לפני הכל, יש לי בשורות טובות -
ספר שיריי השלישי התפרסם, שמו "רגע דק מלטף" הוצ' חדרים, עורך יאיר בן חיים.
דילגתי של שתי הצעות כתיבה בשרביט החם.
הראשונה - גיבורים בחיים, כאלה שאינם גיבורינו הנופלים בעזה או בצפון.
השנייה - בתוקף, טירונות בצבא. זכרונות אישיים.
אולי אחבר את שניהם לאחד.
אין לי גיבורים בחיי. נער הייתי, אהבתי לקרוא ולחלום. כבר בילדותי קראתי את המיתוסים הגדולים של התרבות האירופית, משגדלתי הוספתי וקראתי אחרים, של עמים אחרים.
למדתי ספרות עממית בעיקר בגלל המגע עם אותם סיפורי-על, ארכיטיפים ועוד שמות "מדעיים" אחרים. דמויות שהשפיעו על השפה של המאה ה- 20 ועדיין, כמו: תסביך אדיפוס, זכרון תרבותי, ארכיטיפ.
במיתוסים תמיד יש גיבורים, בדר"כ ממין זכר. יש גם גיבורות, שחייהן השתלבו בחיי גברים, וסוף חייהן הנורא בגלל הגברים שאהבו. תחשבו לרגע על הלנה מטרויה. האם באמת האשה שהשיקה אלף ספינות זכתה לכבוד? להערצה?
חפץ נולדה וכחפץ חסר חשיבות היא מתה. העשתה משהו "גיבורי"? לא ידוע לי, ולענ"ד לאף אחד, ובכל זאת שמה נישא ברחובות ראשיים ובמשעולים וסמטאות חשוכות של התרבות המערבית.
מהו ומיהו גיבור?
היוונים ידעו היטב, גם היהודים ידעו היטב:
צעיר, יפה, משכיל, קרוב לאלים, משפחת אצולה - כלומר "מודל מופת", "מודל לחיקוי", "דמות חינוכית". [ אודיסאוס, יוסף החולם, יהודה המכבי] בסיפור העממי הוא הורד לדרגת האח הקטן משלושה, אותו ילד שצועק ברחוב, שחוזר הביתה עם הפרס הנחשק - נערה ומיניות בשלה. הגיבור יוצא לחייו וחוזר אדם אחר לגמרי, שונה. זוהי גבורתו - עיצוב עצמו ואופיו.
בתרבות הפופלרית עשו את הצעד הרגרסיבי, שההמונים "מתים" עליו, חזרה לגיבור "על אנושי", בטח עם נקודות עיוורות [ אצל אריסטו - פגם באופי. ], כך בונים עלילה.
באחד מהשתלמויות של משרה"ח למורים, למחנכים קפצו שם על הרעיון: היה הגיבור של הסיפור שלך. במלים אחרות- קח את חייך, קבל אחריות על עיצובם והתפתחותם, כשאתה הגיבור! גיבורים כידוע הם לא קני סוף, שנעים עם הרוח, אלא דווקא עצי ברוש קשיחים שנעקרים מן האדמה ונשברים.
אישית לבי תמיד ל"אנדר-דוג", מה שנקרא משלהי המאה - 19 ועד היום: אנטי גיבור. ההיפך מהגיבור. דווקא ה"לוזר", הדחוי חברתית, תרבותית, פוליטית ואחרת, הוא הגיבור או הגיבורה האמיתיים.
דוגמאות לא חסרות - מופסאן- המחרוזת, צ'כוב - העגלון, או הנרי - העלה האחרון, הזז - שלולית גנוזה, י"ד ברקוביץ - התלוש, עגנון - האדונית והרוכל.
למשל גיבור יהודי דוחה במיוחד מעצב ביאליק בסיפורו "מאחורי הגדר", בעוד קפקא יוצר את אחת מדמויות המופת של האנטי גיבור, בסיפורו - הגלגול.
לי לא היה גיבור. אבי לא היה גיבור, אחיי לא היו גיבורים, אחי המת לא היה גיבור, אף מרצה, מורה, דמות פולרית, סופר, משורר - מאמי הועבר אליי ישירות - בני אדם אינם הסיפורים עליהם. הם מחרבנים, משתינים, בוכים וצועקים, וכולם על אף דמות ה"הירואית" בגדו וגנבו [דיין, לו הוריי קראו - הזיין.]
עכשיו אעבור לטירונות, ובסיום אגלה לכם מיהו הגיבור המפתיע שלי, כי יש גיבור.
אחת מתקופות השפל, שידעתי בחיי, היה הצבא, ולפניו הטירונות. הגעתי לצבא אחרי 2 אחים, "גברים- גיבורים". אחד שירת בסיירת אגוז, השני היה בסיירת גולני. מה אני, חובב הספרים והשירים, זה שברח מכל עימות פיזי, הלך לרקוד והצטיין בריצה ל- 60 מ' ול"גבר" ישראלי ממוצע?
לדבר לא היה עם מי.
אמי היתה כבר בתוך תחילת "המחלה שלה", אבי העריץ את אחיי החיילים, וחלק עמם סיפורי גבורה ממוצאים או לא. [הוא היה בפלמ"ח, הוא היה בחטיבה הירושלמית, הוא נלחם במלחמת השחרור וכו' וכו' וכו']
נזרקתי לטירונות של השריון, שלושה חודשים. בסיס ברצועת עזה, כן כן, ברפיח אני חושב. אפס יציאות. חול, לכלוך, היעדר פרטיות, מחסור במזון, שותפים קשים מאוד משכונות שלא שמעתי עליהן [כמה עבריינים צעירים]. איכשהו הפכתי ל"חבר" שלהם כי כתבתי עבורם מכתבים, וייצגתי אותם מול הרס"ר. אבל זה לא עזר:
תורנויות בתי שימוש, תורנויות מקלחות, שמירה על הבסיס, חניך תורן שפחד מהצל של עצמו, [אני, למי שלא הבין] אז עשיתי הכל, ולבסוף ציפורן חודרנית. איי מתנה מהחיים. בית חולים, מקלחת, בני אדם שמדברים כמוני. ניתוח ושבועיים גימלים בבסיס. אז הפכתי לשמוק! [שומר מאהל קבוע + הו"ו] בעידוד המ"כ שכעס על כך שלא אגיע לאימונים.
הטירונות הסתיימה בעקבות מלחמת יום כיפור. אחת מהתוצאות שנשלחתי לבסיס מודיעין, שם הובהר היטב שהכיוון סיני. אבל אני פחדן. אני גם עצלן גדול. ופרשתי מהקורס. [חברה שלי מביה"ס עלתה לדרגת אלוף]
הועברתי לבסיס דלק בבאר שבע. כל התורנויות הבלתי נסבלות, כולל ימים שלמים שמירה על מתקני דלק בנגב. איום בהתאבדות ששלחתי להוריי הוביל להרחקתי המיידית מהבסיס אליו נשלחתי, כנראה הדחה של מפקד בסיס [מנע ממני לצאת ליום הזכרון הראשון לאחי, מה שגרר את הודעת ההתאבדות להוריי.]
מסכנים, תקועים בתוך האבל הבלתי נתפס שלהם, הנה עוד בן מודיע שסופו קרב. נראה לי שבמקום הזה אבי הפך, אולי, לגיבור. כי הוא התגבר על כל החסמים התודעתיים, החברתיים והאישיים וממש יצא להציל את הבן שלו, הוא הזכיר לי לקראת מותו, באחת משיחותינו האחרונות, שאני תמיד הזכרתי לו את אמא שלי.
אז הנה -
גיבור בחיי, בשל פעולה אחת, וזכרונות איומים מצבא אכזר.
חג חירות שמח
http://www.ho-lo.co.il/comics2/comic/army-of-dead-resize.png
