540 - זהו? נגמר?

 

החלטתי הפעם לסטות מהרגליי, וכן להגיב על מה שקורה, מאז שמחת תורה 2025.

ישנה תחושה חזקה שממשיכים להשאיר "מצב של רתיחה קלה" בציבוריות הישראלית. זה מתכון נהדר למנוע מאנשים לחקור "במופלא מהם".

אבל זה הקל:

1. השר אמסלם פתח פה מטונף במיוחד במליאת הכנסת

2. יו"ר הכנסת האדיוט סירב לכנות את נשיא ביהמ"ש העליון בתוארו המדוייק

3. יו"ר המל"ל, צחי הנגבי פוטר או התפוטר. כתב מדיני אחד התחיל ואמר: רה"מ ואז תיקן - המשפחה החליטה

4. נסיונות להעביר בחוק שליטה פוליטית על משפט רה"מ

5. לשכת התעמולה כבר מתחילה להפיץ: הפגנות כנגד רה"מ ומחאות - הגורם ל- 7.10.23

6. מדברים על הגבלת זכות ההפגנה והמחאה בשם "ביטחון לציבור"

המשך שגרע נעימה.

אחרי החגים, 2025, מושב החורף, כנסת ישראל.

539 - אחרי החגים

 לפני שאכתוב בעקבות הנושא החם אחרי החגים, שמח לצרף את אחד השירים שממש הפכו מושג/צירוף זה לשיר בעל לחן מרגש.

מרתק גם לקרוא על תולדות השיר שכתבה נעמי שמר. גם אפרים קישון נדרש לביטוי הזה:

הסופר והסטיריקן אפרים קישון (שהתמחה בכתיבה סאטירית המגחיכה את המוזרות, אי ההיגיון ולעתים אף שיגעון הטמונים בבירוקרטיה הישראלית ובטקסי החיים במדינת ישראל) כתב כך על המושג "אחרי החגים":

"לשפה הפרטאצ'ית מילון עשיר ביטויים. "זה יהיה בסדר", פירושו אסון. "סמוך!" רומז שהדבר בלתי-אפשרי. "תיכף", זה שעתיים. "יום-יומיים", שנה. "אחרי החגים", לעולם לא" (אפרים קישון, זה מה שיש, ynet‏, 19.8.2004)

בתרבות הישראלית הפך המושג "אחרי החגים" לשם כולל לתחילת השנה בפועל, הרגע שבו נגמרות החופשות וחגיגות תחילת השנה, ומגיע רגע החזרה לשגרה, תחילת העבודה הרצינית, זמן להתחדשות.

יהושע קנז פרסם ב- 1964 את הרומן הראשון שלו בשם: אחרי החגים.

יש הטוענים שקנז הוא שטבע מושג זה.

עכשיו, כשאנחנו יודעים את מקום הצירוף הזה בתרבות הישראלית המתחדשת, אפשר לעבור ולדבר קצת על המושג/הצירוף בחיי האישיים.

עד שהתחלתי לעבוד במערכת החינוך לא היה למושג הזה שום משמעות בעיניי. בתקופתי חופשות הקשורות לחגי תשרי לא היו קיימות. משרדים ממשלתיים לא יצאו לחופשות, הכל פעל.

רק משהגעתי למערכת החינוך המושג הזה קיבל משמעות. הוא תמיד ציין, כמו אצל קנז, דחיינות, סירוב לקבל אחריות. הוא גם סימל שגרה [או אולי שגרע], מעבר לחודשיים ואולי קצת יותר של עבודה יומיומית עם התלמידים.

מהרגע שהתחילו לפצל את הבגרויות לבגרויות קיץ ולבגרויות חורף, גם מושג זה נעלם בתהום הנשייה. מורים לימדו בסוכות, כהכנה לבגרויות החורף, בטח בחנוכה.

מבחינתי "אחרי החגים" מסמל את הסתיו. והסתיו הוא עונת השנה השנייה בסדר עונות השנה המועדפות על ידי. סתיו הוא התקררות האוויר, הזהבת העצים בדרך לירושלים בטרם מעבר ב-באב אל וואד, סיתווניות, מצב רוח אחר, ולא ממש "פיוטי" או "סנטימנטלי" כבשירו של אריק איינשטיין "רוח סתיו", שנכתב והולחן ע"י שלום חנוך.

כך כתבתי על הסתיו:

 

מַבָּט מַאֲפִיר

אֶל אֹפֶק מַזְהִיב נִרְגָּע -

נַחֲלִיאֵלִי

כיום, כשאני כבר פטור מכל חובה ציבורית חזר חוסר המשמעות של ילדותי ל"אחרי החגים".

