יום רביעי, 13 במאי 2026

635 - Homo repetitivus או Homo conformis

 

I ♥️ Clichés


סקירת המאמר המבריק הזה שמופיע באתר "הזמן הזה" 
זהו כתב עט המיועד למחשבה פוליטית, תרבות ומדע בהוצאת מכון ואן ליר.

התקציר של המאמר שנכתב ע"י ננה אריאל ודנה ריזנפלד -

אחרי שהושמצו במשך עידנים ותוארו כקליפות ריקות וכמחלה של השפה, הקלישאות זוכות לאחרונה לעדנה. לא זו בלבד שמכירים בכך שקלישאות הן הכרחיות, אלא משתמשים בהן במכוון ומעלים אותן על נס. החיבה המחודשת לשבלוני היא סימפטום של שינויים עמוקים בתרבות העכשווית. אנו חיים בעידן שבו חזרתיות, חיקוי ושכפול של תבניות שפה ושיח הפכו לעיקרון תרבותי ולצורת חיים. זה אינו עידן של אינדיווידואלים מקוריים אלא של יוצרי תוכן ומשפיענים שהחליפו את הגאונים החד־פעמיים. לעיתים קרובות הם אינם נמדדים במה שמבחין אותם מהכלל, אלא במידת היכולת שלהם לעורר תחושת הזדהות וחיבור. בתוך מציאות זו מתעצב בהדרגה דגם אחר של אדם, שכבר אינו מעמיד את המקוריות בליבה של האנושיות

במאמר סוקרות השתיים את התפתחות המושג "קלישה" -

"קלישאה" היא תבנית דפוס, שבלונה. המונח cliché הפציע בתחילה המאה התשע־עשרה בתחום הדפוס התעשייתי, כלל הנראה כאונומטופיאה שתיארה את צליל ה"קליק" של נקישת העופרת הנמסה שיצרה את תבנית הדפוס. במקום האותיות המיטלטלות הבודדות של גוטנברג, אפשר היה כעת לצרף אותיות יחד בגלופה שתאפשר הדפסה מהירה יותר של ספרים ועיתונים (גם המושג "סטריאוטיפ" הופיע בהקשר דומה, לתיאור טכניקת הדפסה תעשייתית). מאוחר יותר התרחבה המילה גם לתיאור ה"נגטיב" של הצילום.

ואת המעבר אל הלשון -

אוטומציה של תהליכים שדרשו בעבר מאמץ אנושי רב הייתה צו השעה באמצע ובסוף המאה התשע־עשרה, אז הופיעו פרוטוטיפים של המצאות כמו מכונת הכביסה המסתובבת, מכונת הירייה האוטומטית, מכונת הכתיבה והרמזור. בד בבד, מצלמות זולות כמו "קומבי" ו"בראוני" של קודאק אפשרו לציבור הרחב לצלם תצלומי בזק (snapshots) ויצרו האחדה הולכת וגוברת באסתטיקה של הצילום. באותה תקופה נדד המושג "קלישאה" מתחומי התעשייה והחל לתאר דפוסים לשוניים שחוקים ו"שבלוניים". לא במקרה הופיע המושג בהקשר שלילי דווקא אז, כתגובת נגד לתהליכי השעתוק המכני. הקונוטציה השלילית של "קלישאה" נושאת את הפחד החדש שהתיעוש יהפוך את האדם למכונה שרק משכפלת דפוסים קיימים, ללא כושר ביטוי עצמאי, חוש ביקורת או יצירתיות. קלישאות לשוניות נתפסו כחלק מתהליכי המיכון הטכניים: עוד מנגנון שהופך תהליכים לקלים ופשוטים יותר, ומחליף את המשמעות בְּתפקוד יעיל.

המאמר ממשיך ומציג את היחס של התרבות אל הקלישאה ואל השינויים החלים בתרבותנו כיום, או לפחות בחמישים השנים האחרונות.
עפ"י הכותבות, עידן "המקוריות" והאינדיבידואליזם מפנה מקומו לתרבות של:

מגבלות הביקורת, וירידת קרנה של הביקורת בכלל, הן אחת הסיבות לשינוי ביחס התרבותי לקלישאות, אבל הן בוודאי לא הסיבה היחידה. השינוי העיקרי נובע מכך שאנו חיים בעידן שבו חזרתיות, חיקוי ושכפול של תבניות שפה ושיח הפכו לעיקרון תרבותי ולצורת חיים. ---
השוואה בין קלישאות ובין ממים אינטרנטיים מבהירה את השינוי הזה. מקורם של שני המונחים הוא בעולמות הטכנולוגיה והמדע – הקלישאה כאמור מגיעה מהדפוס התעשייתי, והמושג מם נטבע בספר הגֵן האנוכי של ריצ'ארד דוקינס לתיאור המקבילה התרבותית של התפשטות גנים....התהליכים הללו מגיעים לשיא עם הבינה המלאכותית. מודלי שפה גדולים פועלים באמצעות חישובים סטטיסטיים, ובמובן זה יש להם קשר ישיר לקלישאות: הם מנבאים את ההסתברות שביטוי מסוים יופיע בהקשר מסוים, והביטויים הרווחים ביותר הם אלה שמקבלים בולטות גדולה יותר. אמנם קלישאות הן לא בהכרח הביטויים הרווחים ביותר בשפה, וממילא המודל הסטטיסטי של מודלי שפה עכשוויים אינו מתבסס על שכיחות בלבד, אבל שכיחות גבוהה מגדילה את הסיכוי של ביטויים מסוימים להיתפס כקלישאות. כפי שרבים הבחינו, למודלי שפה יש נטייה לייצר קלישאות, אם כאלה שרווחות בחומר הגלם שלהם אם קלישאות חדשות.

מכאן הן עוברות לסיכום ולמסקנות -

השינוי ביחס לקלישאות אינו גורף כלל וכלל. המשמעות של המילה "קלישאה" עדיין שלילית מיסודה, מקוריות עדיין נתפסת כערך רצוי, ניסיונות להתבחן ולבלוט עדיין מניעים את התרבות, ופרודיות על קלישאות עדיין יותר נפוצות מאימוץ נלהב שלהן. בד בבד, יותר ויותר אנשים אינם רואים בקלישאה בעיה חמורה כמו שראו בה מהמאה התשע־עשרה ועד לא מזמן. שינוי כזה עשוי להכות בהלם מי מאיתנו שהתחנכו לבוז לכל סממן של בנאליות. הוא עשוי להחריד את מי שלמדו לגלגל עיניים מול שירים של נועם חורב. הוא עשוי לעורר צמרמורת במי שהתרגלו לצקצק מול ספרות רומנטית. הוא עשוי להדהים את מי שריקודי אינסטגרם גנריים מעוררים בו חלחלה. הערצת המקוריות היא חלק בלתי נפרד מהזהות של אנשים בני זמננו, והמקוריות נתפסה, לפחות עד לא מזמן, כמקבילה לחשיבה עצמאית וביקורתית.

אבל התפיסות האלה משתנות. מרשל מקלוהן כתב שקלישאות הן מעין גשושיות (probes) שמרחיבות את טווח התודעה האנושי, מעין סנסורים של הנפש הקולקטיבית. ייתכן שכיום היחס החיובי כלפיהן משקף שינויים טקטוניים בתפיסות תרבותיות מושרשות. כפי שבמאה התשע־עשרה המושג קלישאה צמח כדי לבטא את הבוז כלפי האדם המכני, כך מתחילות כעת לצוץ צורות חדשות, ניאו־רומנטיות, של בוז כלפי האדם המג'ונרט של עידן הבינה המלאכותית. אבל האדם המשוכפל הזה עשוי להציב דגם חדש של אדם, כזה שהמקוריות אינה עומדת בלב אנושיותו – דגם שהתרבות תצטרך להתחיל לחקור ולהתמודד איתו בזמן הקרוב.


המאמר הזה הוא אחד מהמאמרים שעוסקים בניסיון להבין את רוח התרבות שלנו, את משמעות המושג  -

, רוח הזמן. לשם שינוי אין הוא עוסק בפוליטיקה במשמעות של "ימין-שמאל" ; ראשי ממשלה; מלחמה ושלום, אלא בפוליטיקה במשמעות הכי עמוקה שלה - מעורבות בחיי הפוליס על כל היקפם, כלומר - בתרבות.

יש משהו מעורר אינטלקטואלית בניסיון להבין כאן-עכשיו תמורות תרבותיות, לתת שמות לתופעות תרבותיות שונות, להיות הראשונים שטבעו מונח-מושג.





https://www.crew-united.com/en/Zeitgeist-Der-Film__173133.html

יום ראשון, 10 במאי 2026

634 = ענייני סבא - בן - נכד

 בשיחה עם חברים בני גילי, כולם סבים וסבתות הופיע הסיפורון הזה:

הבן יקיר לי לא מרשה שבנו יראה סרטוני מוזיקה תמימים. הנכד שלי בן שנה וחצי כבר יודע, כי סבא אמר לו: כשאבא שלך כאן אסור להיות ליד המחשב. כשהוא ילך תבוא. הילד מבין. כשאבא הלך הוא ניגש אליי, לוקח לי את היד, מוביל אותי למחשב, מצביע על הכיסא, מתיישב על הברך שלי, מסתכל בקושי 4 דקות, ואז - ביי ביי, וזהו.

