אחד הכותבים האהובים עליי מאוד, הוא דימיטרי שומסקי. איש שמאל אבל הומניסט גדול. כידוע לכל בר בי רב, שמאלנים גדולים כמו ימניים גדולים אינם הומניסטים בהכרח. [ראה הפגנות המחאה שלא סופרות את ערביי ישראל, למשל.. את ערביי השטחים.. וגו']
אני מנוי על אחד מהמגזינים החכמים שנקרא "הזמן הזה" בהוצאת מכון ון ליר [מכון מחקר ירושלמי, ליד תיאטרון ירושליים]. היום קיבלתי את המגזין על שלל כתבותיו הנהדרות, ובהן אחת שהיא סקירה של ספרה שלרות הכהן־פינצ'ובר "עלילת הרעש נגד היהודים"
https://did.li/HDYNf
שומסקי סוקר את הספר בהרחבה ומעלה על פני השטח שתי טענות מרכזיות, שמופיעות בספר:
האשכנזים היהודים ממערב אירופה וממרכזה מעולם מעולם לא התנתקו ממנה, נהפוך הוא:
"את המהלך להשתלת הבית התרבותי־זהותי האירופי הישן בתוך בית מדיני טריטוריאלי חדש תפס אפוא הרצל כרכיב מרכזי בעצם הפרויקט הציוני שלו, ובכך נעוצה אל נכון המשמעות הסימבולית העמוקה של שם ארץ העתיד של היהודים, שהוא גם שם הרומן הציוני שלו – אלטנוילנד, "ארץ ישנה־חדשה". ארץ ישראל האלטנוילנדית היא ארץ ישנה־חדשה לא רק משום שמדובר בהקמת חברה מלאת חידושים מודרניים במולדת ההיסטורית הישנה והקדומה של עם ישראל, אלא בראש ובראשונה מפני שבדמיונו של הרצל הצליחו גיבורי הרומן להגשים את מה שחשש שייראה יותר מכול כהזיה: לתת חיים חדשים לעבר התרבותי האירופי הישן והקרוב יותר של העם היהודי האשכנזי (לרבות בניית בית המקדש שלא על הר הבית ועל פי דגם מובהק של ההיכל הרפורמי של מרכז אירופה)." [ כל הציטוטים הם מהסקירה של שומסקי - https://did.li/ah5w5]
וכך הוא ממשיך בעקבות הכותבת:
"לא פחות משעלילת הרעש נגד היהודים פורש את תולדות שנאת האחר, הוא מגולל את סיפור כישלונה המהדהד של שנאה זו להרחיק את אותו אחר – תרבותית וזהותית – מהעולם הצלילי של הציוויליזציה שהצמיחה אותה. אגב כך, הכהן־פינצ'ובר מחוללת מהפכה של ממש בחקר ההיסטוריה של שנאת היהודים לגלגוליה. ודוק: מטבע הדברים, רוב רובו של המחקר על שנאת ישראל והאנטישמיות ממקד את הזרקור בשיח ובמדיניות לשלילת האחר היהודי, ביחסי הקיטוב הדיכוטומיים בין קהילות הרודפים והנרדפים ובדימויים ההדדיים, הלעומתיים לרוב. אולם עלילת הרעש נגד היהודים – שכמובן נדרש בהרחבה ובפרוטרוט לכל ההיבטים הללו של דחיית האחר במחוזות הצליליים ואף מעבר להם – הוא גם, כדברי המחברת, "אולי הניסיון הראשון להתחקות אחר זרמים סמויים וגלויים במפגשים של המוזיקה היהודית האשכנזית עם המוזיקה המערבית הנוצרית כחלק אינטגרלי של כניסת המלחינים והמוזיקאים היהודים למרחבי המוזיקה הקלאסית" (עמ' 19). זאת ועוד, "הספר בוחן שאילות מוזיקליות הדדיות, הן מוכחשות והן רצויות, בין שני עולמות הצליל הללו, ובתוך כך מציע נקודות מבט חדשות על הקשר שבין מוזיקה מודרנית לתרבויות מוזיקליות מימים עברו". מהלך זה משַוֶוה לחקר שנאת האחר הצלילי מידה גדולה של עומק ומורכבות, שכן כדי לעמוד כיאות על הדינמיקות והתכנים של שלילת האחר והכפשתו האולטימטיבית, מן הראוי להאיר את ההיבט הבלתי נמנע אך החמקמק משהו של הדו־שיח והשפעות הגומלין בין הצדדים – היבט שמוסיף להתקיים חרף השנאה, ואגב ליבויה המתמיד מעצם קיומו המוכחש."
הוא סוגר את הסקירה בפסקה הזו, אשר הובילה אותי לפרסם פוסט מבוסס רק עליה, כי גם אני, כמו רבים רבים כאן, רואים בישראלנה הנוכחית שילוב קולות, כזה שמעניק ונותן מקום לכל קול, לכל תרבות. שימו לב:
הנה כי כן, כמו היהודים באירופה הנוצרית, גם המוסלמים בישראל הם בחזקת החשודים המיידיים בהפרת ה"הרמוניה" במרחב הצלילי והציבורי של הרוב. וכמו באירופה הנוצרית – ולמעשה אף יותר, שהרי בעולמנו הרב־תרבותי עולמות הצליל מתקיימים זה לצד זה וזה בתוך זה כמעט ללא משטור חושי – כך גם בישראל העכשווית, המאמץ להשתקתו ולהרחקתו של האחר הצלילי נידון לכישלון. האם לנוכח מציאות רב־קולית אך היררכית מעין זו יהיה אפשר לייצר ביום מן הימים מרחבים אזרחיים מכילים, פתוחים ומשותפים לכל יושבי הארץ הזאת, על מגוון עולמות צליליה? ספרה רווּי החכמה והתקווה של רות הכהן־פינצ'ובר לא נועד אמנם לספק תשובות על שאלות כגון אלה, אולם הסיפור שהוא מגולל על תולדות הכישלון של שנאת האחר מלמד אותנו כי במאבק לשבירת העליונות החד־קולית והחד־לאומית, אל לנו להרים ידיים. [הדגש שלי!]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה