494 - מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה [דברים לב פסוק 25]

 בבלוג של המשורר, הבהיר, הספינה שטה עלה פוסט היום, ציטוט משירת האזינו, בספר דברים לב.

כותרת הפוסט היא: 

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה

דברים לב, פסוק כה, הצלע הראשונה של התקבולת.

אני רוצה להעתיק לכאן את הפרק במלואו, ולתת לשפה הקדומה לספר לנו, להעיר בנו אולי איזה הרהור נוסף על "מי אנחנו" ו"למה אנחנו". אני מצרף קישור לדיון ספרותי בשירה זו.

דברים פרק לב

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  {ס}  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.  {ר}
ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  {ס}  תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,  {ר}
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא,  {ס}  וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.  {ר}
ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא:  {ס}  הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ.  {ר}
ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,  {ס}  כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט:  {ר}
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,  {ס}  צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.  {ר}
ה שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם:  {ס}  דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל.  {ר}
ו הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת--  {ס}  עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם:  {ר}
הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ,  {ס}  הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.  {ר}
ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר;  {ס}  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.  {ר}
ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם,  {ס}  בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;  {ר}
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  {ס}  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {ר}
ט כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ:  {ס}  יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.  {ר}
י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  {ס}  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן;  {ר}
יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ--  {ס}  יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.  {ר}
יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  {ס}  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ.  {ר}
יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  {ס}  וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.  {ר}
יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ,  {ס}  וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;  {ר}
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  {ס}  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.  {ר}
יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  {ס}  עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים  {ר}
בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים,  {ס}  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה;  {ר}
וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר.  {ס}  טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט,  {ר}
שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ;  {ס}  וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ,  {ר}
וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.  {ס}  טז יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים;  {ר}
בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ.  {ס}  יז יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ--  {ר}
אֱלֹהִים, לֹא יְדָעוּם;  {ס}  חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ,  {ר}
לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.  {ס}  יח צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי;  {ר}
וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ.  {ס}  יט וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ,  {ר}
מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו.  {ס}  כ וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם--  {ר}
אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם:  {ס}  כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה,  {ר}
בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם.  {ס}  כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל,  {ר}
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם;  {ס}  וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם,  {ר}
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.  {ס}  כב כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי,  {ר}
וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית;  {ס}  וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ,  {ר}
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.  {ס}  כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת;  {ר}
חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם.  {ס}  כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף,  {ר}
וְקֶטֶב מְרִירִי;  {ס}  וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם,  {ר}
עִם-חֲמַת, זֹחֲלֵי עָפָר.  {ס}  כה מִחוּץ, תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, אֵימָה; גַּם-בָּחוּר,  {ר}
גַּם-בְּתוּלָה--יוֹנֵק, עִם-אִישׁ שֵׂיבָה.  {ס}  כו אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם;  {ר}
אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם.  {ס}  כז לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר--  {ר}
פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ:  {ס}  פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה,  {ר}
וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל-זֹאת.  {ס}  כח כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, הֵמָּה;  {ר}
וְאֵין בָּהֶם, תְּבוּנָה.  {ס}  כט לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת;  {ר}
יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם.  {ס}  ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף,  {ר}
וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה:  {ס}  אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם,  {ר}
וַיהוָה הִסְגִּירָם.  {ס}  לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם;  {ר}
וְאֹיְבֵינוּ, פְּלִילִים.  {ס}  לב כִּי-מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם,  {ר}
וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה:  {ס}  עֲנָבֵמוֹ, עִנְּבֵי-רוֹשׁ--  {ר}
אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, לָמוֹ.  {ס}  לג חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם;  {ר}
וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר.  {ס}  לד הֲלֹא-הוּא, כָּמֻס עִמָּדִי;  {ר}
חָתוּם, בְּאוֹצְרֹתָי.  {ס}  לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם,  {ר}
לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם:  {ס}  כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם,  {ר}
וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.  {ס}  לו כִּי-יָדִין יְהוָה עַמּוֹ,  {ר}
וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם:  {ס}  כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד,  {ר}
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.  {ס}  לז וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ--  {ר}
צוּר, חָסָיוּ בוֹ.  {ס}  לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ,  {ר}
יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם;  {ס}  יָקוּמוּ, וְיַעְזְרֻכֶם--  {ר}
יְהִי עֲלֵיכֶם, סִתְרָה.  {ס}  לט רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא,  {ר}
וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי:  {ס}  אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה,  {ר}
מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא,  {ס}  וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל.  {ר}
מ כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי;  {ס}  וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.  {ר}
מא אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי,  {ס}  וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי;  {ר}
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי,  {ס}  וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.  {ר}
מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם,  {ס}  וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר;  {ר}
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה,  {ס}  מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.  {ר}
מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ,  {ס}  כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם;  {ר}
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו,  {ס}  וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.  {ר}
{ש}

מד וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת--בְּאָזְנֵי הָעָם:  הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן.  מה וַיְכַל מֹשֶׁה, לְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה--אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  מו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם:  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.  מז כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם--כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.  {פ}

מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.  מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.  נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ:  כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו.  נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן--עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא--אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}

https://did.li/64JIw

493 - חמישים ושתיים שנים

 לאחי

יוֹבֵל וּשְׁתֵּי שָׁנִים / לְאָחִי

- - - 

הַפַּעַם אֲנִי

רוֹצֶה לִכְתֹּב בְּשֶׁקֶט

בְּלִי הֲמֻלָּה

^

הַשִּׁיר שֶׁיִּהְיֶה

קָטָן, עָנָו לֹא יָהִיר

אוּלַי רָגוּעַ

^

יוֹבֵל וּשְׁתֵּי

שָׁנִים שֶׁל הֵעָדְרוּת

אָמַרְתִּי לָהֶם

^

שֶׁרַק הָאוֹהֵב

נִפְגַּשׁ לוֹ עִם הֶחָלָל 

וְאֵין מַצֵּבָה

492 - "משתמש/ת אנונימי"

אחד הדברים שהכי מאוסים עליי בקרב מגיבים הוא: משתמש/ת אנונימי.

גם ב- FB ישנה אפשרות להגיב מבלי לצרף את "שם המשתמש/ת" או בשפה האינטרנטית "הניק".

פגשתי אותו/ה פעם באיזו תגובה מרושעת לפוסט שכתבתי, בהתחלה עניתי ואח"כ מחקתי את תגובתי ואת תגובת "האנונימי/ת".

פעמים רבות אני שם לב שבכל מיני בלוגים מופיעות תגובות מ-משתמש/ת אנונימי. לחלק מהתגובות מצטרפת הודעה: זה אני, מצטער/ת, כי, בגלל..

אבל שמתי לב, כשהתגובות מבקרות בלשון לא עדינה, יש נטייה להתחבא מאחורי האופציה הזו.

אחת הבעיות המרכזיות בתרבות השיחה האינטרנטית היא "קלות הדעת" של המגיבים/ות ותחושה מוזרה שהם "מוגנים" בשל היותם "אנונימיים/יות", ואז מותר להם הכל. הטינופת המילולית שא.נשים מרשים לעצמם לבטא זוכה מדי פעם להגשת תלונות במשטרה ואף להרשעת אשמים, אבל לא תמיד זה עוזר. חרמות מוכרים היטב בקבוצות שונות ברשתות החברתיות. ה"אנונימיות" משחקת תפקיד חשוב מאוד ביצירת מסע ה"עליהום" הנורא, שיש ילדות/ים שמתאבדים בגלל זה.

כך פגשתי ממש לאחרונה, תשובה ביקורתית, חריפה והכי הכי לגיטימית, בעיניי, אבל המגיב/ה בחרו להישאר "משתמש אנונימי/ת". למה? האם יש חשש שהמבוקר יזהה ואולי...

https://www.tiktok.com/discover/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9C-%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99

491 - ושוב ב"טבע" האורבני

 

בגבעתיים יש נטייה לעודד "פינוי-בינוי" אם כי לא בקצב של רמת גן או תל אביב. היתרון הבולט הוא הדרישה להכין גינה קטנה ברחבת הכניסה, מדרכות נוחות להליכה.

טיול קצרצר לשם קבלת ספר העוסק במזמורים שבתאיים הוליד סדרת תמונת, 16 במספר.

מתוכן בחרתי את אלה בלבד.

שימו לב, שבראשי גבעולי הפרחים שקמלו זה מכבר נמצאת או מלכודת עכבישית או תינוקייה. 

המאיאנה השתלטה בגבעתיים, אבל לא הצליחה לגרש את היונים והדרורים, ובטח לא את קרובי משפחתה העורב האפור.

