אני - חברי וידידי אריאל הירשפלד סיפר שיונתן הקטן איננו שיר על ילד שמטפס על עץ ונקרעים מכנסיו, אלא אלגוריה על ילד שעבר אונס. בהנתן כל הסמלים בשיר, כך יש לקרוא את השיר.
התמימות היא רק לילדים קטנים מאוד.היא - שניכם סתם חובבי ספרות משועממים שמחפשים סנסציה בכל דבר, גם תמים לגמרי כמו יונתן.לא מזמן מישהי כתבה שהשיר "לאבא שלי יש סולם" מדבר בעצם על אב שמת. שטויות .יכולה לשים לב שביאליק השתעשע כשכתב את "צילי וגילי" אבל לא צריך לחפש איפה שאין 
.
אחרת - על "לאבא שלי יש סולם", סיפרה כותבת השיר, תלמה אליגון רוז, שכתבה אותו אחרי מותו של אביה ורק אחרי שנים קלטה שזו היתה הדרך שלה להתמודד עם המצב.
אני - תרשי לי, כמובן, לבקש ממך להסתייג מהמשפט הראשון והמטופש של תגובתך.*
אני מוכן לקבל בורות, אי ידעה, חוסר ענין בתיאוריות שונות של הרמנויטיקה, תיהלוך טקסטים [בקיצור - פרשנות, מות המחבר, היצירה בפני עצמה, הקורא כמבצע יחיד של היצירה בזמן קריאתה], אבל לכנות אותנו: חובבי ספרות?הירשפלד הוא פרופסור מכובד מאוד לספרות, למוזיקה ולחקר תרבות [היה ראש החוג לספרות, ראש החוג למוזיקולוגיה וכו'], אני כידוע לך מורה וותיק שמתפרנס מהוראת ספרות [וגם לא מפסיק ללמוד אותה] - אז חובב ספרות משועמם ומחפש סנסציה?
מצחיק ששורה אחר כך פתאום את נוטה להסכים עם "פקיעת כפתורי ה- FLY וקשקושם על התקרה".. [רגע אז גם את חובבת ספרות משועממת?]
ברור, שלו הירשפלד ואני טענו בתוקף טענה חברתית-היסטורית של השפעה על.. זו היתה שטות, אבל היות הטקסט מונח לפתחנו לעשיית כל מעשה בו [התיאוריות הקיצוניות מרחיקות לכת אף יותר משנינו - כל קריאה של טקסט ותהא הכי רחוקה מהטקסט ומשמעותו נכונה!! ], אני מוסיף - בתנאי שיש לפרשנות/לקריאה אחיזה
כלשהי בהגיון שעולה מהטקסט עצמו.
- - - -
* מה ל'שות, אני אוהב אותך מאוד, אבל מילא תעליבי אותי, זה פסדר, אבל את אריאל - למה? מה הוא כבר עשה?
אחרת - נשארו שירים או סיפורים לילדים שמה שקוראים זה מה שמקבלים? פשוטו כמשמעו?
סיפורים שאין בהם מסר נוראי מוסווה במתיקות?כמה אהבתי את
"בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר."
ויהי ערב / פניה ברגשטיין, לפי אנדרסן.
וכיום? ביקורת קטלנית על הציורים, על הצבעים, על המילים.
סיפור על דיכוי, חוסר פרטיות, ילדה נוראה, מצוקה.. מרית בן ישראל
חששתי לספר לילדי.
אני - אגב, הבלוג של מרית בן ישראל פועל וחי למעונינים.ות בו.
תראי, התלונה שלך צודקת. [ בניגוד לההערה המטופשת על חובבי ספרות משועממים].אם יש משהו שסוסיר לימד אותנו, זה שמילה היא סימן במקרה הטוב אך ברוב הזמן סמל ווקאלי וגראפי. הפוסטמודרניזם, בטח בתרבות [מד"ח, מד"ר] ביסס את התיאוריה שלו על ה"היעדר" של "אמת מילולית אחת ויחידה!", ואין מילה משקפת את הדבר לכשעצמו. נכון, קהילות שיח מקיימות קונצנזוס בסיסי סביב הלקסיקון הרשמי [ אבן שושן, ספיר, אבניאון], וכן אם מסכימים שיש למשורר "כוונה", אז אולי ישנה פרשנות אחת לטקסט, אולי יותר.
אבל כבר עורכי התנ"ך הבינו שלמחבר אין משמעות ואין זיקה עודפת ביחס לטקסט, רק לאידיאולוגיה יש תפקיד. גם גישה זו רוסקה על ידי משוררי ספרד, שציטטו בשיריהם פסוקים איומים וקשים בתוך שירי שעשוע וצחוק, והפער בין ההקשר המקורי [ איכה, למשל] לשיר שיכורים מלא זימה הוא סיבה לגיחוכים של מלומדים. [אולי בגלל זה היום מעדיפים במשרד החינוך ללמד רק קינות?]
מי שהמית סופית של המחבר/המשורר או את בעלות המשורר וכוונותיו היה בארת' בחיבורו על "מות המחבר".
ונחזור לשירת הילדים -
בוודאי לשירה העממית, שלעולם אינה "תמימה" [ כל מחקרי הספרות על שירי ערש מגלים עולם אכזר ומסוייט המושר לילד לפני השינה], שירים אחרים הינם זוועה פדגוגית "סיר הסירים" או שירה של שמר "אלף-בית" וישנם אחרים. אולי, ואת תצדקי, שלקרוא טקסט מחוץ להקשרו ההיסטורי זה עיוות שלו, אבל עדי צמח כבר כתב במבוא לספרו על שירת אבן גבירול, שהוא מעדיף לקרוא את השירים כקורא בן המאה ה- 20 ולא כבן המאה ה- 11. וכאשר הטקסט מאפשר זאת, מדוע לא?! שירי ילדים הינם שירים שמטרתם סוציאליזציה של הילד. השירים הינם סוג של "שטיפת מוח" בלתי מורגשת [אסור לטפס על עצים, אסור לצאת מהבית כשמקוררים, חייבים להקשיב לאבא], בטח השירה המגויסת של ראשית המאה העשרים והמפעל הציוני הענק, ופרוייקט התחדשות השפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה