411 - לאחר או לדייק

 זה הנושא החם - 

דייקנים או מאחרים כרונים - טליק

סבתי ע"ה נהגה, כך מקובל במיתולוגיה המשפחתית לספר, להגיע חצי שעה לפני הזמן שנקבע לכל מקום.

אני, ככל הנראה, שייך לצד שלה בדר"כ. לפגישות שחשיבות רבה בצדן אגיע בזמן [רופא, פקידי מס, טכנאי בריאות שונים, ראיונות עבודה-בזמנו] ואפילו אשתדל להקדים מעט. כשאין חשיבות לדייקנות, ככל הנראה "אמרח" את הזמן, אבל אקפיד מאוד לא לאחר מעבר לזמן "סביר".

בעבודה לא יכולתי לאחר. 40 תלמידים בעבר או 30 תלמידים בשנים האחרונות חיכו לי. חלק מתהליך החיברות [סוציאליזציה] של התלמידים היה להעיר להם על איחורים. והם איחרו. זכורים לי המאחרים הכרוניים, זכורים לי החצופים הקטנים שהיו נכנסים רבע שעה לפני תום השיעור ב"נון שלנטיות" לכיתה, מעיזים לומר שלום לחבריהם, אך לא לי, ולהתישב במקומם. [אבל אלה היו כיתות הוראה לא "סטנדרטיות", עם שמות מצחיקים שמשרה"ח מצא עבורן.]

אני זוכר בקרים כשיצאתי באיחור של 10 דקות מהבית, והרחובות התפוקקו, או שהקו הקבוע שלי עבר ויגיע בעוד 10-15 דקות, ואין, פשוט אין סיכוי שאגיע בזמן. [אז נסעתי במונית. דבר שהכאיב מאוד לכיס הכלכלי שלנו.]

בעבר בתיאטרוני תל אביב היה מקובל להתחיל הצגה רבע שעה אחרי הזמן, למה? כי הקהל הגיע באיחור "אופנתי", זה היה נורא. אבל, שמתי לב, בשנה האחרונה, יש הקפדה של צופים להגיע בזמן, ומי שמאחר זו "ההצגה", ר"ל בהצגה האחרונה שהלכנו אליה, בבית לסין, האולם מלא מפה אל פה כמה דקות לפני הזמן הרשמי. אבל כלום לא קורה. לשמחתי, שיטת "מחיאות הכפיים" עובדת, ודקה אחרי מחיאות כפיים נמרצות שמוחות על האיחור ההצגה התחילה.

הבנתי שזמן טיסה המצויין ליד כל נסיעה הוא רק זמן הטיסה מרגע ההמראה ועד רגע הנחיתה. זמן נמל תעופה בשני הצדדים לא מחושב. איחורי טיסה הם "בשר מבשרנו". ביפן הדייקנות של הרכבות לא תאומן, אפשר לכוון שעון על פי הופעתן ויציאתן. יש סיפור שקאנט, הפילוסוף הגרמני הנודע היה יוצא מביתו תמיד באותה שעה. אנשים כיוונו את שעונם על פיו.  בארצנו הקדושה.. נו טוף.. ולא עמדתי על איחורי אוטובוסים, על אף שבצג הסולארי שמציין זמני הגעה הזמן "חלף עבר לו".

אז איך דייקן מתנהל בתרבות של איחורים?

האמת שאיחור/דיוק הם תוצאה של הפיכת הזמן לבעל ערך כלכלי. בתרבות בה הזמן אינו ליניארי או כלכלי היחס להגעה בזמן אחר לגמרי, היחס לזמן אחר. הזמן אינו מכומת ליחידות קטנות, חיי אדם ופרנסתו אינם תלויים בשעה/בכמות תוצרת פר אותה שעה.

מבחינתי, איחור הוא סיבה טובה לדאגה, לחשש, לפחד. דייקנות מצדיקה "סמיילי" מהמורה.

מבחינת ד' עמידה בלו"ז היא סימן לשליטה מלאה על המציאות.

אז אנחנו מסתדרים. אם כי עבור ד', אפילו היא יודעת שאחרים יאחרו, שעת התחלת אירוע מחייבת אותה. אז נכון, כפי שכתבתי למוטי, בפעם האחרונה הגענו לברית לפני המשפחה, התינוק והאמא. [ואיננו מהמשפחה השבטית, אלא נספחים - ביידיש "טוכעס קרוייבים".]

https://www.ynet.co.il/health/article/5967280

410- שלושה ימים בקפריסין

 מדי שנה, מאז בתנו התחתנה, אנחנו לוקחים אותה אתנו לשלושה ימי מנוחה באיי יוון.

בשנים האחרונות התמקדנו במלון בכרתים, היתה לנו בריכה פרטית, האוכל הוגש בסגנון "שירות עצמי", וכן המלון היה בתוך כפר על החוף, והיה גם מה לעשות בכפר.

השנה לא מצאו טיסות לכרתים, אז טסנו לקפריסין. מצאנו וילה בפילה,[PYLA] עם בריכה פרטית. היינו יומיים. הבריכה נהדרת, הוילה מצוידת, הסופר במרחק של 10-14 דקות הלוך ושוב. מרכז העיר לא רחוק, הטיילת על החוף, שאף הוא לא רחוק, מרשימה בגודלה, ביופיה ובמסעדות שיש בה.

את שבת בילינו בלרנקה. שכרנו חדר במלון ללילה אחד, אפילו יצאנו מהמלון בשמונה וחצי. המחירים כלכך זולים, כך שעדיף לשמור מזוודות בחדר נעול, שיש לו גם שירותים צמודים, מטבחון קטן ומקרר.

לא היה הרבה מה לצלם.

עם זאת, בפילה בדרך לים עברנו על גשר שהיה מעל "ביצה" קטנה בה חיו מיני ציפורי ים. זכינו לראות את האפרוחים, סופית מצויה [נכון, ביררתי בגוגל].

אחת החיות הכי נפוצות בקפריסין היא חתול. לא יאומן. הם נמצאים בכל מקום, משוטטים במסעדות ומקבצים נדבות אוכל. יש מסעדות שאוסרות להאכיל את החתולים, אני מניח שיש תיירים שחוטפים "חררה" רק מהמחשבה שחתול מסתובב חופשי במסעדה.

בלרנקה כמעט לא היה מה לצלם. תפסו את עיניי הבנינים החדשים, שבנויים "אחרת" מהתיבות שנבנות.

הספר הזה מצא דרך לפרסם עצמו. אצלנו ברחוב כצנלסון עניין האופניים שהם מעמד לעציצים, מגיעים בבוקר ומוחזרים לעת ערב, די פופולרי [פינת כצנלסון-המלבן].

ואחרון אחרונה - הנכדה ביקשה "תמונת נוף מחלון המטוס". אז צילמתי לה את גוש דן, כשהמטוס מתכונן לנחיתה, בלילה.

409 -סיכום שבוע במדיה החברתיות ושלוש המלצות צפייה

 

התנדבנו, ד' ואני, לסייע לקרובת משפחה עם לימודי כיתה א' של תאומיה, הכל ייעשה דרך ווטסאפ, זום, וידיאו שונים..

אני מעורב בויכוח עמוק על שפת הקודש ועל האכזרים שחיללוה בימי אליעזר בן יהודה, וכן בויכוח, שלא יאומן, עם אדם שטוען שכתב 15 ספרים, שלמד פיזיקה, שמצדד בטענות שהאל היהודי קילל נשים בעשר קללות, וחז"ל המתיקו את הקללות, ו"העניקו" לנשים תכונות מופת.

למשל, אשה משתנת בישיבה לא בגלל מבנה גופה ואיבר מינה אלא בשל הצניעות, וזה שגברים עושים צרכיהם בישיבה, בכלל לא קשור [אגב "גדולים" ו-"קטנים"] למבנה האנטומי שלנו. כמו כן, הוא התקשה לענות על מדוע  גברים לא קוללו בעשר קללות.

מייד כמובן נאמר לי: אתה לא מבין בתלמוד, בור ועם הארץ, איך תעז. אבל לצערו ההסטה הזו בדיון [תרגיל רטורי ידוע] לא עובדת מולי, כי שאלת השאלות נותרה, וכל התפתלות שמסרבת לראות בדת האברהמית הראשונה דת שמפלה נשים, סופה להתמוטט.

במקום אחר, קראתי סיפור על אם חד הורית, שלבנה הגדול יש חברה, שלא הביאה לה מתנה ליום הולדתה בטענה: היו לי הוצאות גדולות השבוע. [והיא, מפרנסת יחידה לא מפסיקה לתת, ולא היא לא מתקטננת]. אח"כ החברה הזו העזה לבקש מאחי חֲבֵרָהּ 100 ש"ח דמי השתתפות בנסיעה לים. ולא זו אלא אף זו, כשהגברת התערבה [טעות נוראה], ענתה לה הצעירונת: כסף לא צומח על העצים, אני עובדת קשה מאוד, ומקובל שאנשים משתתפים..." כאן הוגדשה הסאה - הבן שלי אינו "אנשים".

במקום אחר, נשאלה השאלה - אני בגיל 60, איך אני מתמודדת עם ההחמצות בחיי? שאלה, שאלה. ענה לה מישהו בציטוט איזה חכם זן, שהשאלה היא מאותן מלכודות שאנו יוצרים לעצמנו ובכך מונעים מאיתנו זרימה מלאה ושמחה עם החיים.

ואני רוצה להמליץ של שלושה ממתקי טלוויזיה, בנטפליקס ובדיסני+:

האחד באמת ממתק מלא קלוריות ריקות "אבא בהפרעה" , אבל הקלילות, השטחיות, הנושא השחוק עד אימה [הורה מפורסם, צאצא בצילו] מטופל בקלילות, שמצחיקה, מעבירה בנועם את הזמן. בהחלט תרופה אנטי חרדתית טובה. נטפליקס

השניה בדיסני+, המורה לאנגלית. עלו רק 3 פרקים, אבל היא מצטיירת כקומדיה נשכנית בעידן של חוסר וודאות ובלבול מושגי. [לדוגמה בפרק השלישי, תלמידה ממציאה איזו תסמונת קשה, חסרת סימנים חיצוניים. התסמונת מתפתחת לתסמונת על שמה. המורה מחוייב לכבד, ממש כך, את "המחלה" וללכת בין הטיפות כשהוא מלמד טקסטים "עתיקים".]

השלישית אף היא בנטפליקס ונקראת "קאוס". אם יש בינינו כאלה ששמעו על "פרסי ג'קסון", סרטים [3], תוכנית טלוויזיה יהנו מאוד מהסדרה הפרועה הזו על מהומה בקרב המשפחה האלוהית. [משפחת האולימפיים] העיבוד חסר יראת הכבוד לכרונולוגיות המיתיות מצחיק, השחקנים מצחיקים ונותנים  עיבוד חופשי לתפיסת "האל" שהם מגלמים.

408 - סרט לאי בודד

 על אף "הקשיים הטכניים" בצפייה בסרט על אי בודד, בעולם הפנטסיה הכל אפשרי, וזה הנושא של השרביט השבוע - סרט לאי בודד / עורך מוטי אורגד

נסיתי להיזכר בסרטים שהייתי שמח לצפות בהם מחדש. לא רבים עלו בזכרוני או במחשבתי.

אחד בוודאות שמאפיל על כל האחרים נקרא בעברית "זכרונות - פליני" ולא אשמיט מכם את הטריילר ביו טיוב

אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בסרט. יצאתי מרחף על עננים, בתחושה אמיתית של קתרזיס, כמו שהיוונים התכוונו אליה. חזרתי לביתי רוקד, מחייך כמו מטורף. מאז אינני זוכר כמה פעמים צפיתי בו, עוד ועוד. לפעמים אני רואה סרטים אחרים, בני זמננו, וידו של פליני מציצה מהם. [אחד מהם, מחפשים את דאלי, ספרדי - לא הכי מומלץ.]

נסיתי לחשוב/להיזכר בסרט נוסף שהיתה לו השפעה כזו גדולה עליי, לא צץ ולא צף בזכרוני אף סרט אחר. אבל, עלו תמונות מג'יימס בונד הראשונים עם שון קונרי. אגב, קראתי כמה וכמה מאמרים שעסקו בהבטים התרבותיים והסוציולוגיים של סרטים אלה. נדמה לי שלעת עתה, בזמננו, אשה כ- 007 תהיה ריסוק חזק מדיי של "הזכר" המערבי.

407 - שבוע ראשון

 כמו סבים וסבתות רבים שלחנו נכד לכיתה א'.

אין זה הנכד הראשון שעולה לכיתה', אלא הרביעי, ועדיין השמחה מפעמת בנו, כמו בפעם הראשונה.

גםן סגרנו באופן חלקי מערכת אחה"צים אצל סבא-סבתא. נדמה לנו שהבכורה כבר לא תגיע אלינו אחת לשבוע. חיי החברה שלה, הלימודים שנלקחים בשיא הרצינות, השאיפות לא מותירים מקום לבטלה ארוכה אצלנו.

אין בנו ולו שמץ של כעס. אני עוקב תדיר אחרי העידכונים ב-ווטסאפ, מתקן לה בהודעות פרטיות שגיאות כתיב, ושמתי לב לסגנון הכתיבה שפיתחה עם חברותיה, כנראה: אות אחרונה בצירוף מלים או משפט קצר מוכפלת ומשולשת. [משולשתתת]

אז חשבתי לשתף בשתי תמונות של שמחת היום הראשון.

בעיקרון אלה תמנות שהועלו ב-FB של ההורים, אבל מקובלת עליי הזהירות של אמפי בפרסום תמונות של קטינים.

בביה"ס של הנכדים מופעלת שיטת מונטיסורי, ולנכדיי היא מצויינת. הם לומדים לקרוא ולכתוב, חשבון ואנגלית. אבל התחום הרגשי, החקר העצמאי, העזרה לזולת וחיי קהילה חזקים מאוד.

נכדתי השנייה עלתה לכיתה ה'. החליטו בביה"ס לעשות "עירבוב" של הכיתות שהיו ללא שינוי עד ד'. הילדה ראתה שחלק מחברותיה לומדות בכיתה השנייה, ללא היסוס היא הלכה בחופשה לפגוש את מנהלת ביה"ס ולטעון טענותיה.

ייאמר מייד לזכות המנהלת שלא "ניפנפה" אותה, אלא הקשיבה לה וענתה לה, שרבות מהבנות בכיתה בה היא נמצאת ביקשו להיות אתה! היא הציעה לילדה שתהיה כמה זמן בכיתה, ורק אז תחליט.

התמלאתי גאווה ושמחה, כי המחשבה שאפשר ללכת אל הסמכות ולשוחח אתה היתה מעוררת בי התקף חרדה [כילד אלה היו כאבי בטן חזקים, קוצר נשימה.. אבל לא ידעתי מה זה, ידעתי שעליי לפעול בדרך טקסית ע"מ להרחיק הרע. נהגתי משגדלתי קצת לתת נדבות, והרוע נעלם.]

 כתבתי שמכיתה אל"ף במונטסורי הן והם לומדים אחריות קהילתית, וכך בנות הכיתה שלה אירגנו "חגיגת בריכה" בשבת האחרונה לפני פתיחת הלימודים, והכל בא על מקומו בשלום. 

אני מקווה שתהא לנו שנה רגועה, שישובי הצפון יחזרו לבתיהם בחינת "ושבו בנים לגבולם". שממשלת הזדון, הרוע והשקר תובס בבחירות, שהאופוזיציה העלובה בכנסת תתחיל להבין את תפקידה האמיתי, שאולי משורת הנלחמים בעוון, בזדון ובשחור יקום מנהיג/ה.

https://www.mfux.co.il/product/shalom-kita-alef/

406 - קינה

 אתמול כתבתי קינה על הנרצחים, ברצוני לשתפה כאן

קִינָה

מָה הֵם הִרְגִּישׁוּ

כְּשֶׁקְּנֵה הָרוֹבֶה -

פָּרַע אֶת גּוּפָם

מָה הִרְגִּישׁ הַלֵּב

כְּשֶׁלַּהַב קֵרֵר חֻמּוֹ-

מְפָרֵק חַיִּים

יָדוֹ בְּמַעֲלָל

הֲיֶאֱבַל עַל הַמֵּת-

עַד מָתַי, עַד...

405 - שמחה ועצב, תקווה ואבל - מכה קשה הוכינו

 

כבר יבשו עינינו מדמעות,
ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד?
כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים. [אבי קורן, שמואל אימברמן, שר שלמה ארצי]

באמת קשה היום לדבר על פתיחת שנת הלימודים.

אבל הנכד הקטן שלי מתחיל את כיתה אל"ף, אחותו הבכורה את כיתה ז' לקראת סיום היסודי [ברמת גן ובגבעתיים אין חטיבות ביניים]. שוחחתי אתו לפני כמה דקות. כמה שמחה יש בו, כמה ציפיות מהעולם שלנו. אנחנו, כולנו, הורים מגוננים. האסונות הללו, אנחנו מקווים עוד לא מגיע שמעם אל אוזני הילדים התמימים. אבל כמה זמן נוכל להגן עליהם מהשמועות, מהאווירה, מהחרדה ומהייאוש?

אז קיבלנו המון תמונות מלאות בחיוכים, גם מבנות הדודות שהצטרפו למערכת החינוך עם המון תקווה.

ביום רביעי נהיה בברית של נכד חדש למחותנת שלנו, תוספת לשבט הגדול שהצטרפנו אליו. תינוקות הם שמחה, תקווה הבעת אמון בעתיד.

אבל

קיבלנו בשורות איוב על שישה חטופים שגופותיהם נמצאו נטושות, וידוע שחיו עד לפני יומיים. המכה בבטן, בלב כלכך חזקה. ממשלת הזדון, הרשע והשקר מנסה בכל כוחה לנרמל את המצב בו אנו חיים, מנהלת מדינה אי שם ב"לה-לה לנד", ובשמנו הם טוענים טענות ההבל, השנאה ואין האונות שלהם.

עפרה עופר אורן פרסמה רשומה על ספר חדש שיצא לחנויות, מר הפקרה, עם תמונת רה"מ בחזיתו, שתורגם לאנגלית. הרשומה מומלצת מאוד, היא מציגה חלק מהמאמרים שמופיעים בו.

שלחתי קישור לרשומה לחברים, חלקם הודיעו לי שאינם מסוגלים אפילו לקרוא את הרשומה של עופרה.

יום נורא בישראל.

ואם לא די בכך, מורי התיכון משקפים את תרבות הניוול, הניוון, היהירות של ממשלת ישראל. נסיונות ממשלה זו להראות ש"הכל בסדר", נירמול המצב הבלתי אפשרי מאפשרים את השביתה. אם הכל רגיל ונורמלי, כפי שממשלת הזדון והרוע טוענת, אז בוודאי ובוודאי יש לארגון עובדים זכות לשבות. הרי "אין מצב חירום", נכון?

ואולי אולי אנחנו מתחילים עכשיו את השינוי הנחוץ כלכך. עיריית גבעתיים משביתה מחר את כל מוסדותיה. עובדי העירייה יוצאים לתמוך במשפחות החטופים והנרצחים.

ביאליק כתב ב"על השחיטה", שיר קינה על פוגרום בראשית המאה העשרים ברוסיה, "עד מתי עד אנה עד מתי", והנה אנחנו שוב עם אותה קריאת כאב עמוקה, הפעם מופנית אל ממשלת הזדון, הרוע והרשע. 

עריכה בעקבות הפוסט של הבהיר "הספינה שטה"  אני פותח את הפוסט בציטוט הפזמון משירם של אבי קורן ושמואל אימברמן "יותר מזה אנחנו לא צריכים".