הפוסט מצולם של דן בורנשטיין, Shoot, Don't hope, מהבלוג שלו, אקזיט אקזיסטנציאלי, מאיר באירוניה חדה את פוסט הקודם שלי. הגיון ופחד.
אשר על כן
הפוסט הנוכחי יוקדש לבשורה טובה-רעה ולבשורותיים טובות:
הראשונה, חותנתי האומללה הלכה לעולמה בשיבה טובה, לאחר שבחצי השנה האחרונה הפכה לצמח, ואושפזה פעם אחר פעם.
ההלוויה כנהוג במחוזותינו, מצומצמת מאוד, שקטה מאוד. אין טקסי קריעה או התנהגות פולחנית-קולית. [אמר לי חבר באוזן: לוויה חנוך לווינית, אבל לא הסכמתי. כי לא היו בה סממני גיחוך, קרנבליות או הגזמה כלשהי של המציאות.] מה שכן, בית הקברות "ירקון" "ירקונה" הפך לנקרופוליס מובהקת, עם שמות לכל חלק ממנו [שכונה]. אנחנו בשכונת שיזף, קומה ב'.
כן צריך להדגיש, שאצל חברא קדישא, מהרגע בו מוכר חלקות הקבר מבין שאתם רק קבר של "ביטוח לאומי" הוא הופך בלתי נסבל וגס רוח. רק שתדעו.
הבשורה הטובה באמת - אם לא יקרה אסון ח"ו נכד/ה מבני בדרך אחרי מאמץ ארוך ומתסכל.
ואחרון -
את חג החירות נחגוג בארץ בה החירות מובטחת לעת עתה, נורבגיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה