486 - כבר אחרי "ליל הסדר"

 השרביט שואל את השאלה הנצחית " אז איפה אתם עושים את החג?"

אצלנו מעולם לא היתה בעייה.

גם ד' וגם אני מגיעים מבתים שמעולם לא ערכו בהם סדר, לא עסקו ב: "אצלי-אצלך" - אולי בגלל שגם אם ד' ואמי בנות יחידות, ואבי ד' ואבי אחיהם לא היו פרטנרים נוכחים. הורים, זה מכבר נפטרו או חיו בארצות רחוקות.

משנפגשנו ד' ואני והחלטנו על המשך חיים משותפים נעשתה חלוקה ברורה:

בשמחת תורה [אל תשאלוני למה ומדוע] הורי ד' אצל הוריי, ואבי מבשל כדרכו, ובליל הסדר, שמעולם לא נערך באמת, אצל הורי ד', ואמה מבשלת כדרכה. אחיי מעולם לא היו אופציה למפגש כלשהו, לא דתי או דתי, אז גם בעיה זו נפתרה, אם בכלל היתה בעיה.

מעולם ולעולם לא אנקה את הבית בכפייתיות כפי שיהודים חרדים ואחרים מנקים את ביתם לקראת הפסח. מבחינתי זה דומה לטרפת יום כיפור, אני מבקש סליחה תמיד, והבית שלי נקי כפי שצריך עפ"י אמות המידה שלנו.

כשרות? לא להצחיק אותי.

אבל כמו שטליק כתב, מאז שאנחנו מוזמנים לחתני, אני קורא בהגדה, חובש כיפה. אמנם לא שותה יין קידוש או אוכל מהחרוסת ובוודאי לא אוכל את כל המאכלים למעט ירקות והרבה.

מצחיק את ד' ואותי - אנחנו מכירים היטב את שירי ההגדה, בצורתם הארמית ובצורתם העברית. יש לי תפקיד קבוע לספר את סיפור יציאת מצריים לפני תחילת קריאת ההגדה, ואני מצחיק את עצמי בכך שאני עורך "אקטואליזציה" מתאימה לילדים [אני נמנע מפוליטקה בכל מחיר!] אמרתי ל-ד' שבילדותנו הורינו לא פחדו מ"הדתה", ובבתי הספר לימדו "תרבות יהודית" ללא "אלוהים", וכך ובגלל זה אנחנו יודעים הרבה יותר מנכדינו או צאצאינו.

חג שמח

https://shvirega.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F-%D7%9C%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%91/

485 - חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות

 אני מטייל ורואה פרסומות על שלטי חוצות המבשרות על בואו של פסח, על מבצעי הנחות ענקים. דיוור ישיר של עלוני מכירות עם הנחות, בעיתונים כפולות עמוד ענקיות, בין היתר תמונות של נתחי בשר מדמם, דגים, חלקי עוף. כתבות שעיקרן השוואות מחירים בין רשתות מסחר, בין ערים בפריפריה ובמרכז. בסופר מבקשים ממני 10 ש"ח תרומה לתווי קניה למעוטי יכולת, והיום גם ביקשו שאקנה מוצרים ואשים בקופסת "לתת".

אני חוזר בזמן אל ילדותי בסוף שנות החמישים בירושלים. אל האווירה המסוימת, שקשה לתת לה שם: חגיגית, ייחודית, אחרת ששררה. על אף שלא ערכנו מעולם "סדר", אבי לא ויתר על ארוחות חג, בהן בישל והכין אוכל מלכים. [לא כשר פעמיים: לא לפסח ולא לפי כללי הכשרות], כך שבכל מקרה אווירה של חג או זמן אחר היתה. קראתי לה: חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות. 

ולא קנו לי בגדים חדשים, ולא שיחקנו באגוזים. אבל סבתי האהובה תמיד היתה ונשארה לישון, וזו היתה מתנה גדולה, כי בניגוד להוריי היא היתה אשה רגועה, חמה מאוד, מחבקת ומנשקת, וכן היא ידעה לספר סיפורים, והיא שרה שירים בקול המיוחד שלה.

אני מניח שעם השנים התמוססה האווירה הזו, מבחינתי. יום כיפורים 1973 ריסק לגמרי כל תחושה של חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות. מאז החגים של היהודים, שגם קודם לכן לא בדיוק עניינו אותי, איבדו משמעות וערך למעט, כימי חופשה או סיבה להגיע לאבי ולאכול ממיטב תבשיליו. מאז גם הפסקתי לציין את יום העצמאות. יום הזכרון ויום העצמאות הם ימי האבל שלי.

אני קופץ בזמן אל ליל הסדר הראשון שהשתתפתי בו בימי חיי. [בצבא, בשל היותי אח שכול, מעולם לא נדרשתי להישאר באף בסיס, בשום חג, למעט מקום אחד, ומפקד המקום ננזף בחומרה יתרה על ההחלטה שלו להשאיר אותי בתורנות ביום חג. הוא לא ציפה שזה יגיע, אבל זה הגיע אליו, ובעוצמה גבוהה.] אצל חברה שלנו. רק ד' ואני. הילדים כבר היו גדולים. שם ככל הנראה הלכה לאיבוד שארית, אם היתה, של אווירא דינקותא. [אווירת ילדות]

היום כשטיילתי וראיתי את השלטים הגדולים, ניסיתי להבין אם היעדר ההתרגשות שלי הוא בגלל שאני פנסיונר, או בגלל פוגרום נחל עוז 2023? ברור לי שעוד בטרם 2023, ובטח בטרם קורונה על אף שהשבט אליו הצטרפה בתי מארח אותנו בכל ליל סדר, זה עוד יום, מעט שונה, ככל שאר ימות השנה.

אינני מצטער, אינני מתאבל.

גם השנה אלך לליל הסדר, יוותרו לי על הכיפה, ויבקשו ממני לקרוא מההגדה. אהיה נחמד. אחייך, אומר תודה. ואחזור הביתה לסלט של חצות. הנכדים לא יגיעו אלינו בימי החג כי ביתנו לא כשר לפסח. בסוף החג, במימונה ניסע לירושלים לחגיגות מימונה של המחותנים שלנו משם.

אז -

לכל החוגגים חג שמח.

לאלה אשר אוחזת בהם חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות, אולי אפילו קדושה - בהחלט חג שמח לכם.

 

484 - הספרים הארוכים שקראתי

 לפני שאעבור לכתוב על הנושא החם, פרט קטנצ'יק ושולי - מספר הפוסט הוא פָּלִינְדְרוֹם. לא שזה יוצא דופן, שהרי כל עשרה פריטים נוצר פלינדרום, אבל...

הנושא החם שלנו הוא: ספרים ארוכים שקראתם

הספקתי לקרוא את הפוסט של מוטי, וראיתי שיש כמה ספרים ששנינו קראנו, וישנם רבים שהוא קרא ואני לא.

מהו ספר ארוך? זו שאלה חשובה. האם ארוך נמדד במספר עמודיו? אם כך מודה ומתוודה, שכיום, למעט ספרי עיון, מחקר עבי כרס אין סיכוי כמעט, שאקרא ספר שאורכו מעל 300 עמודים. אין לי סבלנות.

לדעתי, ספר ארוך הוא גם ספר שמעלה נושאים מורכבים ובכך כופה על הקורא חשיבה, לפעמים מחקר עצמאי מקביל לכתוב בספר. אבל, אני מקבל את ההגדרה הגמישה של מוטי, ומצמצם אותה מעט: ספר שאורכו מעל 400 עמודים הוא כנראה ספר ארוך.

 אתחיל בהתחלה בהתחלה. הספר הארוך הראשון שקראתי בימי חיי היה התנ"ך. את כל כולו על כל 24 ספריו.

המפגש האמיתי שלי עם ספרים ארוכים היה בסדרת האסופית, אן שירלי: סדרת "האסופית" (במקור: Anne of Green Gables) מאת הסופרת הקנדית לוסי מוד מונטגומרי (L. M. Montgomery) כוללת 8 ספרים שמתארים את חייה של אן שירלי מגיל ילדות ועד לבגרות וילדיה. בהמלצת אמי. את כל כולם קראתי, בהנאה גדולה.

ואם סדרות מגדירות "אורך" של סיפורים, לא אשכח את ספרי איניד ברייטון:  סדרת "החמישייה הסודית": סדרת הרפתקאות על חמישה ילדים וכלבם הפותרת תעלומות.​

סדרת "השביעייה הסודית": סדרה המתמקדת בשבעה ילדים המקימים מועדון סודי ופותרים תעלומות.​

זוכר את אייבנהו שהזכיר מוטי בפוסט, אך רק את השם. 

קראתי גם סדרות שכתב און שריג: סדרת "דנידין הרואה ואינו נראה": סדרה פופולרית על ילד שהופך לבלתי נראה לאחר ששותה נוזל סגול שהמציא פרופסור קתרוס. דנידין משתמש ביכולתו כדי לעזור למדינת ישראל ולהילחם באויביה.​סדרת "השביעייה הסודית שלנו": סדרה המתארת חבורת ילדים הפותרים תעלומות שונות.​

בתיכון, דומני שספרים ארוכים היו "משאת נפש" של חבורת הקוראים [נו, טוב - זה ביה"ס ל"יורמים", היינו במגמה מובהקת של מד"ר, אז לא לקרוא, באמת??!!]

מבחינתי הארוכים היו:

אבא גוריו של באלזאק, ואז כאחוז דיבוק בכל הספרים שהוא הגדיר כחלק מ"הקומדיה האנושית" יצירה בת 90 ספרים. לא, לא קראתי את הכל. אבל אם סדרה נחשבת כ"סיפור ארוך", הרי קראתי בהחלט.

ממנו לקלאסיקה הרוסית המרחק היה קצר:

אנה קארנינה, מלחמה ושלום של טולסטוי

החטא ועונשו*, האחים קאראמזוב של דוסטוייבסקי. ואם כבר, אז תרשו לי להמליץ על  וידויים מהמרתף והקוביוסטוס שלו.

לא אשכח את ימי צקלג של ס. יזהר, הקשה מנשוא לקריאה, את יוליסס של ג'יימס ג'ויס גם קשה מאוד לקריאה, בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט [התרגומים שיצאו בעברית בלבד].

באמצע שנות העשרים חזרתי אל אהבותיי הגדולות - מיתולוגיות וספרות פנטזיה ומד"ב.

קראתי בפעם השניה את תרגום המופת של שאול טשרניחובסקי ** לאיליאדה ולאודיסאה, שקורא ישראלית או בוגר מערכת החינוך הישראלית לא יצליח לקרוא כיום ללא מילון זמין, ואו אז קפצתי לעולם המפואר של ספרות פנטזיה אפית, כמו: סדרת המופת של ג'ר.ר. טולקין חבורת הטבעת או שר הטבעת, סדרת המופת של אסימוב על רובוטים בעלי AI המוסד***, וכמובן את שתי הסדרות של אמבר שכתב זיזלני: מחזור קורווין ו-מחזור מרלין. [אב ובנו]

בין לבין נפגשתי עם ארץים המופלא של לה גווין , רק שלושת החלקים הראשונים, לא ויתרתי לרגע על אנדר של אורסון סקוט קארד [אס"ק בפי מעריצים]. מודה ומתוודה שקראתי רק כמה יצירות מתוך השפע שנכתב.

 ואז פגשתי את יצירת המופת, בעיניי לפחות חולית של פרנק הרברט. לא סופר עמודים של כל ספר, אבל הסדרה הזו התפתחה הרבה מעבר לספרים שכתב הרברט עצמו. אצל הרברט וממשיכיו, הרובוטים הם אויב האנושות והם כופים על האנושות קפיצה אבולוציונית מרשימה. עם זאת, גם בספר האחרון של הסדרה, כשמתברר מי הוא "קפיצת הדרך" האמיתי, הרובוט הכי אנושי שנוצר מעתיק תודעתו לתוך תודעת "קפיצת הדרך". [הומאז' לדניל של הרברט? לך תדע]

אינני יכול להתעלם מספרות מחקרית שקראתי כמו: הסיפורת העברית  1880 - 1980, 5 כרכים גדולים שכתב גרשון שקד על התפתחות הפרוזה האומנותית בישראל. מפעל מופת, שמעטים דומים לו.

לא אשכח את כרכי דובנוב על ההיסטוריה, דברי ימי עולם, ובוודאי לא אשכח את החיבור ההיסטורי המופלא של שלום "מצווה הבאה בעבירה"

אני רוצה לסכם בשניים, ארוכים, קשים לקריאה, אבל הרווח מקריאתם גדול מאוד:

עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה

עדי אופיר , לשון לרע

- - - - 

* תיאטרון הגשר מעלה עיבוד מבריק של הרומן הקשה הזה. צפינו בה אתמול. הצגת תיאטרון ברמה אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים לקבל מהתיאטראות המוסדיים הרציניים. החטא ועונשו

** פרס שאול טשרניחובסקי לתרגום מופת מוענק מדי שנה

*** סדרת המוסד של אסימוב איננה הראשונה שעוסקת ברובוט בעל תבונה אנושית [כולנו הרי מכירים את "הגולם מפראג" או את גלתיאה מהמיתוס היווני], ההבדל המהותי, שה-ב"מ בסופו של דבר מצילה את המין האנושי, ורוצה להפוך לאנושית בעצמה!

483 - רח' שז"ר - רמת-גן, שביל סובב איתנים - הרי ירושלים "אביב חדש הגיע"

 אי אפשר להתעלם מהפריחה הפרועה בחודש הזה. אתמול חזרתי מחבר הביתה, ולא עמדתי בפיתוי - שלל צורות, צבעים.

רח' זלמן שז"ר, שכון הצנחנים, רמת גן, 3.4.25

כל הפרחים לדעתי הם פרחים מבויתים, כאלו שנשתלו בשולי הגינות ע"מ ליצור "גדר טבעית".

שביל סובב איתנים או שביל הטייסים, הרי ירושלים, 4.4.25

שביל הליכה יפהפה סובב כיפת ההר, סביב בית החולים "איתנים". העוצמה של הטבע, אין לי מילים אחרות, הפריחה הפרועה, הנוף של ההרים הירוקים.

כפי שתשימו לב, צילמתי פרחים עם המאביקים שלהם. תיכף אציג שתי תמונות בולטות. כמו כן פריחת הרקפות, מרבדי רקפות. כבר שנים שלא זכיתי לראות רקפות טבעיות, אלה שלא הונדסו, הואבקו מלאכותית ונועדו למשלוח לארצות הקור.

ומקטע קטנטן מאזור צמיחה גדול יותר

ב- 2.4.25 עברתי על פני "בית מעריב", רחוב קרליבך. הרחוב עצמו, רחוב בגין, שודרג. בצדו השמאלי [בואכה דרום תל אביב] תחנות הרק"ל. בצד השני הבנין היפהפה הזה, מעליו מתנשאים שלושה מגדלי מגורים של האחים גינדי. ויתרתי עליהם בעריכת התמונה.

482 - בקבוצה כאן יש הרבה אנשי מחשב

 הנה בדיחה שמצאתי בקווארה, די מצאה חן בעיניי

Yash Van

 · 

לעקוב

מדען, חוקר סייבר ומדעי המוח, מלמד חשיבה המצאתית8 שעות

למה למתכנתים אין חוש הומור?

למתכנתים דווקא יש חוש הומור, הוא פשוט מגיע עם תיעוד גרוע ויותר מדי תלויות.

אבל אם נחפש תשובה יותר טכנית, הנה כמה סיבות אפשריות:

1. הם תמיד מחפשים באגים בבדיחות – אם הבדיחה לא קומפיילה בראש שלהם, היא לא מצחיקה.

2. הם רגילים לשפות פורמליות – הומור בנוי על דו-משמעות והפתעות, אבל מתכנתים רגילים לשפות שבהן כל פסיק לא במקום גורם לקריסה.

3. הם צוחקים, אבל בלוגים – לפעמים ההומור שלהם כל כך low-level שאי אפשר לראות אותו בלי דיבאגר.

4. הם אוהבים דאחקות על ג’אווה – אבל לא מבינים למה אנשים אחרים לא נקרעים מצחוק כשאומרים להם ש”ג’אווה זה לא ג’אווהסקריפט”.

5. כי החיים שלהם הם בדיחה מספיק טובה – דדליין בלתי אפשרי, באגים שמופיעים רק בפרודקשן, והעובדה שהם מבלים יותר זמן בסטאק אוברפלו מאשר עם משפחה.

בקיצור, חוש הומור יש – הוא פשוט עטוף בסוגריים מסולסלים. } :) {

הנה דוגמה:

שאלה: למה המתכנת טבע בים?

תשובה: כי הוא לא מצא את ה-float!

(ואם זה לא הצחיק אותך, נסה להריץ אותו ב-debug mode…)

עוד דוגמה אחת:

שני מתכנתים מדברים ביניהם:

• “שמע, אשתי אמרה לי ללכת לקנות חלב, ואם יש ביצים – להביא שש.”

• “נו, ומה עשית?”

• “קניתי 6 חלב, כי ראייתי שש ביצים.

https://www.facebook.com/groups/1424456227795524/posts/2602801426627659/

481 - האם התודעה משפיעה על ההוויה?

 חברי הטוב, דוד ש. שאוו העלה פוסט בו טען לקשר סיבתי בין רעידות אדמה לבין אירועים בין בני אדם, או בלשונו:

"לכאורה, מה הקשר בין אסונות טבע לבין תודעה, ובפרט לתודעה של מערכות יחסים? אבל האמת היא שהקשר עמוק מכפי שנדמה. ממש כפי שגוף האדם מגיב ללחץ נפשי באמצעות מחלות, כך גם האדמה עשויה להגיב ללחץ קולקטיבי. המתח שנצבר בתוך עם, בתוך חברה שלמה, חייב למצוא דרך להשתחרר – בין אם במלחמה ובין אם באירועים דרמטיים אחרים..... ישראל, למודת מלחמות, חוותה שחרור אנרגטי דרך האירועים הקשים של ה-7 באוקטובר. אך האם זה היה מספיק? האם האנשים כאן הצליחו באמת לשחרר את הפחד, או שדווקא נשארנו קפוצים, מכווצים, לכודים בתוך חרדה שממשיכה להדהד?

על כך עניתי לו:

 אני מתקשה במציאת קשר סיבתי-חומרי בין אירועים בין בני אדם לבין תנועת לוחות טקטוניים, שהרי בטרם היות אדם היו אירועים כאלה, שיש לנו עדויות גיאולוגיות עליהם.

הדיון האם התודעה/השפה מייצרת מציאות ארוך כימי קיום ההומוספיינס, אני חושב. תשובה ממשית אין עליו, אם כי די ברור, שאין ביכולת התודעה לשנות את המציאות הפיזיקלית. היום לאחר קריאה עמוקה בכתבי לאקאן, ולאקאן מפריד בין הסמלי לבין הממשי וטוען בתוקף שאצל האדם, ודוק הומוספיינס, יש קדימות לוגית לשפה[סמלי] ודרכה, ורק דרכה, הממשי מתפענח, אם בכלל. ועדיין אינו טוען שהתודעה משפיעה על המציאות, או בניסוח גס יותר: התודעה מייצרת מציאות. [יש להם לפסיכואנליטיקאים שמות לאמירות אלה].

או במלים אחרות

אם קראת את קאנט אז ברור לך שאין ביכולתנו לראות את המציאות "כמות שהיא". ברם, אבל, אך מכאן ועד הסבר רעידות אדמה כתגובה של כדהו"א להתנהגות בני אדם, כמוה כהסבר אחרי אסון הרכבת הגדול אסון הבונים ב- 1985, שאחריו שר הפנים דאז פרץ קבע שזו תוצאה של חילולי שבת, לא פחות!

וצעד אחד קדימה, אתה טוען: התודעה משפיעה על ההוויה, וזו אכסיומה.  הוויה איננה רק מציאות אלא, "הוויה" היא מונח רב-משמעי המתאר את הקיום במובן הרחב, את המציאות האישית שלנו ואת האופן שבו אנו נתפסים על ידי אחרים. בהקשר הזה, אין פסול בזיהוי תודעה משפיעה על ההוויה. עם זאת, כמה שנרצה, לא נצליח להפר את המציאות החומרית והחוקים על פיהם היא פועלת, והשפעה עליה מבוצעת ע"י פעולות בחומר. אפשר באופן שכלתני לראות קשר בין תודעה לבין פעולות הנגזרות ממנה, בהחלט, אך מכאן ועד השפעה על הלוחות הטקטוניים המרחק גדול.

אני יכול לקבל את הטענה: שפוגרום אוקטובר 2023 הוא "שחרור אנרגטי דרך האירועים הקשים של ה-7 באוקטובר." האם מחכה לנו רעידת אדמה עקב כך??

https://www.novakid.co.il/blog/consciousness-the-mystery-of-what-consciousness-is-explained-to-children/

480 - בדרך לאבדון?

 הנושא החם, השבוע, מצטרף להמוני הקולות שה"יאוש" גובר ונראה כי איבדו תקווה, בטח לאור נאומו האחרון של "אליל התקווה" הכושל בנימין גנצ: מה אתם עוד רוצים שאעשה? [זו פרפרזה על דבריו הנוראים].

רק אתמול קיבלתי מסרון מגיסי החי בנורבגיה, הוא העלה תמונה שלי מ- 2022 ולאור תגובת אחותו כתב: "נראה לי שבקרוב מאוד תהיו כאן, כי לא תשאר לכם מדינה."

אני בוחר לקוות. אינני מתעלם, אינני שותק. אני נמצא ב"חזיתות" שונות ברשתות החברתיות. לא הולך להפגנות, לא מסוגל להיות במקום עם כמויות ענק של בני אדם. לא שותק.

אבל לאחרונה מתנגן השיר הזה בי, ונדמה לי שהוא החיסון והעזרה לה אני זקוק.

יש לי ארץ נהדרת/ מילים: ברוך פרידלנד לחן ועבוד: הנרי בראטר

יש פה ארץ נהדרת וכדאי בה לחיות
אם יודעים לראות הכל בעיניים אחרות
יש פה ארץ נהדרת

אם יודעים לצחוק אחרי שבולעים את הדמעה
אם לומדים להתחמם מחומה של הבטחה
יש פה ארץ נהדרת

אז בוא ניקח נשימה
ונשבור את הקיר
הימים בהירים והלילה צעיר
אין ממה לפחד ומותר גם לשיר
המחר מתקרב והדופק מהיר

יש פה ארץ נהדרת ולמרות החדשות
הכל בה יסתדר, קצת יותר או קצת פחות
יש פה ארץ נהדרת

אם נראה את הזריחה רחוקים ממקלטים
אם נפסיק להיצמד בכל שעה למקלטים
יש פה ארץ נהדרת

אז בוא ניקח נשימה
ונשבור את הקיר
הימים בהירים והלילה צעיר
אין ממה לפחד ומותר גם לשיר
המחר מתקרב והדופק מהיר

יש פה ארץ נהדרת להתחיל מהתחלה
ואנחנו עוד בדרך והדרך לא קלה
יש פה ארץ נהדרת

אם נאהב להתאהב, אם נזכור את התקוות
אם נלמד להתרגש ונתחיל סוף סוף לחיות
אז יש פה ארץ נהדרת

אז בוא ניקח נשימה
ונשבור את הקיר
הימים בהירים והלילה צעיר
אין ממה לפחד ומותר גם לשיר
המחר מתקרב והדופק מהיר

479 - חזרה למטבח של התורכי הזקן

 זה עתה שעון העצר צפצף, כיביתי את להבת הגז בכיריים, הרחתי את התבשיל ונאנחתי בשמחה: ממש הריח של אבא.

גדלתי בבית של בשלן ברמה גבוהה. אני קורא לו כיום: התורכי הזקן. בעבר הוא רק היה אבא.

לימדו אותנו לבשל, כמו לתפור כפתורים, לגהץ, לשטוף את הבית כדבר יום ביומו. פעמיים בשבוע התפקיד שלי היה להכין אורז, בסיר מיוחד. שתי כוסות אורז, שלוש כוסות מים. 

שוטפים טוב טוב את האורז. ממלאים את הסיר במים. מוסיפים מלח בישול, מעט אבקת מרק, קורט פלפל שחור ומיץ מחצי לימון. [שלא תעז לשים חומץ.. כן!!! 😂 ]. מרתיחים את המים, מוסיפים את האורז, מערבבים בכף עץ [בשום פנים ואופן לא כף פלסטיק או מתכת, כן!! 😉 ], נותנים למים ולאורז לרתוח, משרתחו 20 דק' על הלהבה הנמוכה ביותר, פיניטו!!

קטניות אהובות עליי מאז שאני זוכר את עצמי. עדשים, שעועית לבנה יבשה קטנה, שעועית "מלמיליאן" [שעועית יבשה לבנה גדולה מאוד], חומוס [גרבנסוס, כך הוא קרא לתבשיל החומוס], שעועית ירוקה, פול [לא תמיד, די ציער אותי כי אני אוהב פול טרי מאוד מאוד], לוביה [שעועית קטנה עם נקודה שחורה באמצע] בתרמיליה, אפונה מתוקה בתרמיליה. OMG

מאז שחזרתי לבשל שלא בבוקר לצורך הכנת אוכל לילדים שחוזרים מביה"ס [תמיד, תמיד הקפדנו שיהיה להם אוכל טרי וחם. לא היה אצלנו "שניצל ופסטה" שצריך לחמם. לא מנענו שניצל, צ'יפס ופסטה - מה פתאום, רק שאלה היו מנות סוף שבוע. במהלך השבוע אוכל מבושל כמו שצריך]. אני חוזר אל המטבח של התורכי הזקן.

היתה תקופה שנסיתי בכל כוחי לשחזר את מרק הירקות של סבתי ע"ה, עד שקלטתי שהיא השתמשה באבקת מרק, שמן זית, מלח וזהו... אוי כמה צחקנו ד' ואני, אבל לא ויתרתי על האוכל שהוא הכין.

שעועית ירוקה טריה [לא קפואה, אם כי שעועית קפואה חוסכת את כל זמן ההכנות, אבל כמו רבים אחרים, ההתעסקות בניקיון שלה, בחיתוך שלה - תרפויטי לגמרי, במיוחד אם יש מוזיקה שאוהבים ברקע. ]

אז לא היו סוגים רבים של שעועית ירוקה בתרמיליה כמו היום, ואני כמובן משפר או משנה לצרכיי. כמו:

תמיד אוסיף סלרי עלים חתוך דק לפרוסות, תמיד אוסיף מנה גדולה של תרד. בניגוד אליו: אין סיכוי שאקלף את העגבניה או שאסיר את חלקה הפנימי[גרעינים], הכל נכנס.[הוא תמיד למד מה"לארוס" הצרפתי שלו, אז ח"ו עגבניה בעורה או זרעוניה בתבשיל]. הוא הוסיף תמיד קופסה קטנה של רסק עגבניות, אני מעט מהשפופרת שלי.

זאת התוצאה. ואבא, מה לעשות, געגועיי אליו חזקים מאוד, בא לבקר בזמן הבישול, נתן עצות, הריח, טעם ועדכן לעצמו טעמים.

478 - עשור שירים ועשרת השירים בו האהובים עליי

 אמנם בתגובות לחברים שכתבו פוסט על העשור המועדף עליהם כתבתי שאין לי עשור אבל יש שירים שאני אוהב, נזכרתי שאני אוהב מאוד את בילי הולידיי, וכנראה בכלל את השירים מאמריקה שהושמעו בשנות חייה.

אז קדימה לנושא של השרביט החם.

העשור הוא 1940 - 1950

הראשון -  1940 -You Are My Sunshine Jimmie Davis

השני - 1941 , God Bless The Child Billie Holiday

השלישי - 1941, let's do it let's fall in love billie holiday

הרביעי - 1942, (There'll Be Bluebirds Over) The White Cliffs of Dover Vera Lynn

החמישי - 1942, Perdido Duke Ellington

השישי - 1943, My Heart and I Decided Ella Fitzgerald

השביעי - 1944,  have yourself a merry little Christmas  Judy garland

השמיני - 1946, Prisoner Of Love Perry Como / Billy Eckstine / ink Spots

התשיעי - 1947, Mañana Peggy Lee

האחרון, מחזור שירים בילי הולידיי

477 - אל תשליכוני לעת זקנה

 

נסיך הבוהמה של תל אביב סיים את חייו לבד, במוסד בג'לג'וליה

לפני שאתיחס לכתבה הזו במוסף הארץ, 21.3.21, ברצוני להביא את השיר הידוע של אביהו מדינה, שהוא כותרת הפוסט:

עכשיו לכתבה המנסה להבין מדוע אחד האנשים הכי ידועים בתל אביב סיים את חייו במוסד לתשושי נפש בג'לג'וליה שמטפל בכאלה שאינם מסוגלים לממן מוסד אחר.

לא אכנס לכל פרטי הכתבה:

"הוא [עמית לוינסון, אב"ח] נצפה לא אחת מתהלך שיכור ברחובות העיר, ופעם אותר משוטט חסר תכלית באחד מפרבריה. במקרה אחר נתקל במכרה באותה שדרה מפורסמת ושאל אותה איך מגיעים לרחוב מזא"ה. לוינסון לא זיהה אותה, ולא הבחין כי הוא עומד בפינת הרחוב ממש. ברגעי שפל, והיו לא מעט כאלה, פנה לכמה מידידותיו הוותיקות וביקש מהן סיוע כספי. דליה פלד, אשת בן־דודו, נתנה לו קצבה חודשית והלוותה לו סכומי כסף גדולים שבוזבזו בן לילה. מדי פעם הבליח בהשקות ובגלריות בבגדים מרופטים ומוזנח, בעיקר כדי לשים יד על הכיבוד הקל שהוגש בהן. חברתו נירה רבינוביץ' מספרת שהופיע גם באירוע לכבוד יום הולדתה ה–70. "הוא הגיע לפתע, לבוש ברישול, והתנהג בצורה שהעציבה אותי". חברה אחרת מספרת שנתקלה בו עובר בין בתי קפה ואוסף מהשולחנות שיירי לחם וחמאה. את בקבוקי היין הזול שחיסל ניסה לשווא להחביא מבן זוגו. לבסוף נראה כי אלכסיס נואש ממנו. הוא הכיר גבר אחר ונכנס עמו לקשר זוגי. אולם בכך לא תמו יחסיו עם לוינסון."

במקום אחר בכתבה מתואר שבן זוגו, החוקי וחברו החדש, נישלו אותו מדירתו. אבל החמור מכך:

לוינסון מת לפני חודש. כמה מחבריו הוותיקים התבשרו על כך באקראי או באיחור ניכר, משום שלא פורסמה מודעת אבל על שמו ולא נערכה לו שבעה. הידידים הקרובים יותר דווקא גילו על כך בזמן, אך אחדים מהם החמיצו את הלווייתו. לדבריהם, קיבלו רושם שגוי שלפיו היא נקבעה ליום שני, ובהגיעם לבית העלמין גילו שנקבר כבר בראשון. מבחינתם, זהו עוד סמל לבידוד שאפף את לוינסון בסוף ימיו, והעיב אפילו על דרכו האחרונה. בין קומץ האנשים שכן הגיעו לחלוק ללוינסון כבוד אחרון ניכר המתח. פלד נשאה הספד שבו ביקשה את סליחתו. "סליחה, עמית, שלא הצלחנו להציל אותך", אמרה. "סליחה שבשנים האחרונות לא הצלחתי להמשיך להיות לצדך בעת הצורך, סליחה שלא הצלחתי לסייע לך לחזור לביתך, בעיר שבה הכרת כל פינה, העיר שבה חיית מרבית חייך".

לא יכולתי שלא להיזכר במשורר הישראלי הנפלא, החדשן ופורץ הדרך, דוד אבידן, שרבים מצטטים את שירו המיוחד, מזה שיר

מזשיר / דויד אבידן

שִׁיר הוּא דָּבָר
שֶׁאֳנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר
לְאַחַר שֶׁאֳנִי כּוׂתֵב אוׂתוׂ
כְּשִׁיר אוׂ כְּלׂאשִׁיר
אֲבָל מְפַרְסֵם אוׂתוׂ כְּשִׁיר
וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶשִׁיר.

"דוד אבידן נפטר בתל אביב ב-11 במאי 1995 בגיל 61, כשהוא עני, חולה ושקוע בחובות. הוא נקבר בבית העלמין ירקון בגוש דן, והמשורר נתן זך ספד לו בהקריאו את שירו המצמרר של הנפטר: "שיר ילדים", הפותח בשורה "המוות יבוא אלי ביום ההולדת". כשנה לפני מותו, כבר נודע ברבים מצבו הנפשי, הגופני והכלכלי הירוד עם שידור כתבה בטלוויזיה הישראלית שחשפה את תנאי חייו, ובה אבידן אף חשף כי שקע בחובות של כ-100 אלף שקלים^[33].

נראה שאנשים "קיצוניים" ובודדים, מבחירה או בכורח הנסיבות, עברם לא יגן עליהם וימציא להם פתרון. בעקבות פטירתו העלובה של אבידן נעשה ניסיון להבטיח חיים הוגנים ליוצרים ישראליים שתרומתם לתרבות ולחברה לא תשוער, אבל כמו הרבה כוונות טובות, הרצון והיוזמה נעלמו.

קל מאוד לנטוש אנשים, במיוחד לאחר שמילאו איזה צורך נרקסיסטי של הסביבה. לפתע הם כבר "לא מתאימים" לחיים הנוכחיים, ומה קל יותר מ"לשכוח אותם". לוינסון היה איש חריג מאוד. ההדרדרות שלו לא נבלמה בזמן. אני זוכר לפני כמה שנים קריאה של בן זוגו החוקי לעזרה בטיפול בו, אבל כנראה העזרה היתה אישפוזו בבית אבות סיעודי ציבורי בפאתי ג'לג'וליה.

https://katzr.net/06c22d

476 - סוכרת

הארטישוק הירושלמי ואני

 נדמה לי שכבר כתבתי כאן שאני חולה בסוכרת סוג 2, אשר הוזנחה במשך שנים רבות, בשל חוסר אחריות שלי, ויומרה של רופאה להיות "אנדוקרינולוגית". אבל ובעיקר האחריות היא שלי, כי לא טרחתי כלל לברר מהי המחלה, מהן הסכנות, מהן רמות הסוכר התקינות, ולכן הגעתי לA1C ברמות גבוהות במיוחד, שלפי אחד הרופאים, לחץ הדם הנמוך, הטבעי שלי, מנע פגיעה מוקדמת יותר בי.

ב- 2022 רופא עיניים דאגן, יבורך לעד, שלחני לבדיקת רשתית בביה"ח "השרון". שם לא בזבזו זמן, ואחרי שני צילומי רשתית[לא כואב!!] הגיעו למסקנה שעליי לקבל זריקות אווסטין לשתי העיניים. [לא כואב, מטריד] ברור שכמו ילד קטן אמרתי: אני מפחד, אבל או אז הבהירו לי שאם אני רוצה להמשיך לראות, אולי כדאי..

זו היתה קריאת השכמה. הזכירה לי את ההחלטה שלי להפסיק לעשן, כשהבנתי שאני בדרך לחיסול הריאות, לסרטן ובכלל - אני מסריח כמו מאפרה. [אפילו התרחצתי והתבשמתי פעמיים ביום. ובמיוחד כשהרחתי תלמידים שלי מעשנים והסירחון הנודף מהם].

השיטה היא לחתוך בבת אחת. אני לא מאמין בגמילה בשלבים.

אז נכון, הפסקת העישון הובילה להשמנה, שהובילה לסוכרת [אם כי יש לי רקע משפחתי עם סוכרת סוג 2. לא גנטי, אבל, ככל הנראה..] אבל זכיתי מחדש בחוש הריח, בחוש הטעם, בחיסכון של אלפי שקלים בשנה. [כן, חשבו 3 קופסאות ביום, כל אחת במחיר 7 ש"ח בערך, תכפילו את התוצאה ב- 365 ותקבלו 7665 ש"ח.]

כך החלטתי בבת אחת להוריד את הקמח הלבן, הגלידות, היוגורטים עם/בלי פירות, עוגות, עוגיות. עברתי לתזונה מבוססת קטניות, מעט בשר, ביצה ביום וירקות בכמויות.

תוך כדי הסתגלות לתזונה החדשה [שגם כללה פעילות גופנית, היה לי קשה, גם כתבתי פוסט על זה שתיאר את המלבן שהיקפו בקושי 2 ק"מ שהלכתי מדי ערב.] שמעתי על סדנה מיוחדת באיכילוב. מיועדת לחולי סוכרת, המבטיחה ירידה בכמות תרופות עד כמעט הפסקה. בשיחת השיווק הבנתי, שעליי לבדוק היטב איזה מזונות מעלים את רמת הסוכר בדם. מחיר הסדנה היה מוגזם, אבל הרעיון הופנם ונבדק.