 תסמונת "אחרי החגים"

538 - שמחת תורה 2023

 התיירת המקרית פרסמה פוסט בשם: שמחת תורה, שנתיים מאז התקיפה. בפוסט היא כתבה: היכן הייתי ביום שזה קרה?

בהמשך הפוסט היא נוגעת בדברים אחרים.

כתבתי לה תגובה, ואני חושב שיש לה מקום גם כפוסט עצמאי:

אין לי זיכרון מפורט.

יש בי ידיעה עמוקה, שמשלב מסוים התחלתי לשמוע חדשות, חזרתי מייד תודעתית ורגשית ל- 1973, השתבללתי וחטפתי את אחד מהתקפי החרדה הקשים ביותר שידעתי.

כן התברר לי, ללא כחל ושרק, שאנחנו חיים תחת ממשל מושחת, רע, אכזר, זדוני במיוחד.

בהחלט אז היתה אור ו"הרגעה" עבורי דבורית שרגל המבריקה והחכמה. עזרה לי ועוזרת לי עד היום עננת בפוסטים שלה בהם היא מקדישה פרח ומלים לחטופים, ומאפשרת לי לבכות.

אני חושש שיקח לי המון זמן לחזור אל זכרונות היום ההוא, כמו שלקח לי, ועדיין גוזל ממני אנרגיות רבות, הזיכרון על היום בו נפל אחי, על היום בו הודיעו לי, על היום בו התחילה המלחמה ההיא.

כתבתי את מחזור השירים ששמו שהתכתב עם "בין נהר פרת ונהר חידקל" של ביאליק, וזו כותרתו: צִפּוֹר זָהָב! עוּפִי, חוּגִי, , וזה השיר הראשון:

מְמַלֵּא יָרֹק

עֵינֵי צוֹפֶה  הֶעָתִיד -

דּוּכִיפַת מֵתָה

https://katzr.net/8b3cd7

537 - תמיהות

 זכור לי ההסבר המפורט שנתן לנו קנקן התה ביחס למספרים המופיעים לצד המילה: צפיות בסטטיסטיקות השונות שאנחנו מקבלים בדף ניהול הבלוג. העניין אמיתי בפוסט נבדק עפ"י זמן השהייה בפוסט ולא על פי כמות ההקלקות.

הסבר זה תמיד נמצא בראשי כשאני מסתכל בסטטיסטיקות שונות באתרים שונים בהם אני מפרסם.

יש לי, כידוע לכם, עוד שני בלוגים בבלוגיה שלנו. הבלוג האח של הבלוג הזה הוא:

ננו סיפור, הסיפור המיניאטורי

הבלוג הזה פחות נקרא או פחות זוכה לענין ביחס לבלוג הנוכחי, אבל החלטתי לא להרים ידיים, לא לוותר עליו, אפילו מצאתי אכסנייה נוספת לפרסום הסיפורים שלי, רומן שכתבתי שאני מעלה בהמשכים ורומן, נראה אם זה ייצא לפועל, שאני כותב עכשיו. שם הבלוג זוכה להצלחה בלתי רגילה, כלומר, הוא באוויר בערך חצי שנה וכבר צבר אלפי צפיות.

אתמול נכנסתי לצפות בסטטיסטיקה של הבלוג ומצאתי פערים מוזרים, כך למשל:

מספר צפיות היום 4

מספר צפיות בסטטיסטיקה לפי פוסט 24

ומספר צפיות בשבעת הימים האחרונים 236

השאלה שמנקרת בי, ואין לי ידע בסיסי איך להיעזר בגוגל אנליטיקס, מה היא האמת?

באכסנייה הנוספת אני מדי פעם זוכה לתגובות, ל-אישורי קריאה. כאן - גורנישט מיט גורנישט, ריין, נאדה, כלום. אם כי אזכיר את מוטי לטובה, שכן מגיב.

https://misofer.co.il/writers/arikhabif/

536 - כי הנה בא הסתיו

 ריחו הנפלא של הגשם הראשון עולה באפי.

ריח הגשם הוא ריח התקווה, ההתחדשות.

ריח הגשם באזורנו הוא כריח פריחות האביב בצפון הרחוק.

דומוזי [תמוז] החקלאי האלוהי יוצא מעולם המוות אל עולמנו, עודר, סוקל, זורע ובבוא הזמן גם יקצור.

למדנו בילדותנו על שדה בעל, שדה אשר הגשם מקיימו. ולמה "בעל" כי האל המפרה השמי היה "בעל", או בשם אחר ה[א]דד [הבעל של עשתורת, היא אישתר], הוא אל הגשמים, הברקים והרעמים.

שדה השלחין, הוא שדה המושקה מלאכותית באמצעות תעלות [שלח, ארמית - תעלה]

כך מתחברים להם שני אלי חקלאות רבי עוצמה - בעל ודומוזי, שניהם ממיתולוגיות שונות, אבל פעולתם בטבע לא תסולא בפז.

^^

ריח זה מוציאני אל חוצות קרת, שבילי ארץ, שדות וכרמים.

אני רואה בעיני רוחי שדות מוריקים, פרחים, כרי רקפות, כלניות, אירוסים.

החורף אהוב נפשי.

החורף בשיאו נולדתי.

החורף בזכותו לבשתי סוודרים נהדרים שסרגה אמי.

החורף בו מרקים עזי טעם שבישל התורכי הזקן חיממו בטני.

הסתיו שלימדני מהם חיים, והחורף שהשלים לימודיי אלה.

הלוואי ויבוא חורף קר, גשום מאוד. חורף של תקווה.

הלוואי וכל אלי הפנתאון שברקים בידיהם, גשמים בחלציהם יעופפו הנה, לארץ כאובה, שסועה, שנחלי דם מחליפים ממלאים אפיקי מי גשמים, וישטפו הדם, וימלאו ערוצי מים אלה בנוזלי התשוקה שלהם..

צלמית האל בעל, נמצאה במגידו. תארוך: מאות יג' – יב' לפני סה"נ. רשות העתיקות. צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים / ארדון בר חמא, https://katzr.net/bd7ad4

535 - שבעה באוקטובר 2023 - האם עד מותנו?

הנושא החם בשרביט משיק לפוסט הזה שלי. 

עיתוני חג סוכות מלאים בתמונות, סיפורים, חשיפות של אותו זמן נורא, שזכה כמובן למבחר שמות. החל מהשם הזוועתי שממשלת הזדון, הפשע והרשע בחרה וכלה בשמות שנותנים לו אנשים שונים, כולל אני.

לא קראתי אף סיפור, לא התבוננתי באף תמונה. הפוסט של עננת, שנתיים ארורות, קורע הלב הוא היחיד שהצלחתי, אומנם בקושי רב, לקרוא.

עם זאת

חלפו שנתיים מאירוע ששינה את חיינו, שינה את הדימוי העצמי שלנו, שינה את המושג "ציונות" והעלה אותנו על מסלול עתידי מלא מהמורות וסכנות, הן ברמה ציבורית והן ברמה האישית.  

חברי הטוב, יצחק שפי, העלה את הטקסט הזה ב- FB. חומסקי זיהה, כמו רבים אחרים את סכנות הימין, את סכנת "האחידות הרעיונית" ואת פוטנציאל ההרס הנורא בציונות:

איך מחזיקה מעמד ואף מתעצמת הדיקטטורה של הרעיון הציוני

=========================

הציטוט הזה מספרו של נועם חומסקי "איך העולם עובד" מדבר כאילו ספציפית על הדיקטטורה המושלת בישראל מיום הקמתה, "עוד יותר ועוד יותר", כמאמר השיר שזכה במצעד הפזמונים השנתי:

"הדרך החכמה לשמור על אנשים פסיביים וצייתנים היא להגביל באופן מוחלט את טווח הדעה המקובלת, אבל לאפשר דיון תוסס מאוד בתוך הספקטרום הזה. זה נותן לאנשים את התחושה שיש חשיבה חופשית, בזמן שכל הזמן ההנחות מראש של המערכת מתחזקות על ידי גבולות המוטלים על טווח הדיון". (תרגום דיגיטלי)

אני רוצה לזכור את התאריך הזה דרך דמותה של אשה אחת, גיבורה בעיניי, שבורחת עד היום מתהילת שווא ומיהירות ריקה של "שופוני".

האשה הזו, שהיתה המנהלת בביה"ס בו עבדתי, לא זכתה לכבוד רב ממני. אבל, התכונות שלא מצאו חן בעיניי הן אלה שהפכו אותה לגיבורה: גלי תיבון. מיותר לציין שמכונת הרעל של השלישייה שהשתלטה על החיים כאן [רה"מ, רעייתי, ילד"ז] כבר טוענת לידיעה מראש שלה ושל בן זוגה על הטבח, ולכן הם ידעו איך ולאן להגיע.

אני מעדיף, כמנהג בת היענה, לטמון ראש בחול. אבל הקולות השונים מרעידים גם את החול. שלא כמו אחרים שתש כוחם והם בורחים/עוזבים/חצי מהגרים כנראה אנחנו, בת זוגי ואני, כאן.

האם עד מותנו?

קריקטורה, ”יום הדין”, אוקטובר 1973 https://did.li/thDx5, יום הדין, אוקטובר 1973

534 - שטויות של בין הזמנים הקשים

פרוייקט מסלול, עונה 21, 2024, דיסני+

---

אני מחכה ומחכה שערוץ 37, החיים הטובים, ב-הוט יתעורר ויתחיל לשדר את העונה האחרונה, והנה בביקור אצל בני ראיתי "פרוייקט מסלול" חדש-דנדש. "היי, למה לכם יש ולי אין"? שאלתי בתרעומת.

כשהגעתי הביתה, מייד נצמדתי לתוכנית.

יומיים צפייה.

בהחלט מבחינתי לפחות שווה את ההמתנה והבינג'.

תוכניות ריאליטי בצורה גסה מאוד מתחלקות לשני סוגים: ריאלטי-תחרות בתחום כישורים מסויים [בישול, אומנות, צילום, ניפוח זכוכית, עיצוב אופנה, ואפילו צפיתי באחת שעסקה בסידור פרחים] וריאלטי-יחסים, [עקרות בית אמיתיות, נשות הרופאים, האח הגדול, הישרדות, תוכניות זיווג וכו' וכו']

פרוייקט מסלול שייך לסוג הראשון, ואני צופה בו מאז עונה ראשונה.

האבולוציה של התוכנית מרשימה לא פחות, כולל לפחות "ספין-אוף" אחד, תוכנית לכאלה שהודחו מהתוכנית וניסיון לזכות מחדש בתואר, בכסף ובתמיכה מקצועית. All Stars

בין היתר - מעבר מהכנה לקראת אירועי האופנה בניו יורק [שבוע האופנה] לויתור על שבוע האופנה לטובת אירוע סיום באולפני החברה.

למשל, ויתור על טים גאן המבריק כמנטור לטובת בוגר התוכנית, כריסטיאן סיריאנו, שויתר על תדמית "האב הטוב אך הנוזף" למשהו יותר קרוב למשתתפים בגילם או ברוחם, אחד שהצליח בתוכנית וגם בתעשייה בצורה בולטת במיוחד.

כמה עונות היידי קלום לא היתה המנחה.

מצאו לה "תחליפים" מעניינים, אבל בעונה האחרונה מי שנשארה לצדה היא נינה גרסיה, שמשתתפת מהעונה הראשונה.

יש גם שינוי דרסטי בעריכת התוכנית.

מתן מקום רחב יותר לפינת ה-וידויים, ליריבויות אכזריות וכן גם לברוטליות של השופטים. הבולט הפעם היה הסטייליסט לואו רואץ' שויתר על ה"פאסיב-אגרסיב" האמריקני לטובת אמירות קשות ולא קלות.

קצב התפתחות האירועים מהיר יותר מבעבר. מתן ביטוי לסגנון ה-טיקטוק עם בועות-טקסט קופצות לרגע ובמהירות.

"גלגל הצלה" נעלם מהתוכנית לגמרי.

מרתק, מעניין.

יש בתוכנית משהו עקרוני ביחס לאופנה, שאינה רק "תפירה עילית", אלא גם עיצוב אופנה למצבים מסויימים, למקצועות מסויימים, למחלות, לנכויות. אהובה עליי בעיקר ההקפדה על דוגמניות במשקל גבוה, ולכן כפייה אמיתית על המשתתפים לחרוג מהמודל המובהק של דוגמנית/דוגמן. אני גם אוהב את פינת "לקוח אמיתי" - כלומר אדם שאינו מתחום האופנה אבל מעונין/ת בעיצוב בגד לטעמו.

פינה נוספת אהובה מאוד היא עיצוב באמצעות חומרים לא שגרתיים. החל מזבל ממזבלה דרף חומרים לשיעור מלאכה לילדים.

למי שאוהב - מומלץ.

533 - פוליטיקה?

 הנושא החם בשרביט הוא "הסכם השלום" שנחתם בין רה"מ לבין טראמפ.

עוד בטרם השתתקו קולות "השמחה", כבר עלו קולות חוסר האמון בשניים האלה, ורבים גם השתכנעו שמטרת הטקס, בטח מבחינת ביבי, הוא יצירת מצג של תקווה, ולזכות ביומיים של בועתיות מלאה, מנותקת מכל העולם, ערב יום כיפור ויום כיפור.

אין לי מעבר לכך הרבה מה לומר.

נר הזיכרון שקניתי הוא ל- 72 שעות, כך שרק היום יסיים את חייו, ויגמור לציין 52 שנים מ- 1973.

זו הפעם הראשונה שאני רואה סרטון זה.

לבי לבי לנערה, אישה כיום, ששכלה את אהוב לבה.