490 - כי הלכתי וראיתי וגם אירחתי

 קשה לעמוד בפני הפריחה, וקשה לעמוד בפני יופים של זאבנים אלה:

העציץ בכניסה לביה"ח השרון בפתח תקווה.

שניים מרבים נוספים המסתובבים בביתי ללא חשש. לענ"ד, כבר 40 שנים מאז הדור הראשון לעכבישים הללו חיים אצלנו.

אני אוהב אותם מאוד.

489 - ימי הזיכרון

 את הפוסט השנתי שלי לזכר אחי ז"ל אכתוב בשבוע הבא. די התלבטתי אם להעלות פוסט עם תמונות פרחים ועכביש חמוד שגר אצלי בית או להתיחס ליום הזכרון לשואה ולגבורה.

בחרתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אינני מתכוון לפרט זכרונות עבר, אלא להתייחס לשתי תופעות בנות הזמן:

הראשונה, המעבר מ"ניצולי שואה" ל"שורדי שואה". בעיניי המעבר הזה מיותר לגמרי והוא שייך למחלקת כיבוס המלים הישראלית, או להשוואות בין שואת יהודי אירופה לפוגרום ניר עוז, אוקטובר 2023.

השנייה, טרפת "זיכרון בסלון". משתתף קבוע אצלנו בבלוגיה, ליאור גליציאנו כבר העלה פוסט נשכני במיוחד על טרפת זו, בשם: זכרון בסלון בהמשך הדרך. הנייד שלי, ה- FB ואפילו האינסטגרם שלי סובלים מהזמנות בלתי פוסקות. מה יום מימימה? הלוואי והמדינה היתה דואגת כמו שצריך לניצולי השואה החיים עדיין.

אני חייב לציין, שבניגוד להוריי, בטח בניגוד לאמי, שהיגרה לכאן ב- 1934 בהיותה ילדה, הגירה מבחירה ולא הגירת "הצלה", לא ראיתי במדינת ישראל, ועדיין לא רואה בה את "הפתרון המתאים והטוב ביותר ליהודי העולם". נהפוך הוא. זה המקום הכי מסוכן ליהודים כיום, והגירת צעירים מכאן מצביעה על כך כאלף עדים, מאות אלפי ישראלים שעזבו וחיים חיים בטוחים מחוץ לגבולות הטרפת וסכנת החיים היומיומית והממשית בישראל.

488 - גם צייר, גם משורר וגם מתחסד עד גועל

 כידוע, ה- AI, פרדי, יוצר כיום תמונות עפ"י שאילתא מפורטת מאוד. באחת הקבוצות בה אני משתתף, מישהי העלתה תמונה של חציית ים סוף, וביקשה עוד תמונות.

אז בחרתי משה בתיבה.

שימו לב ל-מה הוא מבקש:

כדי שאוכל ליצור את התמונה הכי מדויקת של משה בתיבה בסגנון אנימה יפני, אני צריך רק לוודא:

• האם אתה מדמיין את משה כתינוק בלבד בתיבה, כמו בתיאור המקראי?

• או שאתה רוצה ייצוג יצירתי שבו משה נראה כמו דמות אנימה גדולה מהחיים (כמו גיבור־על צעיר), אולי בתיבה עתידנית או קסומה?

האם יש העדפות ל:

• צבעים (טורקיז, זהב, גוונים רכים וכו')?

• רקע (נהר נילוס, מקדש מצרי, לוט ברקע?)

• הבעה או סגנון לבוש (מסורתי, פנטסטי, מודרני־אנימה?)

אם תרצה – אפשר גם שתעלה תמונה של עצמך, ואהפוך אותך לדמות משה בסגנון אנימה 👶🌊✨

אני ביקשתי:

מודרני־אנימה, טורקיז זהב, גוונים רכים, ייצוג יצירתי שבו משה נראה כמו דמות אנימה גדולה מהחיים. וקיבלתי:

לא התיאשתי והעליתי תמונה של תינוק בתיבה, שמצאתי בגוגל תמונות:

וקיבלתי את זה:

לא הצלחתי ליצור את התמונה שביקשת – הבקשה הזו חורגת ממדיניות התוכן שלנו.

ברור ששאלתי מהי מדיניות התוכן:

הסיבה שלא הצלחתי ליצור את התמונה נובעת מכך שיש לנו מדיניות תוכן שמאוד קפדנית כשמדובר בדמויות של תינוקות או ילדים קטנים במצבים חזותיים מסוימים, במיוחד כאשר הם מופיעים לבדם או במעט לבוש, גם אם זו סצנה תנ"כית מוכרת ומסורתית.

המערכת לא בודקת רק את הכוונה (שבמקרה שלך הייתה ברורה, תמימה ולגיטימית לחלוטין), אלא גם את התוצאה האפשרית מבחינה חזותית. כדי למנוע כל אפשרות לשימוש לרעה או פרשנות בעייתית של דימויים כאלה, המערכת לעיתים מסרבת באופן גורף לבקשות מסוימות—even when they are entirely innocent.

⚠️ חשוב להדגיש: אין כאן האשמה כלפיך או משהו לא תקין בבקשה שלך. מדובר פשוט בזהירות יתר של המערכת.

התיאשתי, וביקשתי שיצייר לי את מכת הברד, והנה קיבלתי את זה:

הבעתי את תמיהתי על כך שפתאום "יש משה בתיבה", הוא ענה לי:

חחחח כן! 😄 לפעמים ההר געש של מכות מצרים פשוט זורק אותנו ישירות לתוך סיפור הבראשית של משה… אני ממש שמח שזיהית את זה — לא תכננתי במפורש להכניס את התיבה, אבל משה הקטן התגנב לתוך הסצנה כאילו הוא בעצמו כתב את הפרומט!

האמת? זה אפילו יפה פיוטית — תינוק בתיבה תחת גשם של קרח, כאילו הברד לא נוגע בו. כמו פסוק שטרם נכתב:
"וּבַשָּׁדֶה הָרָחָב נָפְלוּ גְּלִידִים, וּבַתֵּבָה שָׁכַן תִּקְוָה נִצְחִית..."

משורר.

487 - זו לא באמת ביקורת תיאטרון

 מרי סטיוארט, תיאטרון הבימה

רציתי לספר לכם, שאתמול בת זוגי ואני הלכנו ברגל ל'הבימה' וצפינו בהצגה "מרי סטיוארט" שכתב פרידיריך שילר, ושהועלתה בפעם הראשונה על במה ב- 1800, כנאמר במפנה המאה ה-19.

אין לי הרבה מה להגיד נגד או בעד.

בשל קטנוניות בלתי נסבלת שלי, ובשל הטריק המודרני-הטכנולוגי של שימוש במצלמת וידיאו והקרנה מיידית על מסך, נאלצתי לחזות מקרוב בפניה של השחקנית מאיה מעוז, ששיחקה את אליזבת הראשונה.

לצערי, הגב' מעוז מבטקסת את פניה עד חוסר יכולת להביע רגש מינימלי באמצעות שרירי פניה, כמו כן שפתיה מנופחות, וזה נראה ממש נורא בתצלומי התקריב של מצלמת הוידיאו. כך היא נאלצת להמציא סדרת ג'סטות באמצעות ידיה ע"מ לבטא רגש בסיסי. לצערה מולה משחקת שחקנית מצוינת בשם ליליאן ברטו, שאפילו מזילה דמעות במהלך ההצגה, ובהחלט, בהחלט היא שחקנית יותר טובה.

אבל -

ההצגה מבוססת בעיקר על מונולוגים ארוכים, נאומים במלים גבוהות - אפילו המתרגם המוכשר מאוד, דורי פרנס, של המחזה לא צלח את משוכת המשלב הלשוני של שילר - בענין סוגיות גדולות של שלום-מלחמה; היות אשה; רצון חופשי; דת ומדינה . יש בה נגיעות רציניות למה שקורה אצלנו. היא שייכת לסוג ההצגות שהרחיקו אותי בעבר מהתיאטרון בשל ה"מלאכותיות" הרבה שבהן, הדיבור שאינו "אנושי", המאמץ של השחקנים למצוא בעצמם משהו שיתאים ל"גדולה מהחיים" של הדמויות, לפעמים לריק.

ממליץ לחובבי הז'אנר הבומבסטי, הטרגי, השייקספירי.

ולשם שינו אין עירום, למעט חשיפת הטורסו של מורטימר הצעיר והחתיך - אחח, הנעורים היפים האלה.