דיגרסיה קטנטנה לצורך התקדמות:

בילדותי אבי נהג לקנות ארטישוק ירושלמי כשארטישוק לא היה בעונה. שנים אח"כ לא ראיתי אותו בשום מקום, עד לפני כמה שנים. והנה מצאתי, שבטטה קסבייה [בפי יוצאי המגרב] היא שורש שלא מעלה אצלי את הסוכר.

לכן, הפניתי שאילתא לפרדי היקר:

להלן השוואה תזונתית בין תפוח אדמה לבין ארטישוק ירושלמי (ל-100 גרם):

רכיב תזונתי	תפוח אדמה (מבושל, ללא קליפה)	ארטישוק ירושלמי (נא)
קלוריות	87 קק"ל	73 קק"ל
פחמימות	20.1 גרם	17.4 גרם
סיבים תזונתיים	1.8 גרם	1.6 גרם
סוכרים	0.9 גרם	9.6 גרם
חלבון	1.9 גרם	2.0 גרם
שומן	0.1 גרם	0.1 גרם
ברזל	0.3 מ"ג	3.4 מ"ג
אשלגן	379 מ"ג	429 מ"ג
ויטמין C	12.1 מ"ג	4.0 מ"ג

ניתוח ההבדלים:

• פחמימות: תפוח האדמה מכיל מעט יותר פחמימות מאשר הארטישוק הירושלמי.
• סוכרים: הארטישוק הירושלמי מכיל הרבה יותר סוכרים טבעיים מאשר תפוח האדמה.
• חלבון: שני הירקות דומים בתכולת החלבון.
• סיבים תזונתיים: שניהם מכילים כמות דומה של סיבים תזונתיים.
• ברזל: הארטישוק הירושלמי מכיל כמות ברזל גבוהה בהרבה מתפוח האדמה.
• אשלגן: שניהם עשירים באשלגן, אך הארטישוק הירושלמי מכיל מעט יותר.
• ויטמין C: תפוח האדמה מנצח כאן עם כמות גבוהה יותר של ויטמין C.

מסקנה:

אם מחפשים מקור לפחמימות מורכבות עם פחות סוכר ויותר ויטמין C – תפוח האדמה עדיף.
אם מחפשים מקור טוב יותר לברזל, עם פחות קלוריות אך יותר סוכרים טבעיים – הארטישוק הירושלמי עדיף.

רוצה השוואה מפורטת יותר או המלצה בהתאם לצרכים תזונתיים מסוימים?מה מהשניים עדיף לחולי סוכרת?ChatGPT said:

עבור חולי סוכרת, הבחירה בין תפוח אדמה לארטישוק ירושלמי תלויה בכמה גורמים עיקריים, כולל האינדקס הגליקמי (GI), עומס גליקמי (GL), תכולת הסיבים, והרכב הפחמימות.

השוואה בהיבט של סוכרת:

רכיב	תפוח אדמה	ארטישוק ירושלמי
אינדקס גליקמי (GI)	גבוה (70–90, תלוי בשיטת ההכנה)	נמוך-בינוני (35–50)
עומס גליקמי (GL)	גבוה	נמוך-בינוני
סיבים תזונתיים	1.8 גרם	1.6 גרם
סוכרים טבעיים	0.9 גרם	9.6 גרם
סוג הפחמימה הדומיננטי	עמילן (מתפרק מהר לגלוקוז)	אינולין (סוג של סיב מסיס)

מה עדיף לחולי סוכרת?

✅ הארטישוק הירושלמי עדיף על פני תפוח האדמה, בגלל הסיבות הבאות:

1. אינדקס גליקמי נמוך יותר – אינו מעלה את רמת הסוכר בדם בצורה חדה כמו תפוח אדמה.
2. תכולת אינולין גבוהה – סוג של סיב פרה-ביוטי המסייע באיזון רמות הסוכר ושיפור בריאות המעיים.
3. עומס גליקמי נמוך – המשמעות היא שהוא משפיע בצורה מתונה יותר על רמות הגלוקוז בדם.
4. עשיר באשלגן – מועיל לאיזון לחץ הדם, אשר לעיתים קרובות מהווה בעיה בקרב חולי סוכרת.

מתי בכל זאת אפשר לשלב תפוח אדמה בתפריט סוכרתי?

• אם אוכלים אותו עם הקליפה, מה שמעלה את כמות הסיבים ומאט את ספיגת הפחמימות.
• אם מבשלים אותו בשיטה בריאה (למשל, אפייה או בישול ולא טיגון).
• אם אוכלים אותו בכמות קטנה ובשילוב חלבונים או שומנים בריאים, שיכולים להאט את עליית הסוכר בדם.

מסקנה:

הארטישוק הירושלמי מהווה בחירה טובה יותר לחולי סוכרת בשל ההשפעה המתונה שלו על רמות הסוכר והיתרונות הבריאותיים של האינולין. עם זאת, ניתן לשלב תפוח אדמה בזהירות, כל עוד שומרים על בקרת כמויות ובוחרים בשיטות הכנה נבונות.

כהרגלי - אינני מקלף את הפקעת, אלא מקרצף היטב במברשת ובסבון כלים. שוטף טוב טוב. מייבש ואז מבשל, אופה - לעולם לא מטגן.