יום שני, 21 ביוני 2021

85 - ביקורת טלוויזיה

כשכבר לא אכפת מה קורה לדמויות, לדמות בסדרת טלוויזיה.. או איך הקוייריות הופכת למיטב הבורגנות לבנה

  

.
ברצוני לפתוח דיון נוסף על שתי סדרות קוויריות, על אף העובדה המרה שהן עוסקות בעיקר בהומואים ומעט מאוד בלסביות. אחת אוסטרלית ואחת EastSiders, והיא אמריקאית: Please Like Me.

 שתיהן 4 עונות, האמריקאית התחילה כסדרת יו-טיוב, והאוסטרלית ברשת שידור אוסטרלית, כלוומר "רחוק" מהעין של הוליווד וסיימו חייהן בהפצה על ידי נטפליקס,

שתיהן נכתבו על ידי הכוכב, או אחת מדמויות המפתחה. האוסטרלית על ידי ג'וש תומאס והאמריקאית על ידי קיט וויליאמסון

שתיהן פותחות במשבר - האוסטרלית, משבר של זהות מינית או ליתר דיוק, התגלות מינית והשניה בגידה של בן הזוג

שתיהן עסוקות בחיי בני עשרים-שלושים, כשלא ברור ממש מהיכן יש להם כסף לממן בטלנות נצחית כמעט [ אהה, יש הורים עשירים. לקיט יש אמא מליאנית ולג'וש יש אבא מליאן]

שתיהן באופן נוירוטי, רפיטטיטיבי מתעסקות בבעיות של הומוסקסואל צעיר בקהילה ההומואית, כשנתח גדול מזמן הפרק/הסרט מוקדש להרהורים, חיבוטים ולשאלות כאילו-קיומיות. אלה בדיוק הנושאים שהטרידו את וודי אלן היהודי הנוירוטי, האקזיזטניאליסט. הגיבורים של שתי הסדרות, לצערי, חסרי רקע פילוסופי-תיאורטי ואפילו סוציולוגי של התרבות המערבית החל מ- 1945 ועד שנות ה- 80 [פוסט מודרניזם],

העונה הראשונה  בשתי הסדרות מצוינת. היא נועזת, היא חובטת ובועטת בסטריאוטיפים חברתיים כללים ופנים קהילתיים. העונה השניה עוד מצליחה איכשהו למשוך את עגלת הנועזות -י.

עונה 3 היא ההתחלה של איבוד הסבלנות. כאן בולטת ידו של התסריטאי, שיהא בעצמו גם גיבור הסדרה, ומיצוי הרעיונות הנועזים. ואז הסדרה, האוסטרלית באופן מובהק, הופכת להיות קורס מצולם להרצאה באוניברסיטה הפתוחה על "קוויריזם", קוויריות. הנושאים הקשורים לזוגיות פתוחה/ מציאת בן זוג מחוץ לזוגיות - אצל האוסטרלים פרק שלם] שוב האמריקאים "קצת" נועזים יותר, והעונה הרביעית מוקדשת לדראקווינס.

עוד לא צפיתי בעונה 4 של האוסטרלית, אבל כבר הספקתי לקרוא את תקצירי הפרקים [ מרוב שעמום מפרקי העונה ה- 3 ]. האמריקאית "כאילו" יצאה מזה, ונתנה לנו סוג של קומדיה דל-ארטה, שההומואיות היא המרכיב הזניח במיוחד.

לא אכפת לי להיות מהצדקנים ומהמתחסדים, אבל: אם שמתם לב,שתי הסדרות עוסקות בעיקר בחיי הגבר הלבן, בן המעמד הבינוני עתיר הזכויות. מה שנקרא אצלנו הישראלים: הפריווילגיים. הסדרות לא מתעסקות כמעט בבעיות חברתיות קשות כמו: הדרת מיעוטים, סגירת הגבול למהגרים, אנטישמיות, שנאת שחורים, אלימות במטרופולין, רעב, בעיות עולם שלישי. אצל האוסטרלית אבוריג'יני אחד לרפואה לא נמצא, מה פתאם, שג'וש יפגוש אבורג'יני וילכלך בטעות את עורו הצחור? אלה אנשים שאוכלים אוכל בר קיימא, לא אוכלים "בשר", או כמו באחד המונולוגים של אלה, מהעונה השניה, באוסטרלית -

"חשבתי שאם אני חותמת על עצומות ומקפידה על הקפה שאני קונה אני תורמת ועושה משהו, אבל בעצם. אני לא עושה כלום! "- זה מעין ביקורת עצמית, שנעלמת לה שניה אחר כך, כשטום מנשק אותה

אצל האמריקאים מופיעים שחורים,\ יש גם אסיאתים חתיכים שעומדים בסטנדרט הלבן של "יפה". תפקיד ממשי לאסיאתית יש לבת זוגה של אחות ג'פרי. מרתק, גם האוסטרלים נתנו תפקיד משמעותי לאסיאתית - בת זוגו ואם בתי [אחות] של אבי ג'ווש. לזה אני קורא פלורליזם, חשיבה קווירית, יציאה מה-מייןסטרים, התנגדות לבורגנות ההטרונורמטיבית.

. האירוע הכי הכי דרמטי אצל האוסטרלים הוא "שחיטת אדל" 

אדל הוא התרנגול, שנקרא כך בגלל קרקורי הבוקר והזמרת אדל,  שחיטה שמזכירה את טקס שחיטת החזיר ב"בעל זבוב", למי שקרא בדרמתיות, אבל בעצם מהר מאוד הם התיישבו לאכול את אדל ללא בעיות ממשיות.

סיכום - חטא החטאים, שתי הסדרות מאשרות את הנורמות החברתיות של התרבות המערבית הלבנה, מה שנקרא העולם הראשון [ אבל בלי יפנים, כן..].

בתור אחד שכבר לא אכפת לו, נראה שדי אכפת לי.
אכפת לי כי אני מאוכזב ומתוסכל. אולי באמת, צפייה בבינג' לא מטיבה עם סדרות כאלה, כי כל הפגמים, 

.התפירות הגרועות של חוטי העלילה, חולשתו של פרק צצים מייד, בעוד ששבוע מרחק בין פרק לפרק מטשטש את הפגמים הקטנים.
או בקיצור
מה אכפת לי מדאגלס הדראגקווין? מדוע הוא חשוב כלכך בסדרה על זוג שרלילות שלא מסוגלים להתחייב למונוגמיה?
מה אכפת לי מג'וש המטורלל, התנהגותו המוחצנת, נסיונות ההטרלה הקבועים שלו את הסביבה בהנחה שהשמש זורחת לו מהתחת? 

מומלץ: עונות 1 ו 2 של שתי הסדרות


קבלו אותי

איסטסיידרס


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה