386 - וורשה, עיר ואם בישראל

שלושה ימים וחצי, באמצע שבוע שגרתי לגמרי, למעט אצל מורי חט"ב וחט"ע נסענו לעיר הזו.

אין בה יופי מיוחד, אבל יש בה הרבה חרדים מישראל. לא ראינו אותם במהלך הטיול, אבל במטוס היתה נוכחות גבוהה. אחד אפילו עשה "דרמה", כי הוא לא יושב ליד אשה, לא פחות. מישהו התרצה ונתן לו מקומו. 

מה יש בה, אתרי זכרון ליהדות שהיתה ואיננה, לעבר הקומוניסטי האפל ותקווה לעתיד אחר, מלא שמש ואור.

בעיקר הסתובבנו במרכז העיר, שהרדיוס שלו הוא בין 5 ל- 6 קילומטר. הלכנו בלי סוף. היינו בשני קניונים. הדמיון ביניהם לקניון בקרקוב ממש מביך. לא קנינו כלום.

היינו עם עוד 3 חברים, צעירים ממני לפחות ב- 20 שנים. 20 שנים קריטיות כשמגיעים לכושר הליכה. אבל, בוורשה יש שירות UBER מעולה, זול. כך משהרגשתי שאני "קורס", UBER ולמלון לנוח.

ד' עם כושר-על, וכך לא קלקלתי לאף אחד. גם לא עודדתי התענינות בשלומי, כי לא צריך. אני בסדר. ולכולם היה שמח.

בטח נצא לעוד טיולים משותפים.

 

אלה שתי דמויות שאין קשר ביניהן. את דמוי הרובוט הזה מצאנו ברחוב צדדי, ליד מעבדה מדעית שמעדיפה צניעות. את הילדה המקסימה על הספסל, ד' נתנה "לה" נדבה, באמת, על ספסל ברחוב, ליד בית קפה, באזור לא "הכי". העיצוב של הבובה/הפסל נפלא.

הדובי היה בכניסה לחנות בובות גדולה, שיש לה תאומה בקרקוב, והבובה העגלגלה באחד הקניונים בחלון ראווה.

ציורי קיר. אחד מקצועי, הימני בשחור לבן, השני פרוע ומערער על מוסכמות בתוך קשקושי גראפיטי.

בצד שמאל "מגדלי ווארשה", התשובה הפולנית למגדלי ת"א המזעזים בכיעורם.

תמונת הפנתר השחור נלקחה מהמבואה למלון שלנו XYZ [כך שמו]. יש זוג שעומדים/שמוצבים בכניסה, אחד מימין ואחד משמאל. זה "השמאלני" כמובן ;-)

כדאי לראות בתמונה השמאלית את סמיכות בתי מגורים מהתקופה הקומוניסטית לזו שלאחר הצטרפות ל-גוש היורו. אגב, בנייני מגורים רבים מהתקופה הקומוניסטית עברו מתיחת פנים קוסמטית ראוייה, בצביעה או בחיפוי הקירות.

עציצי רחוב, עציצים על מרפסות - כמה יופי. פרחים בלי סוף, ללא הדגשת "פרח-יות" כמו באמשטרדאם. באמצע רחוב אי תנועה ושתולים בו פרחים יקרים מאוד, ככה בלב לבה של עיר. שלושת הלוחות הללו נמצאים על החוף של "וויסלה". בתוך וכחלק מתערוכה גדולה. בין היתר, תערוכה ספרותית, במיוחד של יוצרים וורשאיים.

בית הכנסת היהודי, היחיד שנשאר. אגב, לאורך מרכז וורשה, היכו שהיו קירות הגטו, יש סימונים מתכתיים ברורים, כאן היתה חומת הגטו. נשארו גם שני קירות מהגטו המקורי שנשמרים. המשטרה שומרת באופן קבוע על בית הכנסת היהודי.

נכון, גם אכלנו מדי פעם. הזלוטי שווה ערך לשקל, אבל עדיין מחירי המנות הכי יקרות במסעדות הם חצי מהמחירים בתל אביב במסעדה בינונית ומטה, בתל אביב כלומר!.

ולסיכום - סדנת קעקועים, זה שמה:

למי שלא רואה טוב: קעקוע עזאזל.

385 - גבולות, אינטימיות

 הנושא  בשרביט החם מעלה את הקושייה הזו:

"לדעתנו כל אחד מהם צריך להרגיש בשל לעזוב כשהוא מוכן נפשית לזה, אבל לפעמים אני מרגיש שהבית "קטן" על כולם ביחד  והאינטימיות של זוגתי ושלי נפגעת.

זוהי בערך המסגרת שאני מבקש שתתייחסו אליה בשרביט החם השבוע."

זה נושא מסובך. מצד אחד הוא עוסק במושג "גבולות" ומצד שני הוא עוסק "בעזיבת הילדים את הבית". המיצוע של "שני ההפכים" מוכלל במילה אינטימיות.

עפ"י הכתוב, אינטימיות נתפסת כגילויים גופניים של אהבה, שאינם אפשריים כשיש ילדים בוגרים בבית.

אתחיל במושג "גבולות". גבול הוא מונח/מושג שמגדיר את המותר והאסור ביחסים בין בני אדם. יש לו שמות רבים, הבולט בהם הוא "כבוד". אבל ישנם פשוטים יותר, כמו: לא לפתוח דלת סגורה, למשל. מגבולות נגזרים: הנימוס, כללי ההתנהגות בינאישיים ובציבור, וצורתם המשוכללת ביותר היא "חוק".

אישית גדלתי בבית עתיר גבולות. גבולות שנקבעו בדרכים לא נעימות. משבאו ילדיי לעולם ידעתי שאני לא רוצה שהם יחוו את מה שאני חוויתי. למזלי בת זוגי ואני הבנו מהר "מה לא", כלומר מה גורם לשנינו לריב לחינם, קבענו מספר נמוך של קוים אדומים, אלה היו הגבולות. לא לאלימות, לא לשקר, להקפיד על סדר וניקיון במרחב הציבורי בבית.

בניגוד לרבים מבני דורי, הבת שלי עזבה בגיל 21 את הבית. מצאה את אהבת חייה ועברה לחיות אתו. הבן שלי התגורר אצלנו כדייר, לא משלם, במשך 3 שנות לימודיו האקדמיים. ביום שסיים הוא עזב אותנו.

לד' ולי מעולם לא היו בעיות "אינטימיות". נכון כשהלכנו לבית הוריי או בית הוריה בחרנו לוותר על מצבים אינטימיים, למעט חיבוקים, נישוקים, ליטופים ומילות חיבה. בביתנו, מכיוון שלא היתה אפשרות שיפריעו לנו בפתאומיות, מעולם לא נפגעה האינטימיות בינינו, ואם מישהו אמר: איכסססססס, על תצוגת אהבה שלנו, צחקנו והמשכנו.

הציור הוא של ניצה גינוסר

https://nitza-genosar.com/sparks-en/intimate-circles/

384 - כמה תמונות

 מדי פעם אני מצלם תמונות בודדות של משהו שלכד את עיניי.

 

383 - פילנדרום - מתאים ל- Dr Who

 ד"ר WHO, עונה חדשה.

למי שלא שמע מעודו על ד"ר WHO, אני ממליץ לקרוא את הכתוב הקישורים הבאים -

1. ניר תל אור - http://isf.nethost.co.il/article.asp?ref=998

2. אלי אשד - מאמר מבריק 

3. האינציקלופדיה בריטניקה

4. מחקר תרבותי של הסדרה [ליודעי אנגלית וחובבי קריאה מורכבת וארוכה]

לצרכים הבסיסיים שלנו -

"הסדרה מתארת את מסעותיו של חייזר הרפתקן ומסתורי מגזע אדוני הזמן, שהוא דמוי-אדם, הידוע רק בשם "הדוקטור". הדוקטור מטייל עם מלווים במרחבי הזמן והחלל, בחללית שהיא גם מכונת זמן, שנקראת טארדיס. "הדוקטור" מטייל בכדור הארץ ובגלקסיות, בפלנטות ובכוכבים שונים, בתקופות זמן שונות, נלחם בחוצנים מרושעים ופותר תעלומות." [ויקיפדיה, https://did.li/LFWlC ] מיותר לציין שהרבה תופעות חברתיות, פוליטיות ואחרות שימשו כבסיס לעלילות הד"ר.

אני כותב כאן על העונה הכי חדשה, ועל שני הפרקים האחרונים ששודרו. אלה מכם שחרדים לספויילרים - אני מציין מתי אני עובר אליהם.

בניגוד למצקצקי השפתיים למיניהם, אני מאוד אוהב את הסדרה החדשה. האלגנטיות בה הם שידרגו עצמם לטכנולוגיה של המאה ה- 21, בה בובות הקרטון בשחור-לבן הפכו ל-ממשות לא מלאכותית.

כזכור עונה 7 נפתחה עם 3 פרקי "ספיישל", שהיו מעין סיכום העבר ומעבר ל-ד"ר WHO החדש. המהלך הזה היה פנטסטי, כי התוצאה שלו יצרה כלי-תחבולה-אפשרות נרטיבית שלא תאומן, אבל זה בספויילרים.

יש הרואים בפרק הספיישל השלישי פרק ראשון של עונה 7, ויש כמו נטפליקס ו - BBC לא סופרים אותו ככזה, לכן אל תתפלאו אם פרק 7 ייחשב אצל אחרים כ-פרק 8.

עכשיו לספויילרים.

.

הספויילר הראשון הוא ביחס לאפשרות התסריטאית אך גם העלילתית שנוצרה: יש 2 ד"ר WHO בו זמנית, כי ד"ר WHO החדש יצא מגופו של הישן [דייויד טננט הגאון] מבלי ל"חסלו".

עד עתה לא נעשה שימוש באפשרות זו.

עכשיו אני רוצה לספיילר את פרק 6[7] ואת פרק 7[8]

פרק 6[7]

• - -
• שתי מטאפורות בנות זמננו וחזקות מאוד בפרק הזה.
  הראשונה קשורה ל"נקודה" ו- "בועה". נקודה היא אותה ה- DOT החשובה כלכך בכתובת אימייל ובמען של אתרים. תוצאת כל DOT בפרק הזה היא בועה העוטפת את ראש האדם, ומהווה כלי תקשורת חיצוני ומדריך ל"חיים".
• אנחנו מוזמנים לבועה הזו - הן מלבר והן מלגו. מבפנים אנחנו רואים ריבועים קטנים בהם מופיעים פנים של אנשים, כמו ב-זום. הטיפול בהם הוא באמצעות תנועות הראש והעיניים. מבחוץ, אנחנו רואים בועה עוטפת את הראש וריבועים "מתוקים" עליה.[ ראו משקפיים של מציאות רבודה, זו ההתחלה].
• אחת הבעיות המרכזיות [היא עלתה גם בפרק 5[6] היא השתלטות חברת AI על חיי האדם. בפרק 5[6] - היא יוצרת סביבת מלחמה בלתי נגמרת-מסתיימת, ללא כל סיבה אמיתית, כדי להמשיך ולייצר כלי מלחמה ומשחקי מלחמה. זה רפרור ל- המשחק של אנדר, אורסון סקוט קארד[אס"ק], למשחקי מלחמה לכאורה שהופכים למציאות אכזרית של אנשים מתים, ואמבולנסים ממיתי אנשים. בפרק הזה, 6[7] בני אדם לא חסמו מרצון את עולם החושים, משהו אנטי-קנטיאני, נגיד, בעולם החיצוני, הם לא מסוגלים להניע את גופם בחלל הרגיל ללא הדרכת המכונה! עד כדי כך. והפרק כמו בפרק הקודם הוא שחרור מעבדות למכונה.
• אמ-מה כאן נכנס הנרטיב השני ההכרחי כלכך או הבעיה השנייה - הגזענות בצורתה הבוטה ביותר. אנשים מעדיפים למות ולא להינצל בטארדיס, כי הדוקטור שחור!
  תמונת הסיום, בה הדוקטור צורח בתסכול שלא יאומן היא בעצם הצעקה לגבי המציאות בה אנחנו חיים: מציאות של אשליה, הונאה עצמית ואיבוד היכולת הבסיסית - ללכת לא יד תומכת.
  פרק 7[6] -
• חשיבותו היא ב"הוצאת" ה- ד"ר מהארון, חד וחלק.
  כל הדוקטורים הקודמים היו סטרייטים, לפחות לפי התאהבותם בנערות שהצטרפו אליהם, היו מדי פעם רמזים דקים אבל לא ממש עבים על אהבת המין האנושי גם מהצד הזכרי שלו. גם האשה היחידה שגילמה את דמות ה- ד"ר היתה סטרייטית.
  אבל בפרק זה העובדה נחשפה.
  וזה לא מקרי, כי זה פרק שהוקדש ל- קוספליי, משחקי דמויות שאני מכיר מראשית שנות ה- 2000, אבל לפי הד"ר זה מנהג אנושי אהוב מאוד, חיקוי והתנהגות ולבוש כמו "דמויות מופת, דמויות נערצות".
• פרק 7 לוקח רחוק את הרעיון ואנחנו מקבלים פרק מדליק באופיו הילדותי. יש צייד של "ממירי צורה" שחושב שה-ד"ר הוא ממיר צורה ולוכד אותו וכמעט כמעט משמיד אותו, אבל.., ה-ד"ר הוא אדון זמן עתיק ונורא. וכך בשילוב חשיפת כל הישויות שהיו ה-ד"ר [כמו ה-ד"ר עצמו הוא שחקן קוספליי] הצייד לא ממית, אבל הם מתאהבים. אה-אהההה.
• אותם "משני צורה" לובשים את בני האדם, פשוטו כמשמעו. צורת האדם החיצונית היא הלבוש שלהם, והם עושים זאת באמצעות הפעלת זרם חשמלי.איך אומר הד"ר, המין הזה לובש בני אדם כמו בגדים. ללא בגדי האדם/האשה הם נראים כמו ציפורים - ראשם לפחות.
• מיותר לציין, שיש כאן איזו טענה היסטורית-חברתית כנגד אנגליה בחצי השני של המאה ה- 19, משהו על "חיים ותענוגות" מול "מנקים, מקרצפים אחריכם", זה במובן מסויים רפרור לכל תוכניות הטלוויזיה הבריטיות שמייצרות דרמות על משרתים ואדונים, וקצת לעג להן.
  התפתלות עלילתית חיונית היא שרובי עומדת בפני השמדה עקב טעות בזיהוי דמותה והתוצאה - רוג, אהוב לבו החדש של ה-ד"ר משמיד עצמו למען ה- ד"ר ורובי.
  ואני חוזר לרובי.
  יותר ויותר אני משוכנע שרובי היא הדמות והשחקנית המתאימה ל-ד"ר הזה. אני גם אוהב את אמא שלה, שמופיעה מדי פעם, אחח, איזו שחקנית.
• = = = =
  פרק מעולה? נדיר" ייחודי? לא ממש לא. פרק די שגרתי, עלילה די צפויה למעט - היציאה המלאה מהארון והטוויסט עם רובי, שזו חתרנות פנימית, ואולי גם הומור פנימי.

382 - בחירה חופשית

 מוטי אמנם מנסח קצת אחרת את נושא השרביט החם, אבל מבחינתי הוא העלה סוגייה משמעותית ביותר - חופש בחירה.

סיפור המסגרת הוא גילוי בדיעבד שהוריו בעצם "קבעו" לו את עתידו, ולא רק לו. אסתי כותבת בפוסט שלה, שהבחירה שלה בקריירה היתה תוצאה של מפגש עם מורה ייחודית והתנהגות רעילה של המורה [זכר] שלה למתמטיקה.

אני בהחלט שואל את עצמי את אותה שאלה.

מאז שהייתי בן 5 אמא שלי אבחנה אצלי תכונות "הוריות" אותן תרגמה ל"היות מורה". זה טורטר לי בראש. עם זאת, מהיותי התלמיד הכי מוצלח במשפחה [כמו מוטי] הזכרתי לסבתי ולה את ד"ר נטע רוזנבלט, הבעל והאב שהיה רופא עיניים ומשכיל מאוד.

כך, לפחות מצד אמי: הוראה ומצד סבתי: קריירה אקדמית או רופא.

אני אהבתי לרקוד, אני אוהב לרקוד, והיו לי כישורים מצויינים להיות רקדן. אבל על אף רצוני, אבי התערב בבוטות בכך שדאג לקרוא לי "הומו" ולעודד את אחיי לצחוק ממני. היתה לי ברירה?

מתמטיקה לא הבנתי, כך שדי מהר פניתי לתחום האומנות בעיקר, היסטוריה, סוציולוגיה. במקביל עם שחרורי עבדתי בבתי מלון, בהמון בתי מלון. אפילו יש לי תעודת ניהול בית מלון. גם הצטרפתי ללהקת מחול מודרני, הייתי חבר בה שנתיים, וגיליתי שאני שונא "במה". העבודה בבתי מלון היתה במקביל ללימודים בהם עשיתי חיל רב. אבל, מהיותי חסר גבולות, חיי הלילה המטורפים שלי הובילו אותי לגבול בין אלכוהוליסט לאדם שסתם שותה מדי פעם.

מסגרת, צרחתי בתוכי, מסגרת.

 התחתנתי עם אשה שאני אוהב עד היום, שעזרה לי לצאת מהביבים [ הומאז' לגיורא ש. שוהם ולספרו החשוב מאוד: גאולה דרך הביבים], והנה יש מסגרת.

אני לא עצמאי, אני חייב מסגרת. פקידות או ישיבה ליד מחשב, ניהול משרד או ניהול בכל רמה אחרת ממש לא אפשרי לי. אני חסר סבלנות, חייב בגירויים מתמידים. וכיוון שהקשבתי לאמי, כשאמרה לי בזמן לימודי התואר הראשון, תנסה לעשות תעודת הוראה, מקסימום, מקסימום היא תהא בצד כמו תעודת מנהל מלון, מצאתי את מקומי.

למי שרואה בעבודת חינוך פרנסה בלבד, קל להחמיץ ולא לראות את סוג העבודה הדינמי והפרוע ששמו חינוך. אף יום לא דומה לקודמו, אף שעה לא דומה לקודמתה. זכיתי "כאוס בתוך מסגרת", וגם לאחר כמה שנים, משכורת שאפשר לחיות ממנה.

אז?

בחירה חופשית, דטרמיניזם של האופי, התערבות הורית?

381 - מה עושים כש..

 אתמול קיבלתי מייל ביחס לפרוייקט שאני עובד עליו. מה שעלה מהמייל לא תואם את מה שאני חשבתי. לפתע חטפתי בוקס בבטן ותחושת האכזבה והדכדוך גרמו לי, כמו בכל התקף מסוג כזה, לעלות למיטה.

