יום שישי, 8 במאי 2026

633 - נפלאות העידן המודרני-הדיגיטלי

 הנושא החם שעשע אותי מעט:

מתי ראיתי סניף דואר או בנק מבפנים

שנים אינני מבקר בסניפי הבנק. יש  מכונת השטרות בחוץ, פנקס צ'קים, כרטיס אשראי וישנם שעברו באופן מלא להשתמש בנייד.

בסניף הדואר אני מבקר.

לא באופן קבוע, אבל מדי פעם. אני שולח ספרים, חבילות לגיסי בחו"ל. אישית אני מעדיף לקבל באמצעות שליח עד הבית דברים שקניתי. לפעמים מחיר שליח מקפיץ את העלות, אז מוותר והולך לסניף דואר או לאיזו חנות שמוסרת דברי דואר.

אבל בבנק?

רק כשפותחים ח-ן חדש או מוסיפים מישהו לח-ן שלך, אתה נדרש להגיע ולחתום על ערימות של טפסים.

מדי פעם אני עונה על סקר רחב שבודק את אמצעי התשלום בהם אני משתמש. מתברר לי שאני די "מפגר מאחור".

בחרנו לוותר על כל אפליקציות התשלום השונות. העברות מח-ן לח-ן מועדפות על ידינו כשאנחנו נצרכים לשלם למשל לרופא שיניים או אם אנחנו רוצים להעביר כסף לצאצאים, ולא מזומן.

אגב, אין לי פנקס צ'קים, מזומן יש לי מעט מאוד.


https://www.shoresh.org.il/spages/articles/money%20change%20in%20modern%20era.htm

יום רביעי, 6 במאי 2026

632 שמח או מאושר

 אז האם אנחנו שמחים?

האם אנחנו מאושרים?

ומה בכלל ההבדל בין שני אלה?

שנים העדפתי לתאר עצמי כשמח, בירכתי אנשים שיהיו שמחים, והערתי בלי סוף על כך שאני סולד מהמילה אושר.

גם כך, אושר ועושר בישראלית הן שתי מלים, על אף ההבדל בכתיבתן, שנהגות אותו הדבר. בתרבות הקפיטליסטית-הנרקסיסטית והאדולוצנטרית שלנו, עושר הוא הדרך הראשית לאושר.

וגם, לענ"ד השתרשות המילה אושר קשורה גם לערכים נוצריים ביחס למלכות שמיים, ואפילו יתכן, מושגים שנגררו קצת מה"נירוונה" הבודהיסטית, שהפכה בישראלית ובשפות אחרות ביטוי ל"אושר מושלם".

ברור, ברור - להיות עני ומאושר גם אפשר, רגע לא? [הנירוונה היא שחרור מכל כבלי החומר, מוות-חיים אינסופיים מהדהדים את עצמם לנצח = אושר?]

חיים בדירת חדר וחצי דחוסה הם מתכון בטוח לאושר רוחני עמוק, עד שעוברים לדירה גדולה יותר וחשבון הבנק תופח.

אז יצאתי לבירור ההבדל:

יובל חביב כותבת פוסט/מאמר ומגדירה הגדרה בסיסית: 

אושר הוא כינוי לרגש החיובי האולטימטיבי, הקשור בשמחההנאה וסיפוק. ניתן לתאר אושר גם כמצב של היעדר סבלדיכאוןשכולחרדה וכאב (ויקיפדיה)

שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו באחד מהיבטי חייו (ויקיפדיה)

את הפוסט היא מסכמת: שמחה אי אפשר לקנות בכסף , אבל שמחה אפשר לייצר באופן עצמאי בכמויות בילתי מוגבלות.

 האם מכאן עולה שאושר ושמחה חד הם?

הנה הגדרה חדשה של נעמי מיכאל:

אושר הוא רגע של חסד בתגובה להשגת הצלחה יתרה. זמן של שלווה ללא תנועה, לאחר מאמץ והשקעה מרובה.

שמחה היא תחושה המלווה אותנו לאורך הדרך הנכונה עבורנו.

נעבור למילון אבניאון



1. [תנ] מצב רוּחַ טוב ועליז, גיל, שׂשׂון, תחושה של עליצות: קול שָׂשון וקול שִׂמחה (ירמיה ז 34); על פניו הייתה נסוכה ארשת שמחה


1. [תנ] הנאה, סיפוק נפשי, נחת, מזל טוב

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ (דברים לג, 29); האושר האמִתי הוא ההצלחה והתשועה הנפשיות (ספרות ימי הביניים); סוד האושר הוא לחיות בשלווה עם מי שאתה


 אז מה?

אתם שמחים או מאושרים?




 


יום חמישי, 30 באפריל 2026

631 - האחד במאי


 מוטי אור פרסם בבלוגו את הפוסט "החגא האדום" הנוגע באחד במאי, אך ובעיקר בדרך בה הוא הובן/מובן כיום.

מוטי הציג את אדי, חבר וועד עובדים מבטן ומלידה עם תודעה מעמדית ברורה ומפותחת, כי הוריו חברי הסתדרות. סופו של הפוסט הציג את האבסורד שאליו הכוח מוביל גם אנשים עם תודעה מעמדית מפותחת והזכיר לי, כפי שכתבתי בתגובה למוטי, אנשים בלתי נסבלים מהסוג של אותו אדי מדומיין.

אני רוצה להתחיל בהתחלה.

מדוע האחד במאי ומדוע דגל אדום.

https://did.li/qLKOf

"האחד במאי הוא חג הפועלים והוא נחוג עד ימינו במדינות רבות. ראשיתו של חג הפועלים בארצות הברית. ב-1 במאי 1886 הכריזה פדרציית העובדים האמריקנית (American Federation of Labor) על שביתה ארצית בדרישה ליום עבודה בן שמונה שעות. כ- 350,000 פועלים ברחבי המדינה נענו לקריאה, שבתו מעבודה והתכנסו להפגנות מחאה.

אירועי השביתה היו קשים במיוחד בשיקגו, ובמהלכם שותקה העיר: תנועת הרכבות שובשה, ועסקים רבים הושבתו. יומיים לאחר מכן ירו שוטרים לתוך המון מפגינים, הרגו ארבעה מהם ופצעו רבים. העימות בין השוטרים למפגינים החריף והיו בו הרוגים ופצועים רבים. מנהיגי פועלים נאסרו, נשפטו ונידונו למוות.

בעקבות האירועים האלה הוחלט בארצות הברית לקבוע את האחד במאי כיום זיכרון לקורבנות של אירועי השביתה וכחג העבודה." [ תולדוט. אתר ההיסטוריה של מט"ח]

הדגל האדום הוא עדות לדם שנשפך במהלך דיכוי ההפגנות.

מאמר קצרצר של רוזה לוקסמבורג מתעלם מאירועי האחד במאי בארה"ב:

"הרעיון לחגוג יום חג חד פעמי לפרולטריון, כאמצעי להשגת יום עבודה בן שמונה שעות, נהגה לראשונה באוסטרליה. העובדים שם החליטו בשנת 1856 לארגן יום שבתון שלם, שישמש למפגשים, לאירועי בידור וכתמריץ למען קידום רעיון יום עבודה בן שמונה שעות. היום החגיגי הזה תוכנן בתחילה לתאריך 21 באפריל, והפועלים האוסטרליים התכוונו לקיימו באופן חד פעמי, רק בשנת 1856, אבל לאירוע הראשון הזה הייתה השפעה מרוממת ומתסיסה כל כך על המוני הפרולטריון באוסטרליה, שהוחלט לקיים את החג הזה מידי שנה, להחיות אותו ולעצבו כחג קבוע בלוח השנה." [ רוזה לוקסמבורג, מקורו של האחד במאי, פיגומים ]

**

עכשיו אפשר לפנות לענייני הוועד, חברי הוועד והכוח המשחית.

אין זה סוד שהעליה השנייה והעלייה השלישית היו עליות סוציאליסטיות שאמצו הרבה מהרעיונות הרדיקליים ששררו ברוסיה אז, אלה שהושפעו ממרכס. הקיבוץ, אגודות העובדים השונות היו הביטוי לתפיסה השוויונית הבסיסית בסוציאליזם, לאמונה התמימה שאפשר לשנות אלפי שנות תרבות של קנין פרטי, שליטה באחרים, שימוש בבני אדם כעבדים כאמצעי ייצור תוך החפצתם לגמרי.

אמי ז"ל לא הפסיקה לספר על הסוציאליזם בקיבוץ - כזה שבו מזכיר הקיבוץ דאג לעצמו, לרווחתו האישית ע"ח חברי הקיבוץ. איך אמרה: "לעבוד במשק הוא לא עבד, תורנויות שונות הוא לא עשה אבל את הפטיפון שקיבלתי מאמי הוא לקח בשם "ביטול הקנין הפרטי"."

נדמה לי שזה היה המפגש הראשון שלי עם וועד או יו"ר וועד בצורתו המושחתת. אבי עבד כל חייו במוסד הסתדרותי. אז, אולי גם היום, היה כבוד רב לאחד במאי. יום חופשה, דיבורים ונאומים אינסופיים, פוסטרים מרגשים וכמובן צעדת האחד במאי שבה התנופפו דגלים אדומים.

שם התחיל ונגמר האחד במאי.

הוא ידע לספר על אפליית הנשים המנקות, על מאבקי כוח אגרסיביים בתוך ארגון "שוויוני" [הסתדרות הפועלים, אז, לא העובדים!!], ועל חברי וועד מושחתים. עם זאת, ידע לנצל היטב את המערכת ע"מ לזכות בפנסייה גבוהה מאוד.

בעבודתי פגשתי את אוהבי הוועד, אלה שתמיד היו בוועד. שלטו על כספי הוועד, "טיפלו" בבעיות פרסונליות וארגוניות, לכאורה. הסתדרות המורים היתה, אין לי מושג כיום, ארגון מושחת במיוחד, שהגנת העובדים לא ממש היתה בראש מעייניו.

עבודת הוועד התכנסה לארגון מסיבות סוף שנה או לדאגה למתנות לחגים. לצפות לעזרה הדדית, לתמיכה במשבר?

חבר וועד מעודי לא הייתי.

חבר במפלגה קומוניסטית הייתי, בתהלוכות של אחד במאי השתתפתי עם ערבים-ישראלים. אבל כשנוכחתי שאותו קומוניסט המקשקש על שוויון, ביטול הבדלי מגדר נוהג בבת זוגו כמו שייח' הבנתי שאין לי מה לחפש שם.

כבר שנים שהאחד במאי בטל ומבוטל. אין לי מושג אם הוא נשאר כיום בחירה המקביל לל"ג בעומר. בנצרת עוד יש תהלוכות של אחד במאי שבעיקר משקפות רצון ל"מדינת כל אזרחיה" ולא את הענין הבסיסי "אחדות וערבות הדדית של הפועלים. מאבק בלתי מתפשר בבעלי ההון, הפיכת האדם לסובייקט ולא לחפץ".


https://katzr.net/cceef5



יום שני, 27 באפריל 2026

630 - מי צריך פסיכולוג?

 אני משתתף באתר בו טקסט שאתה מעלה מקבל, אם תסכים, פרשנות של AI. החלטתי לבקש מה- AI שלי פרשנות לקטעי כתיבה:

קטע ראשון

פגשתי משפחה ערבית בקניון. אמא עם שני ילדים והבטחתי להם מתנה. בחנות המתנות היו שוקולדים עטופים בנייר זהב שנראו כמו אבני חן. משראיתי אותם החלטתי לקנות אותם לאחייניתי. עודני נהנה ממראן הגיעו הילדים הקטנים ושמחו מאוד במתנה. משכך, החלטתי לקנות מתנה אחרת, ראיתי כדור זכוכית מסתובב על כן ובתוכו קישוטי חג המולד. שאלתי מהו המחיר, ומישהי ענתה לי: חצי שקל. לא הגיוני חשבתי, אבל כדור הזכוכית היה כלכך יפה. ביקשתי אותו או דומה לו. המוכרת יצאה מהחנות והראתה לי כמה וכמה כדורי זכוכית. בחרתי את היפה מכולם, ואז התבקשתי לשלם 255 ש"ח. הוטרדתי מההשפעה על חשבון הבנק.

פרשנות AI

א. הבטחה ונתינה
אתה מבטיח מתנה — כלומר לוקח על עצמך מחויבות.
אבל בפועל:

  • משהו “נלקח ממך” (הילדים לוקחים)
  • אתה עובר לפתרון אחר, יקר יותר

👉 זה נראה כמו מנגנון מוכר:
רצון לתת → איבוד שליטה → פיצוי דרך נתינה “גדולה יותר”.

ב. החרדה בסוף
הדאגה לחשבון הבנק היא לא על כסף בלבד.
זה “כמה זה עולה לי” באופן רחב יותר:

  • מאמץ
  • נתינה
  • מחויבות

הקטע השני

אכלתי בלי חשבון "לאפה" [פיתה שטוחה מבצק שמרים] מלאה בבשר. הטעם מילא אותי ואת גופי. אחר כך קניתי לי כריך מבגט מלא כל טוב. הרגשתי את הבצק בין שיניי. בטני נמלאה בחמימות. באמצע הכריך הפסקתי. ארזתיו מחדש ועטפתיו בשקית ניילון ירוקה. כמה גאה הייתי בעצמי.

פרשנות AI

א. אכילה ללא גבול → שינוי תפיסה
אתה מתחיל עם “לאפה” — משהו שנראה קטן/נסבל.
ואז זה מתגלה כמשהו גדול יותר (בגט מלא כל טוב).

👉 זה בדיוק אותו מנגנון כמו בקטע הקודם
משהו מתחיל “קטן” → מתגלה כגדול בהרבה.

ב. עצירה באמצע וגאווה
זה החלק הכי חשוב בכל החלום.

אתה:

  • מזהה את המצב
  • עוצר
  • ומרגיש שליטה

אז מי צריך פסיכולוג, באמת??




יום שבת, 25 באפריל 2026

629 - הדתה בצבא

 לאור עונשי ריתוק, מאסר לחיילות ולחיילים שעברו על "חוקי הדת" העלה טליק את הנושא הזה:


כל מי שחי כאן ויטען שלא פגש בנסיונות הדתה  לענ"ד מעולם לא עזב את הבועה הלא-דתית בה הוא חי לרגע.

בצבא על אף נסיונות בלתי פוסקים לכפות עלינו התנהגות "נאותה" הצלחנו ל"רמות" את המכ"שים ולאכול חמץ בפסח, לאכול ביום כיפור על אפם ועל חמתם.
היה לי מפקד ממוצא רומני, איש מדהים, שמושג כשרות או לא לגעת בבשר חזיר היה זר לו לגמרי. אוי כמה חגגנו כשנשארנו רק שנינו בתורנות.

בבית הספר שם המשחק הוא הימנעות מהדתה והימנעות מאנשי ימין מהתנחלויות. הכי הצחיק אותי שהיו לי תלמידים שצמו, אבל לא ידעו מדוע. אבא שלי צם, אז גם אני צם. אלה היו בעיקר תלמידים צאצאי העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר. ההסבר החילוני שלי, עם הצגת מקבילות מתרבויות אחרות העניק משמעות לצום שלהם ואולי גם של אביהם.

אני לא מתפלא מ"הקצנה" מסוימת בצבא, אולי זה גם קשור לרצון לקלוט אלפי חיילים חרדים.

בחברה חילונית-דתית כמו החברה הישראלית מטוטלת  ה-החלנה או ה-הדתה תמיד תנוע לצד זה או אחר.

האם אני מודאג?
אני מפנה אתכם לשלוש דיסטופיות שעוסקות בדיוק בנושא הזה:

עמוס קינן - הדרך לעין חרוד
בנימין תמוז - פונדקו של ירמיהו
ישי שריד - השלישי

https://www.hiloni.org.il/blog/26458

יום חמישי, 23 באפריל 2026

628 - כיבוד הורים

 התיירת המקרית העלתה פוסט מעניין בסוגיית "כיבוד הורים" 

לשוחח עם אחי או לא לשוחח עם אחי, זו השאלה

בפוסט המצורף תוהה הכותבת אם יש מקום שתעיר לאחיה על כך שאינו מבקר מספיק את אמם. היא ממסגרת את הבעיה באמצעות פרפרזה על התמיהה הגדולה מכולן שנוסחה ע"י שייקספיר ב"המלט", בשורה מהמונולוג שבתרבות המערבית, לפחות, אין מי שלא מכיר אותה:

להיות או לא להיות - זו השאלה

הדיון אתה הציף אצלי סוגיות וקושיות רבות כילד, כנער מתבגר, כבוגר וכבעל משפחה. יש שינוי מהותי ביחסי הורים-בנים/בנות כשההורים מזדקנים. מוקדי הכוח משתנים לגמרי. העוצמה עוברת לידי הילדים מידי ההורים, שלפעמים תלויים לגמרי בילדיהם לרווחתם הקיומית הממשית.

ההבנה אצל כל בן להורים שמזדקנים, אם לא לפני זה, שהם רק בני אדם, שהם חלשים, שהם אינם מוקד הסמכות, הידע, החוכמה מטלטלת מעט. כאלה שכבר הורים בעצמם, אני מקווה, לומדים מהבנה זו משהו לגבי ההורות שלהם.

לכן בעצם, יש הרבה טעם במסגור סוגיית השיחה עם האח בפוסט של התיירת המקרית בעקבות רצון לתמוך ולעזור להורים, נפשית בעיקר, כשאלה קיומית. אני מניח שעבור הורים רבים היעלמות הצאצאים היא מכה קשה נפשית וחברתית.

בתפיסת העולם שלי:

חשוב מאוד שילדים ידעו שההורים שלהם מכבדים את הוריהם. פעם בשבוע נסעתי מת"א לירושלים, בתום יום עבודה קשה, בשני אוטובוסים לביקור אצל הוריי. בהתחלה בביתם ואח"כ בדיור המוגן ולבסוף במחלקה הסיעודית אליה עבר אבי. בני מקפיד מאוד  שבנו ואח"כ בתו ידעו שפעם בשבוע באים לסבא ולסבתא [ משני הצדדים כמובן ] ואין זה נושא לדיון.

סבתי הגיעה מדי שבוע לביקור אצל אמי. נדמה לי שהיא וסבתי היו במערכות יחסים קשות מאוד. דיברו יידיש, אך את המנגינה של הדיבור, עוצמות הקול אי אפשר להסתיר. למרות זאת, אמי הקפידה מאוד על כבוד אמה, הקפידה מאוד לבקר את סבתי כשחלתה וניתקה עצמה מהעולם.

ומה עם אחיי?

מעולם לא טרדתי את מוחי בסוגייה הזו. אחיי עם החשבונות שלהם. אבי ניסה מדי פעם לסכסך, אבל האדישות שלי לימדה אותו, כנראה, אז הוא הפסיק, לשמחתי.

המשפחה כתא חברתי מצומצם ביותר אך חזק מתפרקת לגמרי בשלוש מאות השנים של פרוייקט הנאורות, אינדבידואליזם, אורבניזציה והשכלה. העובדה שארגוני עבודה שונים קוראים לעצמם "משפחה"  מצביעה על אובדן ערך המשפחה, בטח בחברות ליברליות, אורבניות מערביות. העובדה שסובייקט מסוים קורא לעצמו ולחיית המחמד שלו "משפחה" מחזקת מגמות אלה.

כבוד להורים?

אני מניח ששמעתם את הטענה: אתם בחרתם להוליד אותי, מדוע אני צריך להכיר תודה על כך או לכבד אתכם?


https://did.li/t0Px5

יום שני, 20 באפריל 2026

627 - מרד מסים

 בשל שיקולי שרידה קואליציוניים וכנראה גם אישיים, כספים רבים מועברים לקבוצות בחברה הישראלית, שחלקן אף מתנגד לחברה הישראלית בדמותה הנוכחית. 

מדי פעם עולה הקריאה: מרד מסים.

התסכול והכעס הזה העלו שאלה בקאוורה:

מה אם כולנו נחליט לא לשלם למדינה יותר? לא ביטוח לאומי ולא שום דבר - הכוח בידיים שלנו. הוא תמיד היה. https://did.li/9diba]

 "הכוח בידינו" משקף תפיסה דמוקרטית בסיסית וחשובה מאוד. הוא משקף את חשיבות המעורבות האזרחית באופן קבוע בחברה, בהחלטות ה"מדינה" [כנסת, ממשלה, בית משפט].

הדרך היעילה בחברה דמוקרטית היא ארגונים חוץ פרלמנטריים, או מפלגות שמקדמות אינטרסים שונים, מחאות אזרחיות רחבות. בשיטות דמוקרטיות אחרות כמו ארה"ב הפעלת נציגים בפרלמנט.

"הכוח בידינו" גם משקף תפיסות דמוקרטיות טרום-פרלמנטריות, כמו אתונה בעבר או מועצות שבטים או קבוצות קטנות [ החלטות בקיבוץ, כדוגמה..], שקשה להפעילן בחברה בת מליוני חברים ואחרות בנות עשרות או מאות מליוני משתתפים.

מהי מטרת המסים [לשלם למדינה] שאנחנו משלמים? אני רק רוצה להניח הנחה מקדמית חשובה - מסים בחברה ובמשטר דמוקרטיים.

מסים מממנים את הצבא, המשטרה, מערכות תשתית שונות, בתי משפט, אומנות, מדע, רפואה וכו'

אני יודע שזו טענה תמימה קצת, אבל זה הרעיון של ערבות הדדית, זו הדרך בה בני אדם יכולים לבנות גשרי ענק, לחקור את החלל ולקדם רפואה בתרבות דמוקרטית.

הפסקה של תשלום מסים בחברה דמוקרטית תוביל לכאוס מיידי, לריסוק החברה ליחידות קטנות ואולי גם נסיגה לתקופות היסטוריות קדומות שחלקנו אינו חפץ בהן יותר, זו גם הצהרת אי אמון מהותית במשטר הקיים ובנציגי הציבור, וזו אחת ממטרות מרד המסים*.


אני מתעלם מסוגיית ההיתכנות של מרד מסים או מרי אזרחי בחברה דמוקרטית מודרנית, ובטח בחברה משוסעת ומפולגת כחברה הישראלית.


עם זאת השאלה עומדת כמגדלור ומאירה על אחד המעקשים והקשיים הבולטים בחברה הישראלית. המעקש והקושי עליו היא מצביעה לא ייעלם עד שהחברה הישראלית תבין על כל חלקיה את מהות חברה דמוקרטית וחשיבותה מעבר לצרכי "הכאן והעכשיו" שמפעילים החלטות בעייתיות, בלשון המעטה.

--

* מרד מסים - יש לומר, שמדינות רבות אינן ממש תלויות במסים של חבריהן. בהיותן גופים משפטיים, הן פועלות להעשרת אוצר המדינה בדרכים רבות ודי מייתרות תשלום מסים.



https://katzr.net/5d8ae8