה המצויין ליד כל נסיעה הוא רק זמן הטיסה מרגע ההמראה ועד רגע הנחיתה. זמן נמל תעופה בשני הצדדים לא מחושב. איחורי טיסה הם "בשר מבשרנו". ביפן הדייקנות של הרכבות לא תאומן, אפשר לכוון שעון על פי הופעתן ויציאתן. יש סיפור שקאנט, הפילוסוף הגרמני הנודע היה יוצא מביתו תמיד באותה שעה. אנשים כיוונו את שעונם על פיו.  בארצנו הקדושה.. נו טוף.. ולא עמדתי על איחורי אוטובוסים, על אף שבצג הסולארי שמציין זמני הגעה הזמן "חלף עבר לו".

אז איך דייקן מתנהל בתרבות של איחורים?

האמת שאיחור/דיוק הם תוצאה של הפיכת הזמן לבעל ערך כלכלי. בתרבות בה הזמן אינו ליניארי או כלכלי היחס להגעה בזמן אחר לגמרי, היחס לזמן אחר. הזמן אינו מכומת ליחידות קטנות, חיי אדם ופרנסתו אינם תלויים בשעה/בכמות תוצרת פר אותה שעה.

מבחינתי, איחור הוא סיבה טובה לדאגה, לחשש, לפחד. דייקנות מצדיקה "סמיילי" מהמורה.

מבחינת ד' עמידה בלו"ז היא סימן לשליטה מלאה על המציאות.

אז אנחנו מסתדרים. אם כי עבור ד', אפילו היא יודעת שאחרים יאחרו, שעת התחלת אירוע מחייבת אותה. אז נכון, כפי שכתבתי למוטי, בפעם האחרונה הגענו לברית לפני המשפחה, התינוק והאמא. [ואיננו מהמשפחה השבטית, אלא נספחים - ביידיש "טוכעס קרוייבים".]

https://www.ynet.co.il/health/article/5967280

410- שלושה ימים בקפריסין

 מדי שנה, מאז בתנו התחתנה, אנחנו לוקחים אותה אתנו לשלושה ימי מנוחה באיי יוון.

בשנים האחרונות התמקדנו במלון בכרתים, היתה לנו בריכה פרטית, האוכל הוגש בסגנון "שירות עצמי", וכן המלון היה בתוך כפר על החוף, והיה גם מה לעשות בכפר.

השנה לא מצאו טיסות לכרתים, אז טסנו לקפריסין. מצאנו וילה בפילה,[PYLA] עם בריכה פרטית. היינו יומיים. הבריכה נהדרת, הוילה מצוידת, הסופר במרחק של 10-14 דקות הלוך ושוב. מרכז העיר לא רחוק, הטיילת על החוף, שאף הוא לא רחוק, מרשימה בגודלה, ביופיה ובמסעדות שיש בה.

את שבת בילינו בלרנקה. שכרנו חדר במלון ללילה אחד, אפילו יצאנו מהמלון בשמונה וחצי. המחירים כלכך זולים, כך שעדיף לשמור מזוודות בחדר נעול, שיש לו גם שירותים צמודים, מטבחון קטן ומקרר.

לא היה הרבה מה לצלם.

עם זאת, בפילה בדרך לים עברנו על גשר שהיה מעל "ביצה" קטנה בה חיו מיני ציפורי ים. זכינו לראות את האפרוחים, סופית מצויה [נכון, ביררתי בגוגל].

אחת החיות הכי נפוצות בקפריסין היא חתול. לא יאומן. הם נמצאים בכל מקום, משוטטים במסעדות ומקבצים נדבות אוכל. יש מסעדות שאוסרות להאכיל את החתולים, אני מניח שיש תיירים שחוטפים "חררה" רק מהמחשבה שחתול מסתובב חופשי במסעדה.

בלרנקה כמעט לא היה מה לצלם. תפסו את עיניי הבנינים החדשים, שבנויים "אחרת" מהתיבות שנבנות.

הספר הזה מצא דרך לפרסם עצמו. אצלנו ברחוב כצנלסון עניין האופניים שהם מעמד לעציצים, מגיעים בבוקר ומוחזרים לעת ערב, די פופולרי [פינת כצנלסון-המלבן].

ואחרון אחרונה - הנכדה ביקשה "תמונת נוף מחלון המטוס". אז צילמתי לה את גוש דן, כשהמטוס מתכונן לנחיתה, בלילה.