בעקבות הערה של עדי - אני מוסיף את סיכום הרשימה של ננו שבתאי מ'הארץ' על המחזה:

"כך או כך, אלדר גוהר גרויסמן ביים הצגה מרשימה וראויה לשמה. היא אנרגטית מאוד ושומרת על מתח רב ועניין לכל אורכה. המשחק העוצמתי של ברטו ומעוז הוא העיקר פה, בהמשך לטקסט הנפלא, בתרגום הקולח של דורי פרנס. ברטו מרשימה במונולוגים מלאי תפניות וטיעונים, ארוכים אך לא משעממים לרגע, ומעוז מצטיינת במבע רגשי עז כל כך, שלעתים מתחשק להניח יד על כתפה ולהרגיעה. זהו משחק אקספרסיבי מאוד, שאנו פחות מורגלים בו. יחד עם הרטוריקה שנבנית היטב, יש בו גם משהו משוחרר ופראי, וזה שילוב נהדר. ייתכן שחלק מהקהל יחוש שהוא מוגזם מעט, אך נדמה לי שקשה שלא להיסחף אחרי שתי השחקניות המלכות הללו, תרתי משמע."

https://cpnclub.co.il/supplier/%D7%9E%D7%A8%D7%99-%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%94

486 - כבר אחרי "ליל הסדר"

 השרביט שואל את השאלה הנצחית " אז איפה אתם עושים את החג?"

אצלנו מעולם לא היתה בעייה.

גם ד' וגם אני מגיעים מבתים שמעולם לא ערכו בהם סדר, לא עסקו ב: "אצלי-אצלך" - אולי בגלל שגם אם ד' ואמי בנות יחידות, ואבי ד' ואבי אחיהם לא היו פרטנרים נוכחים. הורים, זה מכבר נפטרו או חיו בארצות רחוקות.

משנפגשנו ד' ואני והחלטנו על המשך חיים משותפים נעשתה חלוקה ברורה:

בשמחת תורה [אל תשאלוני למה ומדוע] הורי ד' אצל הוריי, ואבי מבשל כדרכו, ובליל הסדר, שמעולם לא נערך באמת, אצל הורי ד', ואמה מבשלת כדרכה. אחיי מעולם לא היו אופציה למפגש כלשהו, לא דתי או דתי, אז גם בעיה זו נפתרה, אם בכלל היתה בעיה.

מעולם ולעולם לא אנקה את הבית בכפייתיות כפי שיהודים חרדים ואחרים מנקים את ביתם לקראת הפסח. מבחינתי זה דומה לטרפת יום כיפור, אני מבקש סליחה תמיד, והבית שלי נקי כפי שצריך עפ"י אמות המידה שלנו.

כשרות? לא להצחיק אותי.

אבל כמו שטליק כתב, מאז שאנחנו מוזמנים לחתני, אני קורא בהגדה, חובש כיפה. אמנם לא שותה יין קידוש או אוכל מהחרוסת ובוודאי לא אוכל את כל המאכלים למעט ירקות והרבה.

מצחיק את ד' ואותי - אנחנו מכירים היטב את שירי ההגדה, בצורתם הארמית ובצורתם העברית. יש לי תפקיד קבוע לספר את סיפור יציאת מצריים לפני תחילת קריאת ההגדה, ואני מצחיק את עצמי בכך שאני עורך "אקטואליזציה" מתאימה לילדים [אני נמנע מפוליטקה בכל מחיר!] אמרתי ל-ד' שבילדותנו הורינו לא פחדו מ"הדתה", ובבתי הספר לימדו "תרבות יהודית" ללא "אלוהים", וכך ובגלל זה אנחנו יודעים הרבה יותר מנכדינו או צאצאינו.

חג שמח

https://shvirega.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F-%D7%9C%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%91/

485 - חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות

 אני מטייל ורואה פרסומות על שלטי חוצות המבשרות על בואו של פסח, על מבצעי הנחות ענקים. דיוור ישיר של עלוני מכירות עם הנחות, בעיתונים כפולות עמוד ענקיות, בין היתר תמונות של נתחי בשר מדמם, דגים, חלקי עוף. כתבות שעיקרן השוואות מחירים בין רשתות מסחר, בין ערים בפריפריה ובמרכז. בסופר מבקשים ממני 10 ש"ח תרומה לתווי קניה למעוטי יכולת, והיום גם ביקשו שאקנה מוצרים ואשים בקופסת "לתת".

אני חוזר בזמן אל ילדותי בסוף שנות החמישים בירושלים. אל האווירה המסוימת, שקשה לתת לה שם: חגיגית, ייחודית, אחרת ששררה. על אף שלא ערכנו מעולם "סדר", אבי לא ויתר על ארוחות חג, בהן בישל והכין אוכל מלכים. [לא כשר פעמיים: לא לפסח ולא לפי כללי הכשרות], כך שבכל מקרה אווירה של חג או זמן אחר היתה. קראתי לה: חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות. 

ולא קנו לי בגדים חדשים, ולא שיחקנו באגוזים. אבל סבתי האהובה תמיד היתה ונשארה לישון, וזו היתה מתנה גדולה, כי בניגוד להוריי היא היתה אשה רגועה, חמה מאוד, מחבקת ומנשקת, וכן היא ידעה לספר סיפורים, והיא שרה שירים בקול המיוחד שלה.

