95 - אברהם בן יצחק

אברהם בן יצחק

בודדים אומרים

יום ליום ינחיל שמש דועכת
ולילה על לילה יקונן.
וקיץ אחר קיץ יאסף בשלכת
ועולם מצערו מתרונן.

ומחר נמות, ואין הדיבר בנו,
וכיום צאתנו נעמוד לפני שער עם נעילה.
ולב כי יעלוז: הן אלוהים קרבנו,
והתנחם וחרד מפחד המעילה.

יום ליום ישא שמש בוערת
ולילה אחר לילה ישפוך כוכבים,
על שיפתי בודדים שירה נעצרת:
בשבע דרכים נתפלג ובאחד אנו שבים.

נדמה לי שזה אחד השירים הכי מפורסמים של בן יצחק, במיוחד בגלל הקשר המילולי-האסתטי [ אינטרטקסטואליות ] שלו עם תהילים יט, בעיקר פסוק ג. הנה הפרק השלם מתהילים:

תהילים פרק יט

א לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל; וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ.
ג יוֹם לְיוֹם, יַבִּיעַ אֹמֶר; וְלַיְלָה לְּלַיְלָה, יְחַוֶּה-דָּעַת.
ד אֵין-אֹמֶר, וְאֵין דְּבָרִים: בְּלִי, נִשְׁמָע קוֹלָם.
ה בְּכָל-הָאָרֶץ, יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל, מִלֵּיהֶם;
לַשֶּׁמֶשׁ, שָׂם-אֹהֶל בָּהֶם.
ו וְהוּא כְּחָתָן, יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ; יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר, לָרוּץ אֹרַח.
ז מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל-קְצוֹתָם; וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ.
ח תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ; עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי.
ט פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב; מִצְוַת יְהוָה בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם.
י יִרְאַת יְהוָה, טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד: מִשְׁפְּטֵי-יְהוָה אֱמֶת; צָדְקוּ יַחְדָּו.
יא הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב, וּמִפַּז רָב; וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים.
יב גַּם-עַבְדְּךָ, נִזְהָר בָּהֶם; בְּשָׁמְרָם, עֵקֶב רָב.
יג שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין; מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי.
יד גַּם מִזֵּדִים, חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל-יִמְשְׁלוּ-בִי אָז אֵיתָם;
וְנִקֵּיתִי, מִפֶּשַׁע רָב.
טו יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי-פִי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ:
יְהוָה, צוּרִי וְגֹאֲלִי.


בחרתי להביא את הפרק השלם על מנת להצביע בראש ובראשונה על המחזוריות האינסופית של התנהגות הטבע ביחס לקב"ה, שהרי ב"הלל" [ODE,  ᾠδή] המקראי הרצון הוא להראות את גדולת האל. לכן הדממה, התנהגות השמש ושאר העולם סובבת סביב מוקד העוצמה המרכזי, הוא האל. המעבר מהדיבור הכללי על הטבע אל היחיד, הנזהר בדבריו.
השיר של בן יצחק עושה דבר אחד מרכזי הוא מעביר את מרכז הכובד מהאובייקט לסובייקט, מהעולם אל היחיד המתבונן בעולם. כלומר הלירי הוא המרכז, הטבע והתנהגותו היא פרשנות של המתבונן, היחיד, הסובייקט. השיר המקראי אופטימי במהותו, השיר של בן יצחק כלכך פסימי, בעל אופי קהלתי מובהק. הידיעה שהמוות הוא מקום היאסף כולנו צובעת את תפיסת העולם על שלל מראותיו או מעשי היחיד בו. שיר נהיליסטי קשה מאוד.

עם זאת, על אף שהסובייקט המדבר [ האדם ] הוא מרכז השיר, עולה ממנו שכמו בשיר המקראי, המחזוריות האינסופית ולא אירוע קוסמי יחיד הוא שמעלה את תחושות ה"אין ערך" בדיוק כמו אצל המשורר המקראי אשר מוצא פתרון באהבת האל ובתקווה שהאל יעניק פשר ומשמעות לכל.

תודה לשפי שהפנה תשומת לבי לשיר.

- - - - -
מקור – שירונט

ביוגרפיה ומאמרים – ויקיואנד [ הקישורים לשירים בדף של ויקיואנד גרועים. הם מובילים לטקסטים בלתי קריאים , אותיות ג'יבריש וכו' ]; 

לאה גולדברג, על שירת אברהם בן יצחק, דעת ; 

חנן חבר, פריחת הדומיה, סימניה; 

כל השירים, עורך חנן חבר [מומלץ מאוד] הספריה החדשה