409 -סיכום שבוע במדיה החברתיות ושלוש המלצות צפייה

 

התנדבנו, ד' ואני, לסייע לקרובת משפחה עם לימודי כיתה א' של תאומיה, הכל ייעשה דרך ווטסאפ, זום, וידיאו שונים..

אני מעורב בויכוח עמוק על שפת הקודש ועל האכזרים שחיללוה בימי אליעזר בן יהודה, וכן בויכוח, שלא יאומן, עם אדם שטוען שכתב 15 ספרים, שלמד פיזיקה, שמצדד בטענות שהאל היהודי קילל נשים בעשר קללות, וחז"ל המתיקו את הקללות, ו"העניקו" לנשים תכונות מופת.

למשל, אשה משתנת בישיבה לא בגלל מבנה גופה ואיבר מינה אלא בשל הצניעות, וזה שגברים עושים צרכיהם בישיבה, בכלל לא קשור [אגב "גדולים" ו-"קטנים"] למבנה האנטומי שלנו. כמו כן, הוא התקשה לענות על מדוע  גברים לא קוללו בעשר קללות.

מייד כמובן נאמר לי: אתה לא מבין בתלמוד, בור ועם הארץ, איך תעז. אבל לצערו ההסטה הזו בדיון [תרגיל רטורי ידוע] לא עובדת מולי, כי שאלת השאלות נותרה, וכל התפתלות שמסרבת לראות בדת האברהמית הראשונה דת שמפלה נשים, סופה להתמוטט.

במקום אחר, קראתי סיפור על אם חד הורית, שלבנה הגדול יש חברה, שלא הביאה לה מתנה ליום הולדתה בטענה: היו לי הוצאות גדולות השבוע. [והיא, מפרנסת יחידה לא מפסיקה לתת, ולא היא לא מתקטננת]. אח"כ החברה הזו העזה לבקש מאחי חֲבֵרָהּ 100 ש"ח דמי השתתפות בנסיעה לים. ולא זו אלא אף זו, כשהגברת התערבה [טעות נוראה], ענתה לה הצעירונת: כסף לא צומח על העצים, אני עובדת קשה מאוד, ומקובל שאנשים משתתפים..." כאן הוגדשה הסאה - הבן שלי אינו "אנשים".

במקום אחר, נשאלה השאלה - אני בגיל 60, איך אני מתמודדת עם ההחמצות בחיי? שאלה, שאלה. ענה לה מישהו בציטוט איזה חכם זן, שהשאלה היא מאותן מלכודות שאנו יוצרים לעצמנו ובכך מונעים מאיתנו זרימה מלאה ושמחה עם החיים.

ואני רוצה להמליץ של שלושה ממתקי טלוויזיה, בנטפליקס ובדיסני+:

האחד באמת ממתק מלא קלוריות ריקות "אבא בהפרעה" , אבל הקלילות, השטחיות, הנושא השחוק עד אימה [הורה מפורסם, צאצא בצילו] מטופל בקלילות, שמצחיקה, מעבירה בנועם את הזמן. בהחלט תרופה אנטי חרדתית טובה. נטפליקס

השניה בדיסני+, המורה לאנגלית. עלו רק 3 פרקים, אבל היא מצטיירת כקומדיה נשכנית בעידן של חוסר וודאות ובלבול מושגי. [לדוגמה בפרק השלישי, תלמידה ממציאה איזו תסמונת קשה, חסרת סימנים חיצוניים. התסמונת מתפתחת לתסמונת על שמה. המורה מחוייב לכבד, ממש כך, את "המחלה" וללכת בין הטיפות כשהוא מלמד טקסטים "עתיקים".]

השלישית אף היא בנטפליקס ונקראת "קאוס". אם יש בינינו כאלה ששמעו על "פרסי ג'קסון", סרטים [3], תוכנית טלוויזיה יהנו מאוד מהסדרה הפרועה הזו על מהומה בקרב המשפחה האלוהית. [משפחת האולימפיים] העיבוד חסר יראת הכבוד לכרונולוגיות המיתיות מצחיק, השחקנים מצחיקים ונותנים  עיבוד חופשי לתפיסת "האל" שהם מגלמים.

408 - סרט לאי בודד

 על אף "הקשיים הטכניים" בצפייה בסרט על אי בודד, בעולם הפנטסיה הכל אפשרי, וזה הנושא של השרביט השבוע - סרט לאי בודד / עורך מוטי אורגד

נסיתי להיזכר בסרטים שהייתי שמח לצפות בהם מחדש. לא רבים עלו בזכרוני או במחשבתי.

אחד בוודאות שמאפיל על כל האחרים נקרא בעברית "זכרונות - פליני" ולא אשמיט מכם את הטריילר ביו טיוב

אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. יצאתי מרחף על עננים, בתחושה אמיתית של קתרזיס, כמו שהיוונים התכוונו אליה. חזרתי לביתי רוקד, מחייך כמו מטורף. מאז אינני זוכר כמה פעמים צפיתי בו, עוד ועוד. לפעמים אני רואה סרטים אחרים, בני זמננו, וידו של פליני מציצה מהם. [אחד מהם, מחפשים את דאלי, ספרדי - לא הכי מומלץ.]

נסיתי לחשוב/להיזכר בסרט נוסף שהיתה לו השפעה כזו גדולה עליי, לא צץ ולא צף בזכרוני אף סרט אחר. אבל, עלו תמונות מג'יימס בונד הראשונים עם שון קונרי. אגב, קראתי כמה וכמה מאמרים שעסקו בהבטים התרבותיים והסוציולוגיים של סרטים אלה. נדמה לי שלעת עתה, בזמננו, אשה כ- 007 תהיה ריסוק חזק מדיי של "הזכר" המערבי.

407 - שבוע ראשון

 כמו סבים וסבתות רבים שלחנו נכד לכיתה א'.

אין זה הנכד הראשון שעולה לכיתה', אלא הרביעי, ועדיין השמחה מפעמת בנו, כמו בפעם הראשונה.

גםן סגרנו באופן חלקי מערכת אחה"צים אצל סבא-סבתא. נדמה לנו שהבכורה כבר לא תגיע אלינו אחת לשבוע. חיי החברה שלה, הלימודים שנלקחים בשיא הרצינות, השאיפות לא מותירים מקום לבטלה ארוכה אצלנו.

אין בנו ולו שמץ של כעס. אני עוקב תדיר אחרי העידכונים ב-ווטסאפ, מתקן לה בהודעות פרטיות שגיאות כתיב, ושמתי לב לסגנון הכתיבה שפיתחה עם חברותיה, כנראה: אות אחרונה בצירוף מלים או משפט קצר מוכפלת ומשולשת. [משולשתתת]

אז חשבתי לשתף בשתי תמונות של שמחת היום הראשון.

בעיקרון אלה תמנות שהועלו ב-FB של ההורים, אבל מקובלת עליי הזהירות של אמפי בפרסום תמונות של קטינים.

בביה"ס של הנכדים מופעלת שיטת מונטיסורי, ולנכדיי היא מצויינת. הם לומדים לקרוא ולכתוב, חשבון ואנגלית. אבל התחום הרגשי, החקר העצמאי, העזרה לזולת וחיי קהילה חזקים מאוד.

נכדתי השנייה עלתה לכיתה ה'. החליטו בביה"ס לעשות "עירבוב" של הכיתות שהיו ללא שינוי עד ד'. הילדה ראתה שחלק מחברותיה לומדות בכיתה השנייה, ללא היסוס היא הלכה בחופשה לפגוש את מנהלת ביה"ס ולטעון טענותיה.

ייאמר מייד לזכות המנהלת שלא "ניפנפה" אותה, אלא הקשיבה לה וענתה לה, שרבות מהבנות בכיתה בה היא נמצאת ביקשו להיות אתה! היא הציעה לילדה שתהיה כמה זמן בכיתה, ורק אז תחליט.

התמלאתי גאווה ושמחה, כי המחשבה שאפשר ללכת אל הסמכות ולשוחח אתה היתה מעוררת בי התקף חרדה [כילד אלה היו כאבי בטן חזקים, קוצר נשימה.. אבל לא ידעתי מה זה, ידעתי שעליי לפעול בדרך טקסית ע"מ להרחיק הרע. נהגתי משגדלתי קצת לתת נדבות, והרוע נעלם.]

 כתבתי שמכיתה אל"ף במונטסורי הן והם לומדים אחריות קהילתית, וכך בנות הכיתה שלה אירגנו "חגיגת בריכה" בשבת האחרונה לפני פתיחת הלימודים, והכל בא על מקומו בשלום. 

