לפני שאגש לנושא הפוסטי, קצת היסטוריה חיונית ממש:
מק"י כיום היא רק"ח - רשימה קומוניסטית חדשה. לאחר שמק"י נעלמה מהנוף הישראלי הפוליטי בחרו ברק"ח לחזור לשם המקורי של המפלגה.
מפלגה הקומוניסטית נוסדה בארץ בשנת 1919, כאשר פלשתינה היתה תחת שלטון המנדט הבריטי. קבוצת חברים הקימה אז את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית, שהפכה בהמשך למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית. בשנת 1948, לאחר הקמתה של מדינת ישראל, שינתה המפלגה את שמה למפלגה הקומוניסטית הישראלית. מאז ועד היום פועלים חברות וחברי מק"י, יהודים וערבים, למען השלום, השוויון, הדמוקרטיה, זכויות העובדים והנשים, למען כינונה של חברה סוציאליסטית.
רק"ח
נוסדה בשנת 1965
רק"ח הוקמה ב-1965 בעקבות פרישת פלג ממק"י. הפורשים היו ברובם החברים הערבים של מק"י וכן קבוצה יהודית קטנה בראשותו של מאיר וילנר, שנעשה מנהיג הרשימה. כמפלגה קומוניסטית אימצה רק"ח את עמדותיה של ברית המועצות כלפי הנעשה במזרח התיכון, לרבות תיוגה של הציונות כתנועה בורגנית אימפריאליסטית. במישור הפנימי נהפכה רק"ח למפלגה שעיקר תמיכתה בא מקרב ערביי ישראל.
ב-1977 נהפכה רק"ח לגוף המרכזי של חד"ש - רשימה המאגדת בתוכה כמה מפלגות ותנועות. ב-1989, לאחר שמק"י חדלה מלהתקיים, אימצה רק"ח מחדש את השם, וכיום היא פועלת כ"מפלגה הקומוניסטית הישראלית".
--
מאז שהייתי בן 10, אני חושב, הצטרפתי למק"י. בבית טיילור, מרכז קהילתי וספרייה ציבורית בקרית יובל, בה נולדתי, התקיים מדי שבת מפגש של המפלגה, והגעתי תמיד למפגשים האלה. מעולם ואף פעם לא פחדתי מערבים, לא הצטרכתי לחכות למלחמת ששת הימים ע"מ להכיר ערבים.
החינוך הסוציאליסטי שקיבלתי בביתי, קריאה מרובה של טקסטים שקשורים למרכסיזם, סוציאליזם וכו' וכו' בתיכון השתתפתי בהפגנות של הפנתרים, בהחלט מהצד של רק"ח, בחיי האוניברסיטאיים תמיד הייתי בשמאל הקומוניסטי, אח"כ הצטרפתי לתנועת סלון תלאביבית,פריבילגית של קומוניסטים שפתרו את בעיות העולם עם משכורות מכובדות או הורים עם ממון. נדמה לי שבת זוגי ואני היינו הפרולטריון היחיד. שנים הייתי משקיף ברמת גן בקלפי מטעם רק"ח.
הצבעתי לה כי היתה המפלגה הישראלית האמיתית, כזו שמנגנוני החיברות שבה לא התיחסו לדת אלא למקום בו אדם חי. אני זוכר מפגשים גדולים של ישראלים בני דת משה ובני דת מוחמד כולל גם בני דתו של ישו. בוודאי הלנו ואירחנו בביתנו חברים מהצפון שנתקעו בתל אביב.
גם היום אני רואה בערביי ישראל ישראלים בראש ובראשונה, שווי זכויות. אני רוצה מדינה ישראלית ולא מדינה יהודית-ישראלית. האיום על ישראל הוא גם על האזרחים הערביים בה, שלא יהיה ספק כלל בענין, על אף התעמולה. מרגלים איראניים מתגלים דווקא אצל החרדים שתומכים ב-ביבי יותר מאשר אצל ערביי ישראל.
חברי הטוב שי אריה מזרחי, ז"ל פעל רבות במסגרת המפלגה, כתב בעיתונה "זו הדרך" . היתה בי ובבת זוגי תקווה גדולה באשר לעתיד המדינה שלנו, מדינת כל אזרחיה.
רק"ח שנים היתה מפלגה יהודית-ערבית, על מלא. לאחר שוילנר סיים, פרישת תמר גוז'נסקי משהו נשבר במפלגה הזו ביחס ליהודים-ערבים, הצד הלאומי הפלסטיני [ולא סתם אני כותב מילה זו] התגבר על שיקול הדעת המרכסיסטי, או "הניאו-מרכסיסטי". כאן נגמרה המחויבות שלי לרשימה שמבחינתי איבדה את הרצון האמיתי לאזרחות ישראלית. חלום העתיד המשותף נגוז לו והתפוגג לגמרי.
מאז חיפשתי את דרכי בשמאל הישראלי הציוני, לא השמאל הישראלי שמתחכך עם המרכז. לא השמאל הישראלי דוגמת ה"נצים" במפלגת העבודה.
עצוב לי מאוד שהאופציה שהיתה עבורי רק"ח נעלמה לה לגמרי.
רע"מ היתה, לפני שתי מערכות בחירות אופציה. אבל היא נכשלה אז כליל בבחירות. לכן אין ברצוני שקולי יהפוך למשאב בחלוקת עודפי קולות.
https://me-l.co/djfghvw7