אבל הבן שלי שתפס אותנו פעם הסביר לי - אתה יודע איזה נזק למוח, גם דקה של צפייה?

לילד ולי יש ברית קטנה מאחורי הגב שלו.

יש סבא וסבתא שאומרים: אצלנו בבית אין חוקים של אבא ואמא. אנחנו לא כלכך אוהבים את זה. חשוב לנו מאוד לכבד את הבקשות שלהם, ועד לאחרונה הילד קיבל אוכל בריאות לפי בקשת הוריו. לפני שבוע התברר שמותר לו לאכול שניצל וצ'יפס, אמא'לה. אז סבתא כבר תכין לו שניצל וצ'יפס. ;-)

מנסיוני עם סבתי, היו הרבה דברים שסיפרתי לה ולא סיפרתי להוריי, והיא שמרה על דיסקרטיות. עם אחי הגדול היא "פישלה" וסיפרה להורים שהוא מעשן. [היה בן 14]. אמי אמרה לה שהיא מבקשת לא לדעת דברים שהנכד שלה מספר לה, כי הוא בוטח בה.

האם עדיפה ברית מאחורי הגב של אבא, כמו הברית שהיתה לי עם סבתי?

שאלה


https://did.li/N6KOf

יום שישי, 8 במאי 2026

633 - נפלאות העידן המודרני-הדיגיטלי

 הנושא החם שעשע אותי מעט:

מתי ראיתי סניף דואר או בנק מבפנים

שנים אינני מבקר בסניפי הבנק. יש  מכונת השטרות בחוץ, פנקס צ'קים, כרטיס אשראי וישנם שעברו באופן מלא להשתמש בנייד.

בסניף הדואר אני מבקר.

לא באופן קבוע, אבל מדי פעם. אני שולח ספרים, חבילות לגיסי בחו"ל. אישית אני מעדיף לקבל באמצעות שליח עד הבית דברים שקניתי. לפעמים מחיר שליח מקפיץ את העלות, אז מוותר והולך לסניף דואר או לאיזו חנות שמוסרת דברי דואר.

אבל בבנק?

רק כשפותחים ח-ן חדש או מוסיפים מישהו לח-ן שלך, אתה נדרש להגיע ולחתום על ערימות של טפסים.

מדי פעם אני עונה על סקר רחב שבודק את אמצעי התשלום בהם אני משתמש. מתברר לי שאני די "מפגר מאחור".

בחרנו לוותר על כל אפליקציות התשלום השונות. העברות מח-ן לח-ן מועדפות על ידינו כשאנחנו נצרכים לשלם למשל לרופא שיניים או אם אנחנו רוצים להעביר כסף לצאצאים, ולא מזומן.

אגב, אין לי פנקס צ'קים, מזומן יש לי מעט מאוד.


https://www.shoresh.org.il/spages/articles/money%20change%20in%20modern%20era.htm

יום רביעי, 6 במאי 2026

632 שמח או מאושר

 אז האם אנחנו שמחים?

האם אנחנו מאושרים?

ומה בכלל ההבדל בין שני אלה?

שנים העדפתי לתאר עצמי כשמח, בירכתי אנשים שיהיו שמחים, והערתי בלי סוף על כך שאני סולד מהמילה אושר.

גם כך, אושר ועושר בישראלית הן שתי מלים, על אף ההבדל בכתיבתן, שנהגות אותו הדבר. בתרבות הקפיטליסטית-הנרקסיסטית והאדולוצנטרית שלנו, עושר הוא הדרך הראשית לאושר.

וגם, לענ"ד השתרשות המילה אושר קשורה גם לערכים נוצריים ביחס למלכות שמיים, ואפילו יתכן, מושגים שנגררו קצת מה"נירוונה" הבודהיסטית, שהפכה בישראלית ובשפות אחרות ביטוי ל"אושר מושלם".

ברור, ברור - להיות עני ומאושר גם אפשר, רגע לא? [הנירוונה היא שחרור מכל כבלי החומר, מוות-חיים אינסופיים מהדהדים את עצמם לנצח = אושר?]

חיים בדירת חדר וחצי דחוסה הם מתכון בטוח לאושר רוחני עמוק, עד שעוברים לדירה גדולה יותר וחשבון הבנק תופח.

אז יצאתי לבירור ההבדל:

יובל חביב כותבת פוסט/מאמר ומגדירה הגדרה בסיסית: 

אושר הוא כינוי לרגש החיובי האולטימטיבי, הקשור בשמחההנאה וסיפוק. ניתן לתאר אושר גם כמצב של היעדר סבלדיכאוןשכולחרדה וכאב (ויקיפדיה)

שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו באחד מהיבטי חייו (ויקיפדיה)

את הפוסט היא מסכמת: שמחה אי אפשר לקנות בכסף , אבל שמחה אפשר לייצר באופן עצמאי בכמויות בילתי מוגבלות.

 האם מכאן עולה שאושר ושמחה חד הם?

הנה הגדרה חדשה של נעמי מיכאל:

אושר הוא רגע של חסד בתגובה להשגת הצלחה יתרה. זמן של שלווה ללא תנועה, לאחר מאמץ והשקעה מרובה.

שמחה היא תחושה המלווה אותנו לאורך הדרך הנכונה עבורנו.

נעבור למילון אבניאון



1. [תנ] מצב רוּחַ טוב ועליז, גיל, שׂשׂון, תחושה של עליצות: קול שָׂשון וקול שִׂמחה (ירמיה ז 34); על פניו הייתה נסוכה ארשת שמחה


1. [תנ] הנאה, סיפוק נפשי, נחת, מזל טוב

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ (דברים לג, 29); האושר האמִתי הוא ההצלחה והתשועה הנפשיות (ספרות ימי הביניים); סוד האושר הוא לחיות בשלווה עם מי שאתה


 אז מה?

אתם שמחים או מאושרים?




 


יום חמישי, 30 באפריל 2026

631 - האחד במאי


 מוטי אור פרסם בבלוגו את הפוסט "החגא האדום" הנוגע באחד במאי, אך ובעיקר בדרך בה הוא הובן/מובן כיום.

מוטי הציג את אדי, חבר וועד עובדים מבטן ומלידה עם תודעה מעמדית ברורה ומפותחת, כי הוריו חברי הסתדרות. סופו של הפוסט הציג את האבסורד שאליו הכוח מוביל גם אנשים עם תודעה מעמדית מפותחת והזכיר לי, כפי שכתבתי בתגובה למוטי, אנשים בלתי נסבלים מהסוג של אותו אדי מדומיין.

אני רוצה להתחיל בהתחלה.

מדוע האחד במאי ומדוע דגל אדום.

https://did.li/qLKOf

"האחד במאי הוא חג הפועלים והוא נחוג עד ימינו במדינות רבות. ראשיתו של חג הפועלים בארצות הברית. ב-1 במאי 1886 הכריזה פדרציית העובדים האמריקנית (American Federation of Labor) על שביתה ארצית בדרישה ליום עבודה בן שמונה שעות. כ- 350,000 פועלים ברחבי המדינה נענו לקריאה, שבתו מעבודה והתכנסו להפגנות מחאה.

אירועי השביתה היו קשים במיוחד בשיקגו, ובמהלכם שותקה העיר: תנועת הרכבות שובשה, ועסקים רבים הושבתו. יומיים לאחר מכן ירו שוטרים לתוך המון מפגינים, הרגו ארבעה מהם ופצעו רבים. העימות בין השוטרים למפגינים החריף והיו בו הרוגים ופצועים רבים. מנהיגי פועלים נאסרו, נשפטו ונידונו למוות.

בעקבות האירועים האלה הוחלט בארצות הברית לקבוע את האחד במאי כיום זיכרון לקורבנות של אירועי השביתה וכחג העבודה." [ תולדוט. אתר ההיסטוריה של מט"ח]

הדגל האדום הוא עדות לדם שנשפך במהלך דיכוי ההפגנות.

מאמר קצרצר של רוזה לוקסמבורג מתעלם מאירועי האחד במאי בארה"ב:

"הרעיון לחגוג יום חג חד פעמי לפרולטריון, כאמצעי להשגת יום עבודה בן שמונה שעות, נהגה לראשונה באוסטרליה. העובדים שם החליטו בשנת 1856 לארגן יום שבתון שלם, שישמש למפגשים, לאירועי בידור וכתמריץ למען קידום רעיון יום עבודה בן שמונה שעות. היום החגיגי הזה תוכנן בתחילה לתאריך 21 באפריל, והפועלים האוסטרליים התכוונו לקיימו באופן חד פעמי, רק בשנת 1856, אבל לאירוע הראשון הזה הייתה השפעה מרוממת ומתסיסה כל כך על המוני הפרולטריון באוסטרליה, שהוחלט לקיים את החג הזה מידי שנה, להחיות אותו ולעצבו כחג קבוע בלוח השנה." [ רוזה לוקסמבורג, מקורו של האחד במאי, פיגומים ]

**

עכשיו אפשר לפנות לענייני הוועד, חברי הוועד והכוח המשחית.

אין זה סוד שהעליה השנייה והעלייה השלישית היו עליות סוציאליסטיות שאמצו הרבה מהרעיונות הרדיקליים ששררו ברוסיה אז, אלה שהושפעו ממרכס. הקיבוץ, אגודות העובדים השונות היו הביטוי לתפיסה השוויונית הבסיסית בסוציאליזם, לאמונה התמימה שאפשר לשנות אלפי שנות תרבות של קנין פרטי, שליטה באחרים, שימוש בבני אדם כעבדים כאמצעי ייצור תוך החפצתם לגמרי.

אמי ז"ל לא הפסיקה לספר על הסוציאליזם בקיבוץ - כזה שבו מזכיר הקיבוץ דאג לעצמו, לרווחתו האישית ע"ח חברי הקיבוץ. איך אמרה: "לעבוד במשק הוא לא עבד, תורנויות שונות הוא לא עשה אבל את הפטיפון שקיבלתי מאמי הוא לקח בשם "ביטול הקנין הפרטי"."

נדמה לי שזה היה המפגש הראשון שלי עם וועד או יו"ר וועד בצורתו המושחתת. אבי עבד כל חייו במוסד הסתדרותי. אז, אולי גם היום, היה כבוד רב לאחד במאי. יום חופשה, דיבורים ונאומים אינסופיים, פוסטרים מרגשים וכמובן צעדת האחד במאי שבה התנופפו דגלים אדומים.

שם התחיל ונגמר האחד במאי.

הוא ידע לספר על אפליית הנשים המנקות, על מאבקי כוח אגרסיביים בתוך ארגון "שוויוני" [הסתדרות הפועלים, אז, לא העובדים!!], ועל חברי וועד מושחתים. עם זאת, ידע לנצל היטב את המערכת ע"מ לזכות בפנסייה גבוהה מאוד.

בעבודתי פגשתי את אוהבי הוועד, אלה שתמיד היו בוועד. שלטו על כספי הוועד, "טיפלו" בבעיות פרסונליות וארגוניות, לכאורה. הסתדרות המורים היתה, אין לי מושג כיום, ארגון מושחת במיוחד, שהגנת העובדים לא ממש היתה בראש מעייניו.

עבודת הוועד התכנסה לארגון מסיבות סוף שנה או לדאגה למתנות לחגים. לצפות לעזרה הדדית, לתמיכה במשבר?

חבר וועד מעודי לא הייתי.

חבר במפלגה קומוניסטית הייתי, בתהלוכות של אחד במאי השתתפתי עם ערבים-ישראלים. אבל כשנוכחתי שאותו קומוניסט המקשקש על שוויון, ביטול הבדלי מגדר נוהג בבת זוגו כמו שייח' הבנתי שאין לי מה לחפש שם.

כבר שנים שהאחד במאי בטל ומבוטל. אין לי מושג אם הוא נשאר כיום בחירה המקביל לל"ג בעומר. בנצרת עוד יש תהלוכות של אחד במאי שבעיקר משקפות רצון ל"מדינת כל אזרחיה" ולא את הענין הבסיסי "אחדות וערבות הדדית של הפועלים. מאבק בלתי מתפשר בבעלי ההון, הפיכת האדם לסובייקט ולא לחפץ".


https://katzr.net/cceef5



יום שני, 27 באפריל 2026

630 - מי צריך פסיכולוג?

 אני משתתף באתר בו טקסט שאתה מעלה מקבל, אם תסכים, פרשנות של AI. החלטתי לבקש מה- AI שלי פרשנות לקטעי כתיבה:

קטע ראשון

פגשתי משפחה ערבית בקניון. אמא עם שני ילדים והבטחתי להם מתנה. בחנות המתנות היו שוקולדים עטופים בנייר זהב שנראו כמו אבני חן. משראיתי אותם החלטתי לקנות אותם לאחייניתי. עודני נהנה ממראן הגיעו הילדים הקטנים ושמחו מאוד במתנה. משכך, החלטתי לקנות מתנה אחרת, ראיתי כדור זכוכית מסתובב על כן ובתוכו קישוטי חג המולד. שאלתי מהו המחיר, ומישהי ענתה לי: חצי שקל. לא הגיוני חשבתי, אבל כדור הזכוכית היה כלכך יפה. ביקשתי אותו או דומה לו. המוכרת יצאה מהחנות והראתה לי כמה וכמה כדורי זכוכית. בחרתי את היפה מכולם, ואז התבקשתי לשלם 255 ש"ח. הוטרדתי מההשפעה על חשבון הבנק.

פרשנות AI

א. הבטחה ונתינה
אתה מבטיח מתנה — כלומר לוקח על עצמך מחויבות.
אבל בפועל:

  • משהו “נלקח ממך” (הילדים לוקחים)
  • אתה עובר לפתרון אחר, יקר יותר

👉 זה נראה כמו מנגנון מוכר:
רצון לתת → איבוד שליטה → פיצוי דרך נתינה “גדולה יותר”.

ב. החרדה בסוף
הדאגה לחשבון הבנק היא לא על כסף בלבד.
זה “כמה זה עולה לי” באופן רחב יותר:

  • מאמץ
  • נתינה
  • מחויבות

הקטע השני

אכלתי בלי חשבון "לאפה" [פיתה שטוחה מבצק שמרים] מלאה בבשר. הטעם מילא אותי ואת גופי. אחר כך קניתי לי כריך מבגט מלא כל טוב. הרגשתי את הבצק בין שיניי. בטני נמלאה בחמימות. באמצע הכריך הפסקתי. ארזתיו מחדש ועטפתיו בשקית ניילון ירוקה. כמה גאה הייתי בעצמי.

פרשנות AI

א. אכילה ללא גבול → שינוי תפיסה
אתה מתחיל עם “לאפה” — משהו שנראה קטן/נסבל.
ואז זה מתגלה כמשהו גדול יותר (בגט מלא כל טוב).

👉 זה בדיוק אותו מנגנון כמו בקטע הקודם
משהו מתחיל “קטן” → מתגלה כגדול בהרבה.

ב. עצירה באמצע וגאווה
זה החלק הכי חשוב בכל החלום.

אתה:

  • מזהה את המצב
  • עוצר
  • ומרגיש שליטה

אז מי צריך פסיכולוג, באמת??




יום שבת, 25 באפריל 2026

629 - הדתה בצבא

 לאור עונשי ריתוק, מאסר לחיילות ולחיילים שעברו על "חוקי הדת" העלה טליק את הנושא הזה:


כל מי שחי כאן ויטען שלא פגש בנסיונות הדתה  לענ"ד מעולם לא עזב את הבועה הלא-דתית בה הוא חי לרגע.

בצבא על אף נסיונות בלתי פוסקים לכפות עלינו התנהגות "נאותה" הצלחנו ל"רמות" את המכ"שים ולאכול חמץ בפסח, לאכול ביום כיפור על אפם ועל חמתם.
היה לי מפקד ממוצא רומני, איש מדהים, שמושג כשרות או לא לגעת בבשר חזיר היה זר לו לגמרי. אוי כמה חגגנו כשנשארנו רק שנינו בתורנות.

בבית הספר שם המשחק הוא הימנעות מהדתה והימנעות מאנשי ימין מהתנחלויות. הכי הצחיק אותי שהיו לי תלמידים שצמו, אבל לא ידעו מדוע. אבא שלי צם, אז גם אני צם. אלה היו בעיקר תלמידים צאצאי העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. ההסבר החילוני שלי, עם הצגת מקבילות מתרבויות אחרות העניק משמעות לצום שלהם ואולי גם של אביהם.

אני לא מתפלא מ"הקצנה" מסוימת בצבא, אולי זה גם קשור לרצון לקלוט אלפי חיילים חרדים.

בחברה חילונית-דתית כמו החברה הישראלית מטוטלת  ה-החלנה או ה-הדתה תמיד תנוע לצד זה או אחר.

האם אני מודאג?
אני מפנה אתכם לשלוש דיסטופיות שעוסקות בדיוק בנושא הזה:

עמוס קינן - הדרך לעין חרוד
בנימין תמוז - פונדקו של ירמיהו
ישי שריד - השלישי

https://www.hiloni.org.il/blog/26458