אני מקווה שתהא לנו שנה רגועה, שישובי הצפון יחזרו לבתיהם בחינת "ושבו בנים לגבולם". שממשלת הזדון, הרוע והשקר תובס בבחירות, שהאופוזיציה העלובה בכנסת תתחיל להבין את תפקידה האמיתי, שאולי משורת הנלחמים בעוון, בזדון ובשחור יקום מנהיג/ה.

https://www.mfux.co.il/product/shalom-kita-alef/

406 - קינה

 אתמול כתבתי קינה על הנרצחים, ברצוני לשתפה כאן

קִינָה

מָה הֵם הִרְגִּישׁוּ

כְּשֶׁקְּנֵה הָרוֹבֶה -

פָּרַע אֶת גּוּפָם

מָה הִרְגִּישׁ הַלֵּב

כְּשֶׁלַּהַב קֵרֵר חֻמּוֹ-

מְפָרֵק חַיִּים

יָדוֹ בְּמַעֲלָל

הֲיֶאֱבַל עַל הַמֵּת-

עַד מָתַי, עַד...

405 - שמחה ועצב, תקווה ואבל - מכה קשה הוכינו

 

כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים. [אבי קורן, שמואל אימברמן, שר שלמה ארצי]

באמת קשה היום לדבר על פתיחת שנת הלימודים.

אבל הנכד הקטן שלי מתחיל את כיתה אל"ף, אחותו הבכורה את כיתה ז' לקראת סיום היסודי [ברמת גן ובגבעתיים אין חטיבות ביניים]. שוחחתי אתו לפני כמה דקות. כמה שמחה יש בו, כמה ציפיות מהעולם שלנו. אנחנו, כולנו, הורים מגוננים. האסונות הללו, אנחנו מקווים עוד לא מגיע שמעם אל אוזני הילדים התמימים. אבל כמה זמן נוכל להגן עליהם מהשמועות, מהאווירה, מהחרדה ומהייאוש?

אז קיבלנו המון תמונות מלאות בחיוכים, גם מבנות הדודות שהצטרפו למערכת החינוך עם המון תקווה.

ביום רביעי נהיה בברית של נכד חדש למחותנת שלנו, תוספת לשבט הגדול שהצטרפנו אליו. תינוקות הם שמחה, תקווה הבעת אמון בעתיד.

אבל

קיבלנו בשורות איוב על שישה חטופים שגופותיהם נמצאו נטושות, וידוע שחיו עד לפני יומיים. המכה בבטן, בלב כלכך חזקה. ממשלת הזדון, הרשע והשקר מנסה בכל כוחה לנרמל את המצב בו אנו חיים, מנהלת מדינה אי שם ב"לה-לה לנד", ובשמנו הם טוענים טענות ההבל, השנאה ואין האונות שלהם.

עפרה עופר אורן פרסמה רשומה על ספר חדש שיצא לחנויות, מר הפקרה, עם תמונת רה"מ בחזיתו, שתורגם לאנגלית. הרשומה מומלצת מאוד, היא מציגה חלק מהמאמרים שמופיעים בו.

שלחתי קישור לרשומה לחברים, חלקם הודיעו לי שאינם מסוגלים אפילו לקרוא את הרשומה של עופרה.

יום נורא בישראל.

ואם לא די בכך, מורי התיכון משקפים את תרבות הניוול, הניוון, היהירות של ממשלת ישראל. נסיונות ממשלה זו להראות ש"הכל בסדר", נירמול המצב הבלתי אפשרי מאפשרים את השביתה. אם הכל רגיל ונורמלי, כפי שממשלת הזדון והרוע טוענת, אז בוודאי ובוודאי יש לארגון עובדים זכות לשבות. הרי "אין מצב חירום", נכון?

ואולי אולי אנחנו מתחילים עכשיו את השינוי הנחוץ כלכך. עיריית גבעתיים משביתה מחר את כל מוסדותיה. עובדי העירייה יוצאים לתמוך במשפחות החטופים והנרצחים.

ביאליק כתב ב"על השחיטה", שיר קינה על פוגרום בראשית המאה העשרים ברוסיה, "עד מתי עד אנה עד מתי", והנה אנחנו שוב עם אותה קריאת כאב עמוקה, הפעם מופנית אל ממשלת הזדון, הרוע והרשע. 

עריכה בעקבות הפוסט של הבהיר "הספינה שטה"  אני פותח את הפוסט בציטוט הפזמון משירם של אבי קורן ושמואל אימברמן "יותר מזה אנחנו לא צריכים".