העבודה הראשונה הממשית שלי, ולא שמרטפות לבנות השכנה, היה בחופשת הקיץ הראשונה בין כיתה ט' לכיתה י'.
אבי ע"ה חשב שחובה על כל אחת וכל אחת לעבוד כשאפשר, לחסוך את הכסף, ולאחר התנגדות-מה התרצה ואמר שגם לבזבז כרצונו. אז הלכתי ללשכת העבודה לבני נוער, היתה אז לפני 60 ויותר שנים.
שובצתי לעבוד במטע שזיפים בקיבוץ רמת רחל בפאתי ירושלים. התחלנו לעבוד עם זריחה ועבדנו אאל"ט איזה 5 או 6 שעות, עד שהחום היה בלתי נסבל. מיותר לציין שלא אהבתי את העבודה הזו. לכלוך, חרקים עוקצניים, קטיפה של פירות, היש משעמם וחסר אירועים מזה.
אז עוד הייתי ילד טוב ירושלים ופניתי לאבי אחרי 5 ימים, מחזורי העבודה היו בני שבועיים, ואמרתי לו: עד כאן. לא מסוגל יותר. טוב הוא אמר. ולא הלכתי יותר. אבל הוא דאג שאקבל את השכר, ודאג למצוא לי עבודה במפעל תרופות שניהל קרוב משפחה. שם שבצוני במחסן, עוד עבודה איומה ומשעממת, שעיקרהּ גוף ופעולות חוזרות ונשנות, ואפס מוח. אבל לא העזתי לצפצף.
בתום השבועיים לשמחתי הסיוט נגמר.
הבנתי שבונה הארץ וגואלהּ לא אהיה לעולם. אני סולד מפעולות גופניות הגורמות להזעה, חוזרות על עצמן, ומייתרות את המוח לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה