629 - הדתה בצבא

 לאור עונשי ריתוק, מאסר לחיילות ולחיילים שעברו על "חוקי הדת" העלה טליק את הנושא הזה:

האם נתקלתי בשירותי הצבאי או במסגרת אחרת בניסיון הדתה?

כל מי שחי כאן ויטען שלא פגש בנסיונות הדתה  לענ"ד מעולם לא עזב את הבועה הלא-דתית בה הוא חי לרגע.

בצבא על אף נסיונות בלתי פוסקים לכפות עלינו התנהגות "נאותה" הצלחנו ל"רמות" את המכ"שים ולאכול חמץ בפסח, לאכול ביום כיפור על אפם ועל חמתם.

היה לי מפקד ממוצא רומני, איש מדהים, שמושג כשרות או לא לגעת בבשר חזיר היה זר לו לגמרי. אוי כמה חגגנו כשנשארנו רק שנינו בתורנות.

בבית הספר שם המשחק הוא הימנעות מהדתה והימנעות מאנשי ימין מהתנחלויות. הכי הצחיק אותי שהיו לי תלמידים שצמו, אבל לא ידעו מדוע. אבא שלי צם, אז גם אני צם. אלה היו בעיקר תלמידים צאצאי העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. ההסבר החילוני שלי, עם הצגת מקבילות מתרבויות אחרות העניק משמעות לצום שלהם ואולי גם של אביהם.

אני לא מתפלא מ"הקצנה" מסוימת בצבא, אולי זה גם קשור לרצון לקלוט אלפי חיילים חרדים.

בחברה חילונית-דתית כמו החברה הישראלית מטוטלת  ה-החלנה או ה-הדתה תמיד תנוע לצד זה או אחר.

האם אני מודאג?

אני מפנה אתכם לשלוש דיסטופיות שעוסקות בדיוק בנושא הזה:

עמוס קינן - הדרך לעין חרוד

בנימין תמוז - פונדקו של ירמיהו

ישי שריד - השלישי

https://www.hiloni.org.il/blog/26458

628 - כיבוד הורים

 התיירת המקרית העלתה פוסט מעניין בסוגיית "כיבוד הורים" 

לשוחח עם אחי או לא לשוחח עם אחי, זו השאלה

בפוסט המצורף תוהה הכותבת אם יש מקום שתעיר לאחיה על כך שאינו מבקר מספיק את אמם. היא ממסגרת את הבעיה באמצעות פרפרזה על התמיהה הגדולה מכולן שנוסחה ע"י שייקספיר ב"המלט", בשורה מהמונולוג שבתרבות המערבית, לפחות, אין מי שלא מכיר אותה:

להיות או לא להיות - זו השאלה

הדיון אתה הציף אצלי סוגיות וקושיות רבות כילד, כנער מתבגר, כבוגר וכבעל משפחה. יש שינוי מהותי ביחסי הורים-בנים/בנות כשההורים מזדקנים. מוקדי הכוח משתנים לגמרי. העוצמה עוברת לידי הילדים מידי ההורים, שלפעמים תלויים לגמרי בילדיהם לרווחתם הקיומית הממשית.

ההבנה אצל כל בן להורים שמזדקנים, אם לא לפני זה, שהם רק בני אדם, שהם חלשים, שהם אינם מוקד הסמכות, הידע, החוכמה מטלטלת מעט. כאלה שכבר הורים בעצמם, אני מקווה, לומדים מהבנה זו משהו לגבי ההורות שלהם.

לכן בעצם, יש הרבה טעם במסגור סוגיית השיחה עם האח בפוסט של התיירת המקרית בעקבות רצון לתמוך ולעזור להורים, נפשית בעיקר, כשאלה קיומית. אני מניח שעבור הורים רבים היעלמות הצאצאים היא מכה קשה נפשית וחברתית.

בתפיסת העולם שלי:

חשוב מאוד שילדים ידעו שההורים שלהם מכבדים את הוריהם. פעם בשבוע נסעתי מת"א לירושלים, בתום יום עבודה קשה, בשני אוטובוסים לביקור אצל הוריי. בהתחלה בביתם ואח"כ בדיור המוגן ולבסוף במחלקה הסיעודית אליה עבר אבי. בני מקפיד מאוד  שבנו ואח"כ בתו ידעו שפעם בשבוע באים לסבא ולסבתא [ משני הצדדים כמובן ] ואין זה נושא לדיון.

סבתי הגיעה מדי שבוע לביקור אצל אמי. נדמה לי שהיא וסבתי היו במערכות יחסים קשות מאוד. דיברו יידיש, אך את המנגינה של הדיבור, עוצמות הקול אי אפשר להסתיר. למרות זאת, אמי הקפידה מאוד על כבוד אמה, הקפידה מאוד לבקר את סבתי כשחלתה וניתקה עצמה מהעולם.

ומה עם אחיי?

מעולם לא טרדתי את מוחי בסוגייה הזו. אחיי עם החשבונות שלהם. אבי ניסה מדי פעם לסכסך, אבל האדישות שלי לימדה אותו, כנראה, אז הוא הפסיק, לשמחתי.

המשפחה כתא חברתי מצומצם ביותר אך חזק מתפרקת לגמרי בשלוש מאות השנים של פרוייקט הנאורות, אינדבידואליזם, אורבניזציה והשכלה. העובדה שארגוני עבודה שונים קוראים לעצמם "משפחה"  מצביעה על אובדן ערך המשפחה, בטח בחברות ליברליות, אורבניות מערביות. העובדה שסובייקט מסוים קורא לעצמו ולחיית המחמד שלו "משפחה" מחזקת מגמות אלה.

כבוד להורים?

אני מניח ששמעתם את הטענה: אתם בחרתם להוליד אותי, מדוע אני צריך להכיר תודה על כך או לכבד אתכם?

https://did.li/t0Px5

627 - מרד מסים

 בשל שיקולי שרידה קואליציוניים וכנראה גם אישיים, כספים רבים מועברים לקבוצות בחברה הישראלית, שחלקן אף מתנגד לחברה הישראלית בדמותה הנוכחית. 

מדי פעם עולה הקריאה: מרד מסים.

התסכול והכעס הזה העלו שאלה בקאוורה:

מה אם כולנו נחליט לא לשלם למדינה יותר? לא ביטוח לאומי ולא שום דבר - הכוח בידיים שלנו. הוא תמיד היה. [ https://did.li/9diba]

 "הכוח בידינו" משקף תפיסה דמוקרטית בסיסית וחשובה מאוד. הוא משקף את חשיבות המעורבות האזרחית באופן קבוע בחברה, בהחלטות ה"מדינה" [כנסת, ממשלה, בית משפט].

הדרך היעילה בחברה דמוקרטית היא ארגונים חוץ פרלמנטריים, או מפלגות שמקדמות אינטרסים שונים, מחאות אזרחיות רחבות. בשיטות דמוקרטיות אחרות כמו ארה"ב הפעלת נציגים בפרלמנט.

"הכוח בידינו" גם משקף תפיסות דמוקרטיות טרום-פרלמנטריות, כמו אתונה בעבר או מועצות שבטים או קבוצות קטנות [ החלטות בקיבוץ, כדוגמה..], שקשה להפעילן בחברה בת מליוני חברים ואחרות בנות עשרות או מאות מליוני משתתפים.

מהי מטרת המסים [לשלם למדינה] שאנחנו משלמים? אני רק רוצה להניח הנחה מקדמית חשובה - מסים בחברה ובמשטר דמוקרטיים.

מסים מממנים את הצבא, המשטרה, מערכות תשתית שונות, בתי משפט, אומנות, מדע, רפואה וכו'

אני יודע שזו טענה תמימה קצת, אבל זה הרעיון של ערבות הדדית, זו הדרך בה בני אדם יכולים לבנות גשרי ענק, לחקור את החלל ולקדם רפואה בתרבות דמוקרטית.

הפסקה של תשלום מסים בחברה דמוקרטית תוביל לכאוס מיידי, לריסוק החברה ליחידות קטנות ואולי גם נסיגה לתקופות היסטוריות קדומות שחלקנו אינו חפץ בהן יותר, זו גם הצהרת אי אמון מהותית במשטר הקיים ובנציגי הציבור, וזו אחת ממטרות מרד המסים*.

אני מתעלם מסוגיית ההיתכנות של מרד מסים או מרי אזרחי בחברה דמוקרטית מודרנית, ובטח בחברה משוסעת ומפולגת כחברה הישראלית.

עם זאת השאלה עומדת כמגדלור ומאירה על אחד המעקשים והקשיים הבולטים בחברה הישראלית. המעקש והקושי עליו היא מצביעה לא ייעלם עד שהחברה הישראלית תבין על כל חלקיה את מהות חברה דמוקרטית וחשיבותה מעבר לצרכי "הכאן והעכשיו" שמפעילים החלטות בעייתיות, בלשון המעטה.

--

* מרד מסים - יש לומר, שמדינות רבות אינן ממש תלויות במסים של חבריהן. בהיותן גופים משפטיים, הן פועלות להעשרת אוצר המדינה בדרכים רבות ודי מייתרות תשלום מסים.

https://katzr.net/5d8ae8

626 - מלחמה שמלחמה - דבר לא השתנה

 הנושא החם בשרביט השבועי הוא - תזונה בזמן מלחמה

אתחיל דווקא בתקופת הקורונה והסגרים. הגענו לארץ מיוון כשהתחילו הסגרים הגדולים. לצערי גם היא וגם אני נדבקנו, כך שלא יכולנו לצאת מהבית. בהיותנו מאלה שחלק משמעותי בתזונתם אלה ירקות, זכיתי לקבל מחמאה מהאנדיקרינולוגית, שאז הייתי במעקב אצלה, שהצלחתי לשמור על רמות סוכר סבירות.

עכשיו נקפוץ למלחמה האחרונה, זו מה- 1 במרץ 2026.

גם היא וגם אני כבר שנתיים בתזונה מותאמת לסוכרתיים, כולל פעילות גופנית, ללא הנחות. אין אצלנו, גם לא היתה מעולם, אכילה רגשית.

חששנו לצאת להליכות רציניות, כתוצאה מכך עברתי לאכול פעמיים ביום. מנה בשרית או עתירת חלבון [קטניות, למשל, גבינות] וסלט בו כל ירק שאני יכול לחתוך לקערת הסלט, ביצה קשה, זיתים.

פחמימות באו מפריכיות מדגנים מלאים ומפתית'ים [ לא פתיתים שמכינים בסיר] מחיטה מלאה בלבד. גם אלה בכמויות קטנות.

לא ירדתי במשקל גם לא עליתי, והסוכר גם אצלה וגם אצלי יציב לגמרי.

זו היתה התזונה שלנו. הצלחתי לעמוד בה רק בגלל שהבנתי שאני חייב לאכול [במצבי מתח ולחץ אני לא אוכל, מה שיוצר לחץ נוסף, שאני מפרש כסטרס נפשי, שבגללו אני לא אוכל.. מעגל הקסמים הזה..], ולמזלי האוכל שאני מכין טעים לי מאוד. ;-)

https://katzr.net/2d2540

625 - בזכות ה-לא ובזכות ה-חסימה

 לאחרונה אני זוכה לתגובות ימניות-קיצוניות תחת תגובות שלי או פוסטים של ב- QUORA.

מקום פתוח, מהימן, פורום להחלפת דיעות, להשכלה, לשיחות או אפילו לוויכוחים מרים.

אני לא רואה בוויכוח דבר רע, מאיים או אסור.

נהפוך הוא - ויכוח חד, כזה שרואה את הפגימות בטיעונים, את החיפוף בביסוס דיעות, כשלי ניסוח ושימוש בלשון מניפולטיבית[תעמולה?] הוא הרחקה של כל מעקשי השיחה, מחסומי החלפת הדיעות וניסיונות להנדוס תודעה.

מהו הגבול בו הוויכוח הופך לבלתי נסבל -

• מעבר ל-וויכוח אישי
• דיברור צד אחד, שימת מלים בפיו, קביעת ביוגרפיה עבורו
• התעסקות במתווכח ולא בנושאי הויכוח
• ביוש, השפלה [אחד הכלים האהובים הם- לטעון שהשפה עילגת, למשל..]
• קללות
• איומים באלימות

תופעה נוספת ששמתי אליה לב בויכוחים האלה, התעלמות מתגובותיו של אלמוני ופנייה לפלוני שמגיב לאלמוני מתוך רצון מחד גיסא למנוע התפתחות שיחה ביניהם, השפלה ופגיעה באלמוני ע"י הקטנתו, ביזויו.

תופעה אחרת לא פחות מרשימה בעוצמתה: אלמוני הגיב לפלמוני - תגובה תוקפנית, שמזמינה תגובה "הולמת", אמ-מה, אלמוני חסם את פלמוני, כך שאין בידי פלמוני יכולת להגיב, לו רצה.

אלה כללי ה-לא והחסימה שלי 

מהם כללי ה"לא" 

לא עונה, לא מגיב, לא מתווכח.

ברכת הדרך שלי "סע/י לשלום".

מהם כללי החסימה

אלמוני עובר לביוש אישי

אלמוני קורא שירים שלי ולועג להם בתגובה

אני מרגיש מואיים

כשאינני מעונין בתגובה לדבריי

אינני חפץ יותר לקרוא טקסטים של אלמוני

חשוב תמיד לזכור:
בלוג, אזור הבעת דיעות, רשת חברתית אינם "שוק" ואינם מקיימים, לדעתי לפחות, בתקשורת בינאישית את כללי השיח החופשי והזכות להבעת דיעות.

במלים אחרות:

כמו שלא אתן לאורח להרוס אצלי בבית, כך לא אתן למשתתף בדיון/בויכוח באזור בינאישי לקלל, לבייש, לשקר, להשפיל.

https://pop.education.gov.il/teaching-practices/search-teaching-practices/social-network-conduct/

624 - יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 השבועיים מייד לאחר פסח, חג האביב, חג החירות, חג ההשתעבדות לאל הכנעני האכזר הם שבועיים של זכרון ושל עצמאות.

אני חושב שאף פעם לא כתבתי טקסט על יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ישנם גורמים רבים לכך כמו:

• השכנה המפחידה מקומה שנייה, השכנים מהבנין מולנו מקומה שלישית עם ילדה אומללה
• גברים ונשים עם מספרים כחולים על זרועותיהם
• הורים בזים בגלוי או בסתר ל"יהדות הגולה"
• הסתרת האמת על משפחות הוריי: הענף היווני במשפחת אבי סלוניקי, הצד הרומני במשפחת אימי טרנסניסטרה
• סרטי סנאפ קשים ב"יד ושם" לילדים בני 14
• עיסוק נוירוטי כמעט במה שעשו ליהודים - עשו מהם סבון
• כתביו הכמו-פורנוגרפיים של ק.צטניק, על הפלנטה האחרת
• הפיכת יום זה לביטוי מבחיל של קיטש, מוות, מניפולציות פוליטיות, צדקנות והתחסדות
• שימוש בשואה כמתן זכות לאלימות יהודית-ישראלית

אחר כך גדלתי, החכמתי ולמדתי, המון למדתי.

בעברי כבר היה האסון הפרטי שלי וסירוב עמוק לצפות בסרטי שואה מכל סוג. סירוב לקרוא ספרות יפה בנושא שואה.

רק שירה הסכמתי.

ולכן, רק שירים לימדתי. קשים, מעיקים מטלטלים. סירבתי לקחת חלק במפעל הנצחה שנעשה לק.צטניק בו חילקו חינם את ספרו סלמנדרה לתלמידים, וביקשו שיכינו תוצרים שונים בעקבות הקריאה.

דן פגיס למדני שהנאצים לא היו "חיות טרף" כי אם בני אדם כמוני.

עגנון ולאה גולדברג היו שני מוקדים אומנותיים שאפשרו לי לתווך את השואה לתלמידיים "בדרך אחרת"

ש"י עגנון, האדונית והרוכל ו-לאה גולדברג, האמנם *

הר הרצל עליו נמצא מוזיאון ההנצחה הלאומי של השואה, הגבורה וריכוז מחקרים בנושא אנטישמיות "יד ושם" נמצא בבמרחק יריקה מהבית בו נולדתי וחייתי שנים ארוכות. הייתי בו אולי 3 או 4 פעמים בימי חיי. בפעמיים האחרונות עם תלמידים.

שנאתי כל רגע.

לפעמים אני שואל את עצמי: איך אני מעז להרגיש כך. איך אני יכול למנוע מעצמי חלקיק קטן מהסבל שסבלו היהודים במחנות המוות, במחנות הריכוז, במחנות העבודה. עולים בי רגשות אשם לא קלים.

ומה יום מימימה?

השנה האחרונה, החודש האחרון במיוחד מעוררים בי חרדות קיומיות קשות. לצערי הן לא קשורות לאויבים חיצוניים אלא דווקא ל"מיהרו מהרסייך ומחרבייך ממך יצאו" ישעיהו, מ"ט, 17 

דן בו אמוץ כתב את הספר "לזכור ולשכוח", אחד מהספרים הבודדים שקראתי. ישראלי, צברי וקשה. אולי הגעתי כיום לדרגת התודעה שמאפשרת לי לכתוב פוסט ייעודי על יום זכרון זה.

--

* 

623 - מה לה לשמחה זו?

 הנושא החם השבוע הוא: 

מה ימכרו לנו אחרי ההתקפלות המפוארת

עִם בּוֹא הַחַג

*

בְּשֶׁקֶט אֶחָד

וְעוֹד אַחַד מְצִיצִים

מִסִּדְקֵי קִיר

*

הַחִיּוּךְ רָחָב

הַלְּבוּשׁ בְּהֶתְאֵם כִּי

הַחַג נָחֹג כָּאן

*

בְּפִנָּתִי קַר

אָפֵל וּמַפְחִיד מְאֹד

כִּי כָּךְ בָּחַרְתִּי

*

אוֹתָם אָשִׁיב אֶל

אֹפֶל חַיִּים תְּפֵלִים-

מָה לָהּ שִׂמְחָה זוֹ