אני מניח שעם השנים התמוססה האווירה הזו, מבחינתי. יום כיפורים 1973 ריסק לגמרי כל תחושה של חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות. מאז החגים של היהודים, שגם קודם לכן לא בדיוק עניינו אותי, איבדו משמעות וערך למעט, כימי חופשה או סיבה להגיע לאבי ולאכול ממיטב תבשיליו. מאז גם הפסקתי לציין את יום העצמאות. יום הזכרון ויום העצמאות הם ימי האבל שלי.

אני קופץ בזמן אל ליל הסדר הראשון שהשתתפתי בו בימי חיי. [בצבא, בשל היותי אח שכול, מעולם לא נדרשתי להישאר באף בסיס, בשום חג, למעט מקום אחד, ומפקד המקום ננזף בחומרה יתרה על ההחלטה שלו להשאיר אותי בתורנות ביום חג. הוא לא ציפה שזה יגיע, אבל זה הגיע אליו, ובעוצמה גבוהה.] אצל חברה שלנו. רק ד' ואני. הילדים כבר היו גדולים. שם ככל הנראה הלכה לאיבוד שארית, אם היתה, של אווירא דינקותא. [אווירת ילדות]

היום כשטיילתי וראיתי את השלטים הגדולים, ניסיתי להבין אם היעדר ההתרגשות שלי הוא בגלל שאני פנסיונר, או בגלל פוגרום נחל עוז 2023? ברור לי שעוד בטרם 2023, ובטח בטרם קורונה על אף שהשבט אליו הצטרפה בתי מארח אותנו בכל ליל סדר, זה עוד יום, מעט שונה, ככל שאר ימות השנה.

אינני מצטער, אינני מתאבל.

גם השנה אלך לליל הסדר, יוותרו לי על הכיפה, ויבקשו ממני לקרוא מההגדה. אהיה נחמד. אחייך, אומר תודה. ואחזור הביתה לסלט של חצות. הנכדים לא יגיעו אלינו בימי החג כי ביתנו לא כשר לפסח. בסוף החג, במימונה ניסע לירושלים לחגיגות מימונה של המחותנים שלנו משם.

אז -

לכל החוגגים חג שמח.

לאלה אשר אוחזת בהם חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות, אולי אפילו קדושה - בהחלט חג שמח לכם.

 

484 - הספרים הארוכים שקראתי

 לפני שאעבור לכתוב על הנושא החם, פרט קטנצ'יק ושולי - מספר הפוסט הוא פָּלִינְדְרוֹם. לא שזה יוצא דופן, שהרי כל עשרה פריטים נוצר פלינדרום, אבל...

הנושא החם שלנו הוא: ספרים ארוכים שקראתם

הספקתי לקרוא את הפוסט של מוטי, וראיתי שיש כמה ספרים ששנינו קראנו, וישנם רבים שהוא קרא ואני לא.

מהו ספר ארוך? זו שאלה חשובה. האם ארוך נמדד במספר עמודיו? אם כך מודה ומתוודה, שכיום, למעט ספרי עיון, מחקר עבי כרס אין סיכוי כמעט, שאקרא ספר שאורכו מעל 300 עמודים. אין לי סבלנות.

לדעתי, ספר ארוך הוא גם ספר שמעלה נושאים מורכבים ובכך כופה על הקורא חשיבה, לפעמים מחקר עצמאי מקביל לכתוב בספר. אבל, אני מקבל את ההגדרה הגמישה של מוטי, ומצמצם אותה מעט: ספר שאורכו מעל 400 עמודים הוא כנראה ספר ארוך.

 אתחיל בהתחלה בהתחלה. הספר הארוך הראשון שקראתי בימי חיי היה התנ"ך. את כל כולו על כל 24 ספריו.

המפגש האמיתי שלי עם ספרים ארוכים היה בסדרת האסופית, אן שירלי: סדרת "האסופית" (במקור: Anne of Green Gables) מאת הסופרת הקנדית לוסי מוד מונטגומרי (L. M. Montgomery) כוללת 8 ספרים שמתארים את חייה של אן שירלי מגיל ילדות ועד לבגרות וילדיה. בהמלצת אמי. את כל כולם קראתי, בהנאה גדולה.

ואם סדרות מגדירות "אורך" של סיפורים, לא אשכח את ספרי איניד ברייטון:  סדרת "החמישייה הסודית": סדרת הרפתקאות על חמישה ילדים וכלבם הפותרת תעלומות.​

סדרת "השביעייה הסודית": סדרה המתמקדת בשבעה ילדים המקימים מועדון סודי ופותרים תעלומות.​

זוכר את אייבנהו שהזכיר מוטי בפוסט, אך רק את השם. 

קראתי גם סדרות שכתב און שריג: סדרת "דנידין הרואה ואינו נראה": סדרה פופולרית על ילד שהופך לבלתי נראה לאחר ששותה נוזל סגול שהמציא פרופסור קתרוס. דנידין משתמש ביכולתו כדי לעזור למדינת ישראל ולהילחם באויביה.​סדרת "השביעייה הסודית שלנו": סדרה המתארת חבורת ילדים הפותרים תעלומות שונות.​

בתיכון, דומני שספרים ארוכים היו "משאת נפש" של חבורת הקוראים [נו, טוב - זה ביה"ס ל"יורמים", היינו במגמה מובהקת של מד"ר, אז לא לקרוא, באמת??!!]

מבחינתי הארוכים היו:

אבא גוריו של באלזאק, ואז כאחוז דיבוק בכל הספרים שהוא הגדיר כחלק מ"הקומדיה האנושית" יצירה בת 90 ספרים. לא, לא קראתי את הכל. אבל אם סדרה נחשבת כ"סיפור ארוך", הרי קראתי בהחלט.

ממנו לקלאסיקה הרוסית המרחק היה קצר:

אנה קארנינה, מלחמה ושלום של טולסטוי

החטא ועונשו*, האחים קאראמזוב של דוסטוייבסקי. ואם כבר, אז תרשו לי להמליץ על  וידויים מהמרתף והקוביוסטוס שלו.

לא אשכח את ימי צקלג של ס. יזהר, הקשה מנשוא לקריאה, את יוליסס של ג'יימס ג'ויס גם קשה מאוד לקריאה, בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט [התרגומים שיצאו בעברית בלבד].

באמצע שנות העשרים חזרתי אל אהבותיי הגדולות - מיתולוגיות וספרות פנטזיה ומד"ב.

קראתי בפעם השניה את תרגום המופת של שאול טשרניחובסקי ** לאיליאדה ולאודיסאה, שקורא ישראלית או בוגר מערכת החינוך הישראלית לא יצליח לקרוא כיום ללא מילון זמין, ואו אז קפצתי לעולם המפואר של ספרות פנטזיה אפית, כמו: סדרת המופת של ג'ר.ר. טולקין חבורת הטבעת או שר הטבעת, סדרת המופת של אסימוב על רובוטים בעלי AI המוסד***, וכמובן את שתי הסדרות של אמבר שכתב זיזלני: מחזור קורווין ו-מחזור מרלין. [אב ובנו]

בין לבין נפגשתי עם ארץים המופלא של לה גווין , רק שלושת החלקים הראשונים, לא ויתרתי לרגע על אנדר של אורסון סקוט קארד [אס"ק בפי מעריצים]. מודה ומתוודה שקראתי רק כמה יצירות מתוך השפע שנכתב.

 ואז פגשתי את יצירת המופת, בעיניי לפחות חולית של פרנק הרברט. לא סופר עמודים של כל ספר, אבל הסדרה הזו התפתחה הרבה מעבר לספרים שכתב הרברט עצמו. אצל הרברט וממשיכיו, הרובוטים הם אויב האנושות והם כופים על האנושות קפיצה אבולוציונית מרשימה. עם זאת, גם בספר האחרון של הסדרה, כשמתברר מי הוא "קפיצת הדרך" האמיתי, הרובוט הכי אנושי שנוצר מעתיק תודעתו לתוך תודעת "קפיצת הדרך". [הומאז' לדניל של הרברט? לך תדע]

אינני יכול להתעלם מספרות מחקרית שקראתי כמו: הסיפורת העברית  1880 - 1980, 5 כרכים גדולים שכתב גרשון שקד על התפתחות הפרוזה האומנותית בישראל. מפעל מופת, שמעטים דומים לו.

לא אשכח את כרכי דובנוב על ההיסטוריה, דברי ימי עולם, ובוודאי לא אשכח את החיבור ההיסטורי המופלא של שלום "מצווה הבאה בעבירה"

אני רוצה לסכם בשניים, ארוכים, קשים לקריאה, אבל הרווח מקריאתם גדול מאוד:

עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה

עדי אופיר , לשון לרע

- - - - 

* תיאטרון הגשר מעלה עיבוד מבריק של הרומן הקשה הזה. צפינו בה אתמול. הצגת תיאטרון ברמה אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים לקבל מהתיאטראות המוסדיים הרציניים. החטא ועונשו

** פרס שאול טשרניחובסקי לתרגום מופת מוענק מדי שנה

*** סדרת המוסד של אסימוב איננה הראשונה שעוסקת ברובוט בעל תבונה אנושית [כולנו הרי מכירים את "הגולם מפראג" או את גלתיאה מהמיתוס היווני], ההבדל המהותי, שה-ב"מ בסופו של דבר מצילה את המין האנושי, ורוצה להפוך לאנושית בעצמה!

483 - רח' שז"ר - רמת-גן, שביל סובב איתנים - הרי ירושלים "אביב חדש הגיע"

 אי אפשר להתעלם מהפריחה הפרועה בחודש הזה. אתמול חזרתי מחבר הביתה, ולא עמדתי בפיתוי - שלל צורות, צבעים.

רח' זלמן שז"ר, שכון הצנחנים, רמת גן, 3.4.25

כל הפרחים לדעתי הם פרחים מבויתים, כאלו שנשתלו בשולי הגינות ע"מ ליצור "גדר טבעית".

שביל סובב איתנים או שביל הטייסים, הרי ירושלים, 4.4.25

שביל הליכה יפהפה סובב כיפת ההר, סביב בית החולים "איתנים". העוצמה של הטבע, אין לי מילים אחרות, הפריחה הפרועה, הנוף של ההרים הירוקים.

כפי שתשימו לב, צילמתי פרחים עם המאביקים שלהם. תיכף אציג שתי תמונות בולטות. כמו כן פריחת הרקפות, מרבדי רקפות. כבר שנים שלא זכיתי לראות רקפות טבעיות, אלה שלא הונדסו, הואבקו מלאכותית ונועדו למשלוח לארצות הקור.

ומקטע קטנטן מאזור צמיחה גדול יותר

ב- 2.4.25 עברתי על פני "בית מעריב", רחוב קרליבך. הרחוב עצמו, רחוב בגין, שודרג. בצדו השמאלי [בואכה דרום תל אביב] תחנות הרק"ל. בצד השני הבנין היפהפה הזה, מעליו מתנשאים שלושה מגדלי מגורים של האחים גינדי. ויתרתי עליהם בעריכת התמונה.

482 - בקבוצה כאן יש הרבה אנשי מחשב

 הנה בדיחה שמצאתי בקווארה, די מצאה חן בעיניי

Yash Van

 · 

לעקוב

מדען, חוקר סייבר ומדעי המוח, מלמד חשיבה המצאתית8 שעות

למה למתכנתים אין חוש הומור?

למתכנתים דווקא יש חוש הומור, הוא פשוט מגיע עם תיעוד גרוע ויותר מדי תלויות.

אבל אם נחפש תשובה יותר טכנית, הנה כמה סיבות אפשריות:

1. הם תמיד מחפשים באגים בבדיחות – אם הבדיחה לא קומפיילה בראש שלהם, היא לא מצחיקה.

2. הם רגילים לשפות פורמליות – הומור בנוי על דו-משמעות והפתעות, אבל מתכנתים רגילים לשפות שבהן כל פסיק לא במקום גורם לקריסה.

3. הם צוחקים, אבל בלוגים – לפעמים ההומור שלהם כל כך low-level שאי אפשר לראות אותו בלי דיבאגר.

4. הם אוהבים דאחקות על ג’אווה – אבל לא מבינים למה אנשים אחרים לא נקרעים מצחוק כשאומרים להם ש”ג’אווה זה לא ג’אווהסקריפט”.

5. כי החיים שלהם הם בדיחה מספיק טובה – דדליין בלתי אפשרי, באגים שמופיעים רק בפרודקשן, והעובדה שהם מבלים יותר זמן בסטאק אוברפלו מאשר עם משפחה.

בקיצור, חוש הומור יש – הוא פשוט עטוף בסוגריים מסולסלים. } :) {

הנה דוגמה:

שאלה: למה המתכנת טבע בים?

תשובה: כי הוא לא מצא את ה-float!

(ואם זה לא הצחיק אותך, נסה להריץ אותו ב-debug mode…)

עוד דוגמה אחת:

שני מתכנתים מדברים ביניהם:

• “שמע, אשתי אמרה לי ללכת לקנות חלב, ואם יש ביצים – להביא שש.”

• “נו, ומה עשית?”

• “קניתי 6 חלב, כי ראייתי שש ביצים.

https://www.facebook.com/groups/1424456227795524/posts/2602801426627659/