כן אני מתמחה בניהול החרדות באמצעות שינה. בשינה ככל הנראה אני מעבד את העוצמה של החרדה, אני גם מתעורר הרבה פעמים עם פתרון כלשהו, שמרגיע אותי, כי יש בו פעולה.

לפני שהתחלתי עם תרופות נוגדות החרדה מצב כזה היה משבית אותי לכמה ימים. הדיפרסיה היתה ארוכה והשפיעה על כל מהלך החיים. תמיד חכיתי לרגע בו הכובד הורם מעליי. זה היה גם בגוף. זו תקופת האופוריה. ההנאה, תחושת "אומניפוטנטית" חסרת קשר למציאות.

זו היתה סיבה שהעברתי את כל ענייני הבנק ל-ד', שלא היה לי שנים על שנים כרטיס אשראי מפחד שאבזבז כל גרוש שיש לנו.

בניגוד לרבים אחרים, אני מודה לפסיכיאטר הראשון שפגשתי לפני למעלה מ-15 שנים, שנתן לי תרופה, ומאז היכולת שלי "לנהל את החרדה" כדברי ד' התחדדה והתפתחה.

זה לא אומר שאני לא כועס. זה לא אומר שאני לא מרגיש שעשו עליי סיבוב, אבל אני יודע שמי שאשם בכך באופן בלעדי זה אני.

סופ"ש מקסים לכם.

https://katzr.net/8251e9

380 - חמדה, שמי זרחין, שחקנים: אסי לוי ו-ששון גבאי.

 המלצה

מה אכפת לכם מהמלצה ארוכה יחסית.

צפינו עם חברים בסרט "חמדה" של שמי זרחין בכיכובם של ששון גבאי ואסי לוי.

הסרט מתעסק בסוגיות מורכבות רבות - כמו יחסי אב-בן, מכור להימורים שברח מהארץ עם בנו. אם נכדו נפטרה, והוריו מממנים את כל החובות שלו למי לא?!

גיבור הסרט, או האנטי-גיבור הוא ששי מפריפריה "לא קלאסית", מהמושבים הוותיקים, שמדבר עברית צחה וערבית שוטפת וחייו בפרק זמן קצר, של שבוע בערך, חנוכה..

החמדה כפי שהוא מסביר למתנחל בשיעור תורה היא סיבה לחיים.

פתיחת הסרט ממסגרת אותו בהקשר של אין אונות, תחושות אשמה קשות, הנכד יפה התואר, הזכרי, שאולי מייצג את אותה חמדה שנעלמה-לששי בעקבות הניתוח שלו. כמובן שמי שרוצה יכול להרחיב לאלגוריה או לסמליות של התפרקות דור האבות, התפרקות תנועת המושבים מנכסיה, כש-ששי מסמן את דור האבות, שנולד עם המדינה ודרור, הבן, את דור הבנים שנטש את המושב, אבל נשען במלוא כובדו על אביו.

הנכד שמופיע לפתע, יופיו המלאכי, המתיקות השופעת ממנו הוא כמו "התחדשות", סיבה לחיים, תשוקה חסרת שובע לחיים. חמדה.

בתוך השבוע הזה, מתגלים "סודות" שאינם סודות, מערכות יחסים "לא מוסריות" כתוצאה מחולשה, ותחושת אשמה עמוקה של ששי.

הסרט מסתיים פעמיים:

במכונית בלילה ששי ואפי. ההחלטה של ששי לא לוותר ולהשיג את החמדה.

סיום שני, עומרי [במלעיל - יש כאן משחק מורכב על השם הישראלי כלכך אך גם על השיר המפורסם של אום כולת'ום - אינתא עומרי, אתה חיי!] פוגש את חמדה במלרע בשדה התעופה.

זהו!

- - - -

אני ממש רוצה לציין לשבח את המשחק המופלא של ששון גבאי, בכיתי פעמיים בסרט.

אסי לוי עושה תפקיד מעולה.

הקאסט לשם שינוי לא מורכב מדוגמניות ומדוגמנים, וכך אנחנו זוכים לתצוגות משחק עמוקות וטובות.

האם יש מסר לסרט?

זה סרט טרום ה- 7.10.23. הוא מנסה להציג ישראליות נורמלית עד כמה שניתן, של ישראלים שחיים ברחבי ישראל ולא בבועה התלביבית. כלומר מהבחינה הזו זה סרט חברתי שמשרטט את המעמד הבינוני הישראלי, אותה התישבות עובדת, איכרים, חברי מושב שירדו-שיורדים מנכסיהם, העסוק בדאגותיו "הקטנות".

אפשר גם לשייכו לז'אנר - דרמת משפחה, סודות, יחסי אבות-בנים/בנות, התפרקות המוסד הפטריארכלי לגמרי, אולי אפילו גם בחברה הערבית.

חייב לציין, שלאורך הסרט היתה לי תחושה שאני קורא סיפור של א"ב יהושע. משהו בשפה, בעלילה ובעיצובה הזכיר לי סיפורים של אב"י [א"ב יהושע].

ממליץ בכל פה.

379 - חרדה

 

בשבוע שעבר אמרתי ל-ד' שמצב החיצוני לא מעורר בי חרדה כמו שציפיתי, או כמו שצפוי אולי שיקרה.

אין לי תסריטי זוועה על התפרקות המדינה, על השתלטות צבאית או אחרת על מנגנוני השלטון, וכן אני רואה אפשרויות עתידיות להבראה.

עם זאת -

מדי פעם כשאני משוחח עם חברים מחו"ל, רמות החרדה שלהם כלכך קיצוניות, ותמיד אני נשאל - מתי אתה עוזב?

מודה ומתוודה - תסריטי אימה ביחס לנכדותיי כבר הופיעו בסיוטים הנוראים שלי, אבל אני יודע לצאת מזה. סיוטים הם ה"כסף הקטן" של הפרעת חרדה.

לעת עתה, על אף תחושת חוסר ביטחון בלתי פוסקת, אין בכוונתנו להגר. כל המיליה שלי לא עוזב. אולי בגלל שכולנו בעשורים השמיניים של חיינו או בסוף העשורים השבעיים, אולי בגלל שפאתטי ככל שיהיה, אנחנו חושבים שכוחות השיקום והריפוי וההתנגדויות לממשלת הזדון והרשע חזקים יותר מאי פעם.

אבל, לא לעולם חוסן.

כן, הידיעה הברורה שיש לנו לאן לעזוב חזקה מתמיד, והיא אולי משמשת כאיזה מרווח נשימה בתוך ההיפרוונטילציה.

https://katzr.net/ca2314

378 - אתה בריא?

  השרביט החם מברר את ענין הבריאות האישית

אני סוכרתי סוג ב'

מאז הקורונה לא הלכתי לבקר רופא מקצועי

ה- A1C של היה בסביבות 7

אני מקפיד על הליכה של חצי שעה ביום - לא הליכה מהירה, אלא פשוט צעידה או שיטוט

אני לוקח תרופות כמו שצריך

השבוע הקרוב יש לי פגישה אצל שני רופאים מייעצים, עברתי CT מוח, שום דבר לא נמצא, עברתי עוד איזו בדיקת אקו צוואר - וולאיי אישי.

הגב כואב לי מאז שאני זוכר את עצמי

הורדתי לחלוטין אוכל שומני, עתיר קלריות מהתפריט שלי, אוכל ערימות של ירקות, מקפיד גם על ירקות מבושלים. כמויות מעטות של בשר - בשר, עוף, דגים

הרבה קטניות

תוספי מזון - מגנזיום, ויטמינים לגילי, ברזל רך.

הבעיה שלי איננה הגוף שלי.

שבוע נהדר

https://did.li/rTigT