- אינני רואה בהשכלה הספרותית המקצועית שלי יתרון על פני דעות אחרות
- החינוך הספרותי שלי שואב משני מקורות מרכזיים
ה- NEW CRITICISM - שמקורו בפורמליזם הרוסי והמשכו במכון לסמיוטיקה וסימבוליקה באוניברסיטת ת"א
מות המחבר - רולאן בארת
שני המקורות הללו רואים בטקסט כנפרד לגמרי מהיוצר שלו, והקריאה[פרשנות/ניתוח - מושגים שכבר לא משתמשים בהם יותר בחקר הספרות] כפופה ל"עקרונות אובייקטיביים" כמו: צורות לשוניות, תבניות ספרותיות [דמות, עלילה, ז'אנר וכו'] - התוספת שלי היא - הקורא כסובייקט מגיב ומרגיש, מעדנת את הקריאה ה"קרה" והופכת אותה ליותר אישית ופחות "אמיתית" ונכונה "מדעית"
- מקור נוסף לדרך הקריאה שלי הוא תיאוריה שהתפתחה בשנות ה- 80 שלה המאה הקודמת, וקשורה לקורא כ"מבצע", במלים אחרות - הטקסט הוא כמו פרטיטורה, וכל קורא מנגן אותה אחרת
- ישנן גישות שונות לקריאת טקסטים- החל מזו הצמודה לטקסט, לזמנו ולביוגרפיה של הכותב וכלה בכזו הרואה בכל תגובה/קריאה של הטקסט - קריאה לגיטימית לגמרי. לדוגמה: יש שיר של טשרניחובסקי שנקרא: "עיט עיט על הרייך"
ישנה קריאה ממלחמת ששת הימים שרואה בעיט "מטוס מיג רוסי". מיותר לציין שטשרניחובסקי ראה מטוס, מיג? בחיים לא! הגישה הקיצונית בסמכות הקורא תקבל את האנכרוניזם הזה [ אנכרוניזם - קריאת טקסט עבר במושגים בני זמננו] - מבחינתי, הלשון היא המרכז של היצירה הספרותית: שיר, סיפור, מחזה, תסריט וכו', לפי תפיסת העולם שלי, יצירה אומנותית היא יצירה שבאה לשאול שאלה על העולם, להציג את העולם באור אחר, להבליט בעיה וכו' יצירה ספרותית עושה זאת באמצעות הלשון, ציור באמצעות צבע, מרקם, אור-צל, גודל, מסגרת וכו'
- יצירה אומנותית שהשפה שבה היא העתקה משירת אחר, שימור מוסכמות עבר, שימוש חוזר בקלישות או חסרת הבנת עומק של מרכיבי היצירה [החומרים] היא יצירה שטוחה שלא מחזיקה מעמד מעבר לזמנה
אני רוצה להודות למוטי על הפוסט המצויין שלו,
שיעורי בית – רכבות 68-80-88 – סיפור לשבת,
שעורר שיחה, מבחינתי חשובה, על איך קוראים שירה/ספרות, מה מבדיל בין סיפור פופלארי שנשכח אחרי קריאתו לבין יצירת אומנות.
https://katzr.net/e666